ב-30 בנובמבר עסקה ביקורת הטלוויזיה של בני ציפר ב"הארץ" בהתייחסות הטלוויזיונית ליום נגד אלימות נגד נשים. הטון, כרגיל, היה אירוני."יום שלם גוננו על האשה מאלימות", פותח ציפר, לפני שהוא מתאר את העצרת ברחבת הסינמטק: "לסביות נשאו שלטים, וכדי לחמם את האווירה העצובה בישר הכתב ש'בהמשך הערב יופיעו אמנים'. האמנים האלה, אבוי, הם בדרך-כלל לא ליאונרדו דה-וינצ'י ולא ואן-גוך, אלא שני רמקולים שחורים, מיקרופון וגרון ניחר או שניים להשכיר. כי זה הנוהל: נאומים ואמנים". ציפר ממשיך ומספר על הערב שהתקיים בירושלים במרכז ז'ראר בכר, והוצגו בו בין השאר כרזות של נפגעת גילוי עריות וקטעי מחול בהשראת הנושא ומסכם: "אוי לאמנות כזאת ואוי לתראפיה המפוקפקת שכביכול תצמח ממנה".
על כל זה מתבקש לשאול "מה מעיק על ציפר?". נראה שכעורך המדור הספרותי המוביל בעיתונות הישראלית, שכנראה מייעד לעצמו את תפקיד שומר החומה של האמנות הגבוהה, ציפר מוטרד בעיקר מאיכות האמנות שמולידה אלימות נגד נשים או המחאה נגדה. אבל תלונתו על העדרם של ליאונרדו וואן-גוך מהעצרת מעוררת שאלות לגבי בוחן המציאות שלו. לא רק ששני האמנים הכבודים נחים על משכבם זה שנים רבות, עצרות פוליטיות אינן אירועי אמנות ואינן נמדדות לפי אותם קריטריונים כמו אירועי אמנות.
כאשר מבקר תרבות איננו מסוגל להבחין בין שני הקשרים שונים כל-כך כמו עצרת פוליטית וקונצרט, הדבר מעמיד בסימן שאלה רציני את כשירותו לתפקיד. אגב, אותם אמנים אנונימים שזוכים רק לתיאור מיטונימי כ"שני רמקולים שחורים, מיקרופון וגרון ניחר או שניים להשכיר" היו קורין אלאל ודנה אינטרנשיונל, שתיים מבכירות הפופ הישראלי, ולא במקרה לסבית וטרנסקסואלית, כלומר נשים שיודעות על בשרן משהו על דיכוי שקשור למגדר ולמין, ושהופיעו כמובן בהתנדבות.
האם באמת נדמה לציפר שהכרזות שציירה הנפגעת מוצגות בשל ערכן האמנותי? האם לא ברור שחשיבותה של אמנות כזו, מעבר לערך התראפויטי האישי שלה, היא בכוחה להנכיח ולהמחיש את הזוועה הפרטית? אני נכחתי בעצרת ברחבת הסינמטק, וכשהוקראו על הבמה שירים שכתבו ילדות שנאנסו על-ידי אבותיהן, הצטמררתי, ולא בצמרמורת אסתטית. הרי ידוע שאחת הבעיות הגדולות ביותר בנוגע לגילוי עריות ולאלימות במשפחה היא שבירת קשר השתיקה; למטרה זו, דומתני, כל האמצעים מבורכים.
ציפר, באיצטלה של אליטיזם תרבותי, מעביר את המסר שמוטב שהנפגעות, וכל אלה שמנסות להעלות את הבעיה על סדר-היום הציבורי, ימשיכו לשתוק אם אינן מסוגלות לעמוד בקריטריונים המחמירים של סובלימציה אמנותית.
ציפר היה מוותר גם על דבריו של הבעל שנגמל מאלימות ו"דקלם דברי נועם לפני המצלמה". למי הוא היה משאיר את זכות הדיבור? לפרופסורים. לא במקרה היחידה שיוצאת נקייה מלפניו היא רחל אליאור, פרופסור למחשבת ישראל, שדיברה על שורשי הסקסיזם בתרבות היהודית ובשפה העברית. אמנם משמח שציפר בכל זאת הפיק תובנה פמיניסטית כלשהי מאירועי היום נגד אלימות נגד נשים, ולו רק במישור הבלשני, אבל קשה להשתחרר מהרושם שהוא איננו רוצה לשמוע נשים שמעידות באופן ישיר, ללא תיווך השיח האקדמי, על חוויית הדיכוי שלהן כנשים.
גיליון 36, ינואר 2002