בקיץ שעבר נסגר כתב-העת לאמנות "סטודיו", לאחר כמעט עשרים שנה. הסתלקותו של המגזין הממסדי, שרובו מומן על-ידי קרן חבצלת של השומר-הצעיר (ובמידה פחותה על-ידי מנויים ופרסומות), חשפה במידת מה את הצחיחות השוררת בזירת ביקורת האמנות המקומית. ללא כתב-העת, שהונשם באופן מלאכותי, נותרה סצינת האמנות עם הכתבים והמבקרים בעיתונים היומיים, שמעמדם נשחק בעשורים האחרונים, ולצדם כמה אתרי אינטרנט אישיים והאתר "מארב", שבדומה ל"סטודיו", ממומן על-ידי גוף ציבורי (המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון).
"בשנים האחרונות שב ועולה לדיון מצבה של ביקורת האמנות, ומכל עבר מדברים על משבר, דעיכה ואובדן משמעות", אמרה מבקרת האמנות רותי דירקטור בכנס "צו כתיבה", שנערך בשבוע שעבר מטעם "מארב" במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון. דירקטור היא דוגמה חיה למשבר שעליו בחרה להרצות בכנס: בקיץ 2008, מעט לאחר סגירתו של "סטודיו", לאחר 24 שנות כתיבה בעיתונות הממוסדת, פרשה מתפקידה כמבקרת האמנות של "ידיעות אחרונות" ופתחה בלוג. להרצאתה, שעיקריה מובאים כאן, בחרה לקרוא "קראתם פעם ביקורת קטלנית בארט-פורום?".
על-פי דירקטור, מבקרי האמנות בעיתונים ובכתבי-העת נאלצים בשנים האחרונות להתמודד עם שורה של איומים ולחצים – החל ממאבק בלתי פוסק באינטרסים של כוחות השוק, עבור במשבר העיתונות המודפסת, וכלה בדמוקרטיזציה הגורפת של האינטרנט ובספקנות הקיצונית שהספיג במבקרים טרנד ההגות הפוסטמודרנית. על הרקע הזה, אומרת דירקטור, כשפרשו מבקרי האמנות הקבועים, בעיתונים החליפו אותם כתבים פרילנסרים, וביקורות האמנות שולבו במדורי הבידור והפנאי.
למה לא יהיה עוד ג'קסון פולוק
לדברי דירקטור, משבר ביקורת האמנות צף דווקא בתקופה שבה ניכרו עיסוק רב והתעניינות ציבורית ומסחרית ערה בתחום. "רק כדי להבהיר עד כמה הדברים מורכבים", היא אומרת, "יש לציין שבמובנים רבים, מעולם לא היתה כתיבה כה ענפה על אמנות בת זמננו. מעולם לא התפרסמו כל-כך הרבה קטלוגים, מעולם לא יצאו לאור ספרים על אמנות עכשווית כמו היום, כמות התערוכות חסרת תקדים, ולכל תערוכה נלווה טקסט כלשהו, ועדיין מתפרסמים כתבי-עת רבים לאמנות – למרבה הצער, לא בארץ. וככל שהאמנות עצמה נעשית מורכבת יותר, מורגש צורך רב יותר בכתיבה שתתווך, תבהיר, תגשר על הפער בין האמנות לקהל הצופים או הקוראים". על הרקע הזה, היא מסבירה, חולשתה העכשווית של ביקורת האמנות בולטת פי כמה.
"בעבר היו אלה מבקרי האמנות שבכוחם היה להשפיע על טעם, לכוון הלכי רוח ולקבוע מגמות אמנותיות", אומרת דירקטור. באמצע המאה הקודמת, היא מספרת, היה זה מבקר האמנות האמריקאי קלמנט גרינברג שבאבחת ביקורת מיצב את הצייר ג'קסון פולוק ככוכב האמנות האמריקאי הראשון, חרף העובדה שציוריו המופשטים היו בלתי עכילים בעליל עבור רוב הציבור. "קולו של גרינברג היה סמכותי ומהדהד, והוא גבר אפילו על המבוכה שעורר הציור עצמו", מסבירה דירקטור.
על רקע שחיקת מעמדם של מבקרי האמנות בכתבי-העת ובעיתונים, שלדברי דירקטור הואצה בשנות השמונים של המאה ה-20, בולטת התחזקותו של שוק האמנות. כיום, היא אומרת, מי שמביאים לכך שאמן יצליח וייחקק בהיסטוריה הם גורמים מסחריים, ובראשם אספנים גדולים המפעילים גלריות ומוזיאונים.
"המסחור המסיבי של עולם האמנות וכמות הכסף האדירה המתגלגלת בו הפכו את האספנים, הסוחרים, הגלריסטים, אוצרים של אוספים פרטיים ואוצרים בכלל לשחקנים החדשים בקדמת המגרש, אלה שבידם לחרוץ גורלות, לקדם קריירות ולהוביל מהלכים בעולם האמנות", היא אומרת.
"לבעל האוסף", היא מוסיפה, "יש אינטרס לדאוג שערך הרכוש שלו רק ימשיך לעלות. שום ביקורת אמנות בעיתון יומי לא תוכל להזים את המערכה שמובילים בעלי ההון דרך יחסי-ציבור, מכירות פומביות, תערוכות ענק המלוות בקטלוגי ענק, שבהם כותבים אוצרים ואנשי אקדמיה ולעתים גם מבקרי אמנות, שסוף-סוף זוכים לתגמול כספי הוגן. האספנים שיושבים בחבר הנאמנים של המוזיאונים יניעו את הגלגלים כך שהאמנים שלהם יקבלו מלגה או פרס, או עוד תערוכה, או סתם השתתפות בתערוכה קבוצתית שתעלה את קרנו של אותו אמן. ערכו המוזיאלי יתורגם אחר-כך לכסף – הדברים ידועים". לדבריה, מדובר בתהליך שאינו ניתן לעצירה.
לאן נעלמה הביקורת השלילית
השפעת השוק על עולם האמנות אינה שונה באופן מהותי מהשפעתם של גורמים מסחריים על זירות תרבות שכנות, דוגמת קולנוע או מוזיקה. אלא שבעוד ששתי התעשיות האחרונות השכילו בעשורים האחרונים להילחם במסחור באמצעות הצמחת מבקרים מושחזים, שהצליחו להשתחל גם לזרם המרכזי, עולם האמנות אימץ לעצמו דפוסי פעולה שעירערו את הקרקע מתחת לרגליהם של מבקרי הבית שלו.
"מעבר לכניעה לטעם השוק ובפני רוכשי המודעות, נדמה שרתיעת המבקרים מהבעת דעה נובעת ממשהו עמוק יותר", אומרת דירקטור. לדבריה, הגורם המשמעותי ביותר מבין אלה שחוללו את השינוי הוא נכונותם של המבקרים לספוג לתוך תחום עיסוקם תיאוריות פוסטמודרניות השוללות את עצם היכולת לקבוע מהו טוב ומה רע, מה חשוב ומה זניח. לאפקט הזה, היא אומרת, מצטרפת מהפכת האינטרנט, שהכריחה את גופי התקשורת להציע את תוכניהם בחינם ואיפשרה לכל אוחז מקלדת להפיץ את דעתו ברבים.
רותי דירקטור בכנס "צו כתיבה" (צילום: המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון)
"בעבר הלא רחוק, מבקר האמנות היה זה שידע יותר מאחרים, התמצא יותר והכיר יותר. ידענותו היתה חלק ממקור סמכותו", אומרת דירקטור. "היום, כשמקורות האינפורמציה נגישים לכולם, כל אחד יכול לפתוח בלוג ולהביע את דעתו. הוא אינו זקוק לעיתון שייתן לו במה או חותם כשרות ואינו זקוק לעורך; אם רק יהיה לו מה להגיד והוא יידע להגיד את זה באופן מעניין או משכנע, הוא יוכל ליצור מסביבו קהילה, קטנה או גדולה, של קוראים נאמנים שיקשיבו לו ואולי אפילו יושפעו ממנו.
"העידן הפוסטמודרני, עם העדפת הרלטיביזם שלו, משבש את ההייררכיה, ולפיכך גם השיפוט האמנותי מתמוסס", ממשיכה דירקטור. "המבקר איננו עוד כל-יודע. הוא אכן אינו יודע עוד. עם חלחולן של תיאוריות פוסט-סטרוקטורליסטיות ופוסט-קולוניאליסטיות, הפכו הסמכותיות וההגמוניה לערכים בהתקפה. סמכותיות באשר היא נתפסת כדבר מה ראוי לגינוי. ביקורת האמנות הפנימה לתוכה את הרתיעה מסמכותיות, כולל הסמכותיות שלה עצמה, מה שהביא גם את הרתיעה מדעתנות באשר היא". ביקורת שלילית, אומרת דירקטור, נתפסת כאכזרית, כשרלטנית או ככזו המונעת משיקולים אישיים.
כצפוי, את החלל שנפער ממלאים כעת בחדווה כוחות השוק, אלא שהאינטרסים שלהם שונים בתכלית מאלו שהיו אמורים להדריך את דיסציפלינת הביקורת. "האספן יכול להיות ידען לא פחות ממבקר אמנות, אבל הוא לא יכול להרשות לעצמו את הספק, את ההתלבטות ואת האמביוולנטיות שהם מנת חלקו של המבקר", מסבירה דירקטור. "שוק האמנות, מתחכם ואנין ככל שיהיה, צריך בסופו של דבר לסגור עסקה, למכור ולקנות עבודות. השוק אינו מוטרד מעמדת הכוח שלו. להפך. אין לו בעיה עם סמכותיות ושליטה. יש גבול עד כמה שוק האמנות מסוגל או מעוניין להפנים ערכים שחותרים תחתיו בשם המעודכנוּת האינטלקטואלית. בניגוד לביקורת האמנות, שוק האמנות משתמש בהם כטקסטים לקישוט. מבחינת השוק, בסופו של דבר מדובר בסחורה, בכסף".
בעולם כוחני החולשה יכולה להיות לערך
האם צפויה תקומה לביקורת האמנות? דירקטור נזהרת מנבואות, אך מרשה לעצמה לשער שיש זירה אחת שדרכה עשויה ביקורת האמנות להחזיר לעצמה לפחות חלק מכוחה ולכבוש מחדש כמה מהשטחים שמהם נסוגה. "ביקורת האמנות יכולה לצמוח מחדש, אחרת, דווקא דרך הרשת", היא אומרת. "זה עשוי להישמע פרדוקסלי, כי הרי האינטרנט הוא אחת הסיבות להיחלשותה של הביקורת, אבל מצד שני, אני לא רואה את תקומתה של העיתונות המודפסת.
"אני לא מתכוונת שמתוך הבלוגים יצמח קלמנט גרינברג חדש. האמנות והתקופה אכן אינן מתאימות לבעלי סמכות ושומרי סף יודעי כל. יכול להיות שסביב הבלוגים יצמחו קהילות שיח שונות שינצלו את המרחב הדמוקרטי והלא-כלכלי של הרשת כדי לדבר על אמנות. אני חושבת שתפקידה של הביקורת ברשת ובעיתונים היומיים המעטים שעדיין נותנים מקום לביקורת אמנות הוא להשמיע קול אלטרנטיבי לשוק האמנות. מבקרי האמנות, שממילא אין להם מה להפסיד, יכולים למלא מצוין את המקום החלש והרפוי, הספקני, הלא-דעתני והלא-סמכותי. בעולם כוחני וקולני, החולשה עצמה יכולה להיות לערך", סיכמה.
האם די בפיתוחים טכנולוגיים כדי לגרום לעולם האמנות להתגבר על תפיסות שהושרשו בו לאורך עשורים של התבטלות בפני תיאוריות שבזות לעצם היומרה לנסח דבר מה מובן ובעל ערך? רמז לתשובה יכלו ללקט מאזיניה של דירקטור שנשארו לשמוע את מי שניגש שעה קלה אחריה לדוכן הנואמים, חיים דעואל-לוסקי, אמן, מורה ונציג לוחמני של הזרם הפוסט-סטרוקטורליסטי, שטען ההפך הגמור מקודמתו על הפודיום.
לדבריו, רק פירוק השיח, הגחכתו, כתיבה "משוגעת" וחיסול כל זכר לשיפוטיות ודעתנות יאפשרו לעולם האמנות לנקות את הקנבס ולהצמיח ממנו דבר מה בעל ערך. בתוך שטף דבריו, כשהזכיר את עבודתה של הבמאית הנאצית לני ריפנשטאל, הפליג לוסקי וקבע כי בעבודותיה ניסתה ריפנשטאל להכניס את דמותו של היטלר למציאות היומיומית של הצופים, אף שלמעשה האיש היה רק דימוי. בקטע זה של דבריו, שבו יכולים היו הנוכחים להוכיח כי יש סיכוי כלשהו למאבק על ההבחנה בין בדיה למציאות, לא נשמע בקהל ולו כחכוח אחד של הסתייגות או אי-נעימות.