לכאורה, אשם בכך מזג-האוויר האנגלי הקר. אילו לא היה כל-כך קר באותו לילה חורפי במנצ'סטר, אולי לא היה לוגם נהג הטרקטורון כמה כוסיות ויסקי מיותרות כדי להתחמם, לא היה מתנגש עם רכבו במטוס ראש הממשלה, וזה לא היה נאלץ לבטל את הופעתו בכינוס הפדרציות היהודיות, וכך לא היה הופך את נסיעתו לארצות-הברית בנובמבר 99' לא רק למיותרת, אלא בעיקר למושא התקפות ארסיות של התקשורת. התקפות אלו נראות, בדיעבד, כקו השבר ביחסי אהוד ברק עם התקשורת.

אלא שכל זה הוא רק לכאורה. מותר להניח כי גם לו היה ראש הממשלה נענה להפצרות אחד מיועציו לבטל את הנסיעה, שהפכה באחת מחיונית לתמוהה (לימים הגדיר ברק את העצה שקיבל כמטופשת, שהרי היא מגלמת כניעה ללחץ תקשורתי, שאז עוד לא היה), וגם אם לא היתה התנגשות בין טרקטור למטוס, ההתנגשות בין ראש הממשלה לתקשורת היתה בלתי נמנעת.

אז, בניו-יורק, זעם ברק על ההתעסקות התקשורתית במספר האורחים האישיים שבאו למפגש עם אנשי העסקים, במקום להתמקד בהיקף ההשקעות שיכולות לזרום לישראל כתוצאה מהמפגש ההוא. אז, בניו-יורק, עסקה התקשורת בתכולת שקית הקניות של המזכירה ולא בדבריו המרגשים של קרדינל העיר ניו-יורק באוזני ראש ממשלת ישראל.

עכשיו, בכוכב-יאיר, כועס ברק על התקשורת שבחרה, ערב הבחירות, להתרכז ביחסו לשרים במקום באופי החיים שהוא מציע לאזרחי ישראל. הטענה היא אותה טענה: הפסיקו לעסוק רק במעטפת, גם התוכן חשוב.

איור: דורון גולן

תהליך הטבלואידיזציה, שעובר בשנים האחרונות על חלקים גדולים מהתקשורת הבינלאומית, ולא פסח כידוע גם על העיתונות הישראלית, לא מיטיב עם ראשי המדינה. בעוד כולם מודעים לתרבות ה"סאונד בייט", רק מעטים מוכנים ליישם אותה בפועל. לתקשורת אין ממש סבלנות לשמוע הסברים וניתוחים בשידור חי, לרבים בצמרת הפוליטית אין נכונות מספקת להמעיט בהרצאות מלומדות במהלך הדו-שיח עם התקשורת. גם אם לא מדובר בהכרח בתופעה רצויה, ראוי לזכור כי כמות הכותרות, כותרות המשנה והמשתתפים בהכנת הידיעה עולה לא אחת על כמות המלים שמרכיבות את הידיעה עצמה.

לצופה מן הצד נראה כי בקרב בין המעניין לחשוב, הכריעה כבר התקשורת מזמן. השיקולים שגרמו להחלטה כבדים, מגוונים, ראויים לדיון נפרד ובוודאי שלא כולם קשורים רק לשיקולי הרייטינג. אלא שללא קשר לנסיבות היווצרותה, אנשי הציבור ומרבית מנהיגיו ממאנים לקבל את ההכרעה. בעיניהם תפקיד המדיה הוא להעביר את מה שחשוב לאזרחים, לא בהכרח את מה שמעניין אותם. כל עורך זוטר בדסק חדשות יגחך לשמע קביעה זו. הדיסוננס הזה, כך למדתי על בשרי, מהווה לא אחת את החטא הקדמון שמוביל לשבר בין מנהיג לעיתונאים.

הפער בציפיות וראיה שונה של כללי המשחק גורמים גם, לא אחת, לקונפליקט בין נבחר ציבור לעיתונאי כאשר הם יושבים על כסאות המראיין והמרואיין. מטרת העיתונאי היא, מן הסתם, לשמוע משהו חדש. מטרת ראש הממשלה היא, אני מניח, להעביר מסר ברור לציבור, וכדי שזה ייקלט, ראוי לחזור עליו יותר מפעם אחת. שני השחקנים עולים על המגרש, אם כן, במצב קרוב למשחק סכום אפס. אם נבחן את הראיונות הטלוויזיוניים שהעניקו שני ראשי הממשלה האחרונים שידענו, נראה כי כמעט לא היה מצב שבו שני הצדדים – המראיין והמרואיין – נתפסו כמנצחים בסוף הראיון. בהעדר החלטה מודעת, מראש, של אחד הצדדים להעניק לרעהו את מבוקשו, נראית שוב ההתנגשות בלתי נמנעת.

נדמה לי, שככל המדובר בראש הממשלה, ניתן לחשוב על פתרונות אפשריים. ראשית, על ראש הממשלה למעט במתן ראיונות. הופעותיו הפומביות ממילא זוכות לסיקור, נאומיו החשובים בכנסת משודרים ולקשר שלו לציבור ניתן לתת שורה ארוכה של ביטויים מבלי לכלול ראיונות תכופים באולפן הטלוויזיה. גם הראיונות המועטים שצריך להעניק ראש ממשלה (בין ארבעה לשישה בשנה) צריכים להתקיים בלשכתו, לאחר שנוצר צמא אמיתי לשמוע את דבריו וכשלכל הצדדים ברור שראיון עם ראש ממשלה אינו עוד ראיון עם פוליטיקאי מן השורה. אז אולי גם יימנעו תופעות כגון טריקת טלפון בעקבות המתנה למבזק חדשות שגרתי, או התנצחות מיותרת עקב התעקשות להודיע על מועד התוכנית הבאה בלוח המשדרים באמצע תשובת ראש ממשלה.

ייתכן שפורמט זה לא יענה על צורכי ראש הממשלה להביא את דברו לציבור. גם כאן אני מציע ללמוד משהו מהדמוקרטיה האמריקאית. מדי שבת מקבל נשיא ארה"ב זמן שידור ברדיו, ללא מראיינים וללא הפרעות, ובמהלכו הוא משוחח עם הציבור בנושאים שעל סדר-היום. מיד אחריו עולה לשידור נציג האופוזיציה ומביא את זווית הראיה שלו לדברים. העתקת דגם זה תביא, לטעמי, גם לסיפוק צורכי המנהיג אשר ניתן לו לומר את דברו לציבור ללא הפרעה – דבר שימנע תסכול העלול לקבל ביטוי במגע השוטף עם התקשורת – וגם יביא, וזה לא פחות חשוב, לאותו ציבור מתעניין את הנושאים שעל סדר-היום שנתפסים כחשובים, ולא רק מעניינים בעיני מנהיגיו.

כאיש ציבור אינך יכול כנראה לנצח את התקשורת. אין זה אומר בהכרח שאתה חייב להצטרף אליה. ראוי ללמוד את המתרחש בה, את המגמות המסתמנות בה, גם אם אינן בהכרח רצויות תמיד. כאיש תקשורת אינך יכול כנראה להחליף את איש הציבור. ראוי עם זאת לכבד את רצונו לעסוק בנושאים שנראים לו בעלי עניין לציבור, שעל גורלו, בסופו של דבר, הוא מופקד.

הפוליטיקה, או אם תרצו המדינאות, היא מקצוע, בדיוק כמו שהעיתונאות היא מקצוע (ואגב, גם הדוברות). אם נבחרת לראשות הממשלה, אין זה אומר בהכרח שאתה מבין גדול בתקשורת. אם הוטל עליך, כעיתונאי, לסקר תחום מסוים, אין זה אומר בהכרח שאתה גם מומחה בו. נדמה לי שעוד בטרם ההגעה לנקודת המפגש, ראוי שכל צד יידע את רעהו על סדר-היום שלו, יעדיו ושאיפותיו. לאחר הידיעה יבוא גם כיבוד הצרכים ההדדי, ואז, אולי, ייתכן גם שיתוף פעולה פורה, שישרת את ראשי המדינה, את אנשי התקשורת וגם, אסור לשכוח, את הציבור.

גיליון 31, מרץ 2001