המאבק שניהלו רשתות טלוויזיה ואתרי אינטרנט על שידור חי של הוצאתו להורג של הטרוריסט טימותי מקווי אינו חדש. גם לא הטענה כי מדובר למעשה בסוגיה של חופש המידע שהועלתה בפני הרשויות משאלו פסלו את הרעיון. אולם הם מביאים לשיא חדש של אבסורד את השימוש במטבע הלשון "חופש המידע". מטבע לשון שזה זמן רב נשחקת בנפנופים של ליברליות חסרת מעצורים כביכול ונהפכת, בידם של ברוני התקשורת, למינוח טכני, שפירושו תרגום של כל מה שבנמצא, כולל אירועים שאמורים לזעזע, להטריד וללמד אותנו על הגבולות שלנו כבני-אדם, לכדי בידור עובר לסוחר.

רומזים לנו שיש חופש מידע? - הביאוהו ונדבר גלויות: יש או אין. בעולם שבו האינטימיות היא שקר גס, שבו כל הליכה ברחוב יכולה לחשוף את ההולך למענות ששופכת אשה באוזנו של הנמען הסלולרי שלה על נטייתה הקבועה להיקלע למערכות יחסים שבהן היא הקורבן, או על גבר הנפרד מבת זוגו בצעקות פלאפון קבל באי בית-קפה - אין יצר חזק מאשר המציצנות. אותו יצר מטופח באהבה כבר שנים על-ידי תהליך הריקון של המונח "חופש המידע" שיצרו בעלי הון למיניהם. והנה האבסורד: אותו תהליך ממש שומט בתורו את הקרקע מתחת לרגליו של מי שפתח בו. הוא עובר מטאמורפוזה שלא תוכננה.

רמזים לגלגוליו העתידיים של המונח ניתן לראות בדמות הקריסה שפקדה באחרונה את חברות הדוט-קום ואתרי תוכן מסחריים. אין להתפלא שתחילתו של השינוי נצפית דווקא באינטרנט. ולא משום שמדובר במדיום חדש שמצריך אסטרטגיות עסקיות חדשות, אלא משום שהוא המקבילה הצורנית היחידה להתנהגותו של מידע. רשת שאין לה קווי מתאר ברורים ושיש לה שתי תכונות בולטות ­- נגישות מקסימלית ומיידית לאזורים השונים שלה והתרחבות המאגרים שלה עם כל משתמש חדש. כרגע נראה שהברירות של משתמשי אינטרנט וצרכני תקשורת מצויים הן חדות ולא מתפשרות: מידע חופשי או דבר לא. על המשמעות האמיתית של השינוי המתחולל נעמוד ודאי כולנו בעשור הקרוב.

גליון 32, מאי 2001