כנס עמדו"ת (עם-מדינה-תורה) השלישי של מכללת אורות-ישראל, שהתקיים ב-18.5.09 באלקנה, הוקדש לעולם התקשורת וליחסי הציונות הדתית עימו. במשך יום שלם נישאו כשלושים הרצאות בהשתתפות חוקרים ורבנים, כשנציגי הציבור הדתי-לאומי, יחד עם תלמידות המכללה, מתעשרים ולומדים, מתווכחים ומתלבטים.
פרופ' אלי פולק פתח את הכנס בקריאה לציבור הציוני-דתי לבחור בקפידה את העיתונים שהוא קורא, וזאת כדי לשנות את פני התקשורת בישראל. אולי היתה זו מסקנתו האישית מתוצאות מחקר שפורסם במסגרת הכנס, ולפיו 17% מרבני הציבור הדתי-לאומי קוראים את עיתון "הארץ", העיתון החילוני הפופולרי במגזר.
דומה שרק על עמדה אחת הסכימו הדוברים בכנס: העיתונות החילונית בידורית ונטולת ערכים ראויים. כבר במושב הפתיחה קרא הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר פתח-תקווה וחבר נשיאות מועצת העיתונות, לנסח חזון תקשורתי ראוי עבור הציבור הדתי-לאומי. "עד שלא נציב אלטרנטיבה, מה לנו כי נלין", אמר.
הרב דודי זילברשלג, לעומת זאת, הדגיש כי עצם האמונה בקרב העיתונאים אינה ערובה לעיתונות ראויה. הוא עצמו, נזכר, היה מטרה לביקורת חריפה מצד "יתד נאמן" לאחר שהתבטא בחיוב בנוגע לקיצוץ קצבאות ילדים. "יש בישראל עיתונים", אמר, "שמשתייכים למגזרים שונים, שיש בהם כמויות של רוע שהן בלתי נגמרות". זילברשלג מיקם על ציר אחד את "יתד נאמן" החרדי, "בשבע" הדתי-לאומי, ו"הארץ". "ואני לא אומר להבדיל", ציין, "כי זה מאותו מקום. בסוף-בסוף את התקשורת עושים אנשים, ואם אנשים הם עם מידות מקולקלות ואם אנשים הם אפופי יצרים, התוצאה יכולה להיות זהה".
קהל בכנס עמדו"ת במכללת אורות באלקנה (צילום: "העין השביעית")
אבל לא רק העיתונות המגזרית עמדה במרכז סדר היום של הדוברים. ד"ר מרדכי קידר, למשל, נשא הרצאה על האג'נדה הסמויה של ערוץ אל-ג'זירה (הסטת תשומת הלב מההון שנצבר במדינות המפרץ), ובסופה קרא לסגור את משרדי הערוץ בישראל ולשלול את תעודות העיתונאים של עובדיו, משום שלטענתו הם אינם עומדים בקריטריונים עיתונאיים ראויים.
ד"ר אביעד הכהן דיבר על חוסר האפשרות ליישב בין חוקי התקשורת המודרניים להלכה היהודית, והביא כדוגמה את המתינות היחסית של חוק לשון הרע הישראלי לעומת רעיון לשון הרע כפי שהוא בא לידי ביטוי בכתבי החפץ-חיים. החרה החזיק אחריו הרב ד"ר צוריאל ראשי, שהשווה בין המשמעות המתירנית בישראל למושג "אוף דה-רקורד", המשמעות המחמירה שקיימת למושג זה בארה"ב, ומשמעותו כפי שהיא עולה מכתביו של החפץ-חיים. לפי החפץ-החיים, הסביר ראשי, ה"אוף דה-רקורד" הוא טוטאלי. רש"י, הוסיף ראשי, קיצוני עוד יותר, וב"תלמוד בבלי", מסכת "יומא", דף ד', עמוד ב', הוא קובע כי כי כל שיחה היא "אוף דה-רקורד", אלא אם סוכם אחרת.
עמית סגל: "העיתונות המגזרית היא כמו להקת קיפודים"
הדיון המסכם זימן לרב-שיח משותף כמה מהעיתונאים הבולטים של המחנה הציוני-דתי: עמית סגל, הכתב הפרלמנטרי של "חדשות 2"; אורי אורבך, עיתונאי לשעבר וכיום חבר-כנסת; עמנואל שילה, עורך החינמון השבועי "בשבע" מבית ערוץ 7, וניצן חן, יו"ר מועצת הכבלים והלוויין.
כלפי חוץ, כל המשתתפים בדיון הסכימו כי יש מקום והצדקה הן לעיתונות הפונה למגזר הדתי-לאומי בלבד והן לנסיונות ההשתלבות של עיתונאים מהמגזר הזה בעיתונות הכללית. אך ככל שהתקדם הדיון, התחוורה מחלוקת עקרונית בין שילה לסגל.
"לא מזמן התקשר אלי גורם בכיר ב'מעריב' ושאל אותי, מי אתה ממליץ שיהיה עורך 'מעריב' הבא", אמר שילה. "אמרתי לו כמה שמות, חלקם חובשי כיפה, חלקם לא חובשי כיפה, את עצמי בכלל לא היה לי הווה אמינא להציע, משום שאני יודע שמי שהוא עורך 'מעריב' לא יכול לשמור הלכה, לא יעזור כלום".
לדברי שילה, יש חסמים על כניסתם של עיתונאים דתיים לתקשורת הכללית ועל התקדמותם בה. שילה ציטט ממאמר תקיף שכתב קלמן ליבסקינד על אירועי חברון בסוף השנה שעברה וקבע כי "קלמן ליבסקינד היה יכול לכתוב את זה כי הוא לא פובליציסט. אם הוא היה מתפרנס מפובליציסטיקה, אם זה היה התפקיד העיקרי שלו ב'מעריב', היו זורקים אותו מזמן. ואני אומר את זה כי אני יודע, לא כי אני משער".
מן הדוברים בכנס, מימין: אורי אורבך, עמנואל שילה, ניצן חן ועמית סגל (צילום: "העין השביעית")
לתפיסתו של שילה, "ההשתלבות של הדתי בתקשורת הכללית היא מאוד-מאוד בעייתית. אתה משפיע, אתה גם מושפע לא מעט". לדבריו, לו רצה להשתלב בעצמו בעיתונות הכללית ולא להקדיש זמנו לעיתונות המגזרית, היה עליו לעבור שינוי חיצוני ופנימי. "חד-משמעית, עם החזות הזאת לא יקבלו אותי בשום מקום", אמר ופירט: "קודם כל הייתי צריך להיפרד מהזקן, זה בטוח, מהציציות בחוץ, גם בטוח, ומעוד כמה ערכים שמתבטאים בחזות הזאת".
סגל, לעומת זאת, ביטא עמדה הפוכה. "אני חושב שהגאולה לא תבוא מעיתונים כמו 'בשבע'", אמר, ודימה את העיתונות המגזרית, מעצם מהותה, לטלוויזיה במעגל סגור. לדעת סגל, העיתונות של המגזר הדתי-ציוני דומה יותר ל"להקת קיפודים שמתחממת בקור" מאשר לעיתונות המבקשת "להפיץ בשורה". משום כך, טען, נוצר היפוך תפקידים אירוני: העיתונות שמבקשת להשפיע באופן מופגן ולהיות אידיאולוגית, סופה שאינה משפיעה כמעט על אף אחד, ואילו העיתונאים שאינם מבקשים להשפיע באופן מוצהר ומשתלבים בעיתונות הכללית, הם אלה שמשפיעים באמת.
עמנואל שילה: מדוע הורידו את דודו אלהרר?
בתגובה לטענותיו של שילה על שינוי פנימי שעובר על עיתונאים דתיים המשתלבים בעיתונות הכללית, אמר סגל כי זו "אמירה חמורה ולא אחראית" וכי "אלוהים עדי, שלא לומר אלוקים עדי, שבמשך תשע שנים העיתונות לא גרמה לי לחטוא". סגל הוסיף והדגיש כי כיום כבר אין חסמים בכניסה למעוזי העיתונות החילונית, וכי אם במחזור מסוים לא מתקבלים צעירים דתיים לשירות בגלי-צה"ל, זה רק משום שאין דתיים בין המועמדים.
שילה לא השתכנע והקשה בשאלה: מדוע, אם כן, הורדה מלוח השידורים של תחנת גלי-צה"ל תוכניתו של דודו אלהרר, שבה הביע באופן קבוע עמדות ימניות? סגל הסביר כי הסיבה העיקרית לא היתה העמדות שהובעו בתוכנית, אלא איכותה.
"הבעיה של מחזיקי העמדות הימניות", הוסיף בהקשר זה, "היא שהם החליטו להיות דודו אלהרר ולא להיות רפי רשף. התקשורת הימנית מעבירה את מסריה בתוכניות כמו של אלהרר ביום שישי בארבע אחר הצהריים, אשר כלב מת לא שומע, ולא עושה את זה בתוכנית כמו של רפי רשף, בשמונה בבוקר. אבל לא יהיו פרשנים ימניים בתוכנית של רשף רק מלהיות דודו אלהרר. כדי להגיע לשם, צריך לעשות מסלול של שנים בתקשורת הכללית. המצב הטוב יהיה אם המשבצת של שישי בארבע תהיה של שמאלן לוחמני והמשבצת של שמונה בבוקר תהיה של ימני מאופק. אז חלק גדול מהבעיות שלנו ייפתרו".
אורי אורבך הציג זווית ראייה שונה. לדבריו, הציבור הדתי-לאומי עסוק באופן אובססיבי בעיתונות החילונית, כאילו מתנהלת שם קונספירציה נגדו, ובמקביל מקפיד להתלונן על מצבו שלו בתקשורת, למרות השינויים לטובה שחלו בשנים האחרונות. אורבך הציע לא לדון כלל אם "להשתלט" או "להשתלב" בתקשורת הכללית. לדעתו, על הציבור הדתי-לאומי לשנות את תפיסתו מהיסוד. "גלי-צה"ל, כמו שזה הם, זה אני. אלה נכסים שלנו, ואנחנו צריכים בהגינות להיות שותפים בהם", קבע.