יום חמישי ה-21 ביוני היה יום מיוחד מאוד עבורי. באותו יום גונבה לאוזני שמועה כי פרקליטות מחוז חיפה החליטה להעמיד לדין את יו"ר ההתאחדות לכדורגל, גברי לוי, בשל תקיפת עיתונאי.

כחובב ספורט מושבע, אצתי רצתי לאתרי האינטרנט, הגדולים והקטנים, הידועים יותר והידועים פחות, לקרוא את אשר כבר ידעתי. עיקר רצוני היה לדלות עוד ועוד פרטים. לאחר שוטטות של שעה באתרים השונים אכן כמעט באתי על סיפוקי. הדופק אמנם נרגע, אך לא לגמרי. המתנתי בקוצר רוח למהדורה היומית של "חדשות הספורט" בערוץ 5. "סוף-סוף אראה קצת ויז'ואל, אשמע את גברי לוי מהצד האחד, את חמי אוזן (העיתונאי שהוכה) מהצד האחר, לבטח זה יקרב אותי נגיעה מסיפוקי", אמרתי וחייכתי. אלא שערוץ הספורט החליט שאין פה סיפור, ולכן העדיף שלא להתייחס לנושא בכלל. "זה לא אייטם גדול", אמר מנכ"ל הערוץ, מיילן טנזר, בתשובה לאחד מכתבי הספורט באחד העיתונים. יו"ר ההתאחדות חשוד בהכאת עיתונאי, כך קבע בית-משפט בישראל, אבל מר טנזר קובע שאין בזה סיפור, ואני, העיתונאי הצעיר, שומע אותו ושואל את עצמי, אולי אני כלל לא שייך למקצוע?

בעודי מהרהר בענף שבו בחרתי להשקיע את חיי, נזכרתי באירוע נוסף שהיה באותו ערוץ כחודש לפני כן. המקום: אולפן "שער חמש", תוכנית אחרונה לעונה 2001-2000. המארחים: מודי בראון, מוטלה שפיגלר, גיורא שפיגל וניב רסקין.
האורח: יו"ר ההתאחדות גברי לוי. הסיבה: שני ילדים במצב קשה עד קשה מאוד, עשרה נוספים פצועים קל, וכל זאת כתוצאה מחגיגות האליפות של מכבי חיפה בקריית-אליעזר.

תיאור האירוע בקצרה: לוי נשאל שאלות "מעצבנות" בנוגע לאחריותו לתקלה, והוא, בתגובה, צעק על המראיין הבודד העומד מולו (רסקין), הטיח בו גידופים, ירד על גילו הצעיר ולא נח לרגע עד לקליק האחרון של כיבוי המצלמות. שוב מצאתי עצמי שואל אם נכנסתי למקצוע הנכון ואם אצליח ליישם את רצונותי בתקשורת מהסוג הזה.

אחזיר אתכם כמעט חודשיים אחורה, למדור הספורט של "ידיעות אחרונות". התאריך: 19 באפריל 2001. החדשות הבוערות: מכבי תל-אביב זקוקה לניצחון נוסף על פזארו כדי לעלות לפיינל-פור. מעניין? בהחלט, אך יש נושא נוסף שמאוד מעניין והוא כתבה בעמודי האמצע עם יו"ר ההתאחדות גברי לוי, הכותרת: "התקשורת בנתה לי תדמית של נוכל, לא מקבלים שאני מצליח". הציטוטים הנבחרים מפי היו"ר: "התדמית הכוחנית שלי בחלקה היא באשמת העיתונות", "העיתונות מחפשת אותי כבר שנים". המראיין מציג דוגמה למראית עין של נפוטיזם בניהול ענייני ההתאחדות, ולוי עונה: "זה יכול להיתפש לא טוב ציבורית, אבל זה לא מעניין אותי".

לשם מה נכתב הראיון הזה? הרי חוץ מקיטוריו של האיש על יחס התקשורת אליו ושביעות הרצון העצמית שהפגין ("הציבור מאוד אוהב אותי, העם איתי" וכו'), לא נאמר בכתבה הרבה.

נזכרתי בענין נוסף: דו"ח מבקר המדינה שפורסם ב-23 במאי ושביקר את התנהגות ההתאחדות וראשה. לא מזמן הזדמן לי לשוחח עם אחד העיתונאים המסקרים דרך קבע את הכדורגל הישראלי. שאלתי אותו לפשר היחס המאופק של עיתונאי הספורט להתנהגותו של גברי לוי. "נסה גם אתה להילחם ותבין", השיב לי.

הכותב הוא חבר מערכת בספורטי.וי (חינוכית 2). המאמר משקף את דעתו בלבד

גיליון 34, ספטמבר 2001