בחודשים האחרונים התנהל שיח עיתונאי ער וחשוב בשני נושאים הקשורים לעתיד עולם התקשורת בישראל: עתיד השידור הציבורי והקמת תאגיד השידור "כאן" ו"פרשת 2000" (יחסי ראש הממשלה בנימין נתניהו ומו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון מוזס). בשני המקרים נידונו מזוויות שונות היחסים המצויים והרצויים בין נבחרי ציבור לבין עיתונאים. עם זאת, למיטב ידיעתי, בשנה האחרונה ובשנים שקדמו לה לא נעשה ניסיון משמעותי ושיטתי בעיתונות ובבמות לביקורת התקשורת להאיר פן חשוב ביחסים אלו: קיומם של קשרי חברות בין שתי האוכלוסיות הללו.

במבט ראשון העיסוק ביחסים אלה עשוי להיראות רכילותי משהו: עיתונאי מוזמן לחתונה של פוליטיקאי, פוליטיקאי ועיתונאי נוהגים לשבת יחד ל"פרלמנט" מדי יום שישי, עיתונאית ופוליטיקאית נסעו יחד לחופשה וכו'. ישאל השואל: מה לכך ולעיסוק עיתונאי ואקדמי מעמיק במדיניות ציבורית ובעולם התקשורת בישראל?

מי שרוצה לקרוא על מפגשים של שר עם עיתונאי בבית-קפה או על הגעה של עיתונאי לשמחה משפחתית של חבר-כנסת מוזמן לעיין בטורי הרכילות, שעמוסים לעייפה בתיאורי אירועים נקודתיים שבהם השתתפו ידוענים מעולמות העסקים, התרבות, האמנות, התקשורת והפוליטיקה. את כתבות העומק ואת טורי הפרשנות יש להקדיש לנושאים החשובים באמת: ביטחון, כלכלה, דת ומדינה ועוד.

עם זאת, מבט נוסף, רציני ומעמיק על הנושא, עשוי להביא אותנו למסקנה שלפיה הסיקור העיתונאי של העולם הפוליטי עשוי להיות מושפע באופן ניכר מקיומם של קשרי חברות בין עיתונאים לבין פוליטיקאים, קל וחומר במדינה בעלת אוכלוסייה קטנה יחסית כמו ישראל, שבה חברי אליטות שונות מתחככים זה בזה ויוצרים רשתות חברתיות בעלות ערך מקצועי, פוליטי וכלכלי, לעתים על חשבון טובתו של חלק גדול מהציבור.

אין כוונתי ליחסי "תן וקח" שבמסגרתם הפוליטיקאי מעביר לעיתונאי מידע בעל ערך חדשותי רב ובתמורה הפוליטיקאי זוכה לסיקור תקשורתי אוהד. זוהי תופעה מוכרת שזכתה להתייחסות מחקרית ועיתונאית, וחשוב שחוקרים ומבקרי תקשורת ימשיכו לתת עליה את הדעת. כמו כן, אין לצפות מעיתונאי "לשרוף" פוליטיקאי שמשמש מקור עיתונאי שלו, בייחוד כאשר הם אינם מקיימים קשרי חברות מחוץ למסגרת עבודתם.

כוונתי היא למקרים שבהם הקשר בין העיתונאי לבין הפוליטיקאי חורג משיחות מקצועיות ועובר אל התחום החברי-משפחתי. כידוע, אמות המידה שאנו מפעילים כלפי אנשים שקרובים אלינו רגשית הן שונות מאשר כלפי אנשים שאנו מכירים באופן שטחי או שאיננו מכירים כלל.

עיתונאי שפיתח קשרי חברות עם פוליטיקאי – לפני כניסתו לחיים הציבוריים או במהלכם – יתקשה לבקר אותו בכלי התקשורת שבו הוא עובד. הוא ינסה להיטיב את הסיקור העיתונאי שלו ולקדם את האינטרסים של אותו חבר במסדרונות המערכת שלו עד כדי עיוות תמונת המציאות שניתנת לצרכן החדשות. זאת בזמן שהוא אינו מגלה לציבור הקוראים, המאזינים או הצופים שלו כי מושא הסיקור בילה איתו בשבת האחרונה במסעדה על חוף ימה של תל-אביב, או טס אתו בקיץ הקודם לחופשה בלונדון, או נכח בחתונת בתו הבכורה.

אין מדובר כאן, אפוא, במקור עיתונאי שמספק מידע בעל ערך חדשותי ותו לא, כי אם בחבר שאוהבים ושרוצים בטובתו ועל כן עשויים לעזור לו במערכת החדשות – במודע ושלא במודע. זאת מבלי לתת לציבור גילוי נאות על מערכת היחסים החברית האמורה. יש כאן לא פחות מגניבת דעת, התנהלות לא אתית והפגנת זלזול בצרכני התוכן החדשותי.

אם כן, עלינו להיות מודעים לכך שבמדינת ישראל ובמדינות אחרות מתקיימים קשרי חברות בין עיתונאים לבין פוליטיקאים. כדי לצמצם את נזקיהם האפשריים של קשרים חבריים אלה לעיתונות ולפוליטיקה בישראל יש לנקוט בשני אמצעים. האחד, ליצור נורמה מקצועית במערכות התקשורת השונות שלפיה מצופה מכל עיתונאי לתת לציבור גילוי נאות בדבר קשרי החברות שלו עם פוליטיקאי כאשר הוא מסקר אותו. השני, לחשוף קשרי חברות שטרם נחשפו בין עיתונאים לבין פוליטיקאים בבימות לביקורת התקשורת ובמערכות תקשורת מתחרות. הגברת המודעות לתופעה והתמודדות רצינית איתה יתרמו למקצועיות ולאמינות של העיתונות בישראל בתקופה מאתגרת זו.

אייל צור הוא עמית מחקר בפורום קהלת