פענוח שוד השעונים הגדול במוזיאון האסלאם בירושלים, 25 שנה אחרי השוד עצמו, זכה לסיקור נרחב בכלי התקשורת. לפשע המושלם נמצא סוף-סוף הגיבור הישראלי המושלם: קיבוצניק מסתורי שהיכה בתדהמה את המשטרה בשנות השישים והשבעים, וכבש את דמיונם של העיתונאים דאז. "כלכליסט", העיתון הכלכלי מבית "ידיעות אחרונות", שהיה הראשון לדווח על הפענוח, הקדיש למקרה את עמוד השער שלו.

לעומת זאת, הידיעה על החקירה שפתחה המשטרה נגד העיתון בגין הפרת צו איסור הפרסום על הפרשה זכתה להד דל ביותר. דווקא מאחוריה עומדות שאלות שמעסיקות תדיר עיתונאים-חוקרים: היכן עובר הקו בין תחקיר טוב שנעשה בצורה עצמאית לכזה שנעשה בשיתוף פעולה עם המשטרה, כיצד אפשר לעקוף את צווי איסור הפרסום שמוציא בית-המשפט לבקשת המשטרה לעתים ללא הצדקה חקירתית אמיתית, ומה ערכה של ברית בין עיתונאים מתחרים.

השודד נחשף

לצד חפצי אמנות בשווי של עשרות מיליוני דולרים ושודד נועז וחמקמק, התנהלו במגרש המשחקים התקשורתי של פענוח פרשיית השוד כמה שחקנים ראשיים: חיים ריבלין, בן 36, אז כתב תוכנית התחקירים "עובדה" וכיום ראש מחלקת התחקירים של חברת החדשות של ערוץ 2, שהחליט להתחקות אחר קצה חוט של סיפור, וכעבור שנה של איסוף מתמשך של עובדות ונסיעות ברחבי הארץ והעולם החזיק בידו סיפור בלשי הראוי לסרט הוליוודי; כתבי "כלכליסט" שהכריזו כי הם-הם אלה שפיצחו את התעלומה: אסף לוי, לשעבר כתב מקומונים בתל-אביב ומי שבילה השנה בכלא הנמיבי במסגרת עבודתו העיתונאית; ודני רובינשטיין, עיתונאי ותיק שהחל את דרכו העיתונאית ב-1967 ב"דבר". המשטרה היתה גם היא שחקן מרכזי ובולט, וכמו בכל תסריט, שלל שחקני משנה מילאו תפקיד בדרמה התקשורתית שהתחוללה בין נובמבר 2007, אז פירסם רובינשטיין ב"הארץ" את הידיעה הראשונה בפרק זה של הפרשה, ועד ליום שני השבוע, עת שודר סרטו של ריבלין בערוץ 2.

חלקו האחרון של המשחק החל במחטף תקשורתי. ביום רביעי ה-29 באוקטובר פורסמה על שער "כלכליסט" ידיעה מרעישה. "אחת מתעלומות הפשע הגדולות בתולדות ישראל באה על פתרונה", הכריזה הכותרת, "25 שנה חיפשו משטרת ישראל, ארגוני ביון בעולם ועשרות חוקרים פרטיים את השודד שגנב מאה שעונים נדירים בשווי עשרות מיליוני דולרים מהמוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים. כעת חושף 'כלכליסט' כי הגנב היה לא אחר מנעמן דילר (לידור), 'הקיבוצניק הפורץ' שנודע בשנות השישים והשבעים בסדרה של פריצות וגניבות מתוחכמות". על הכתבה היו חתומים אסף לוי ודני רובינשטיין.

הפרסום תפס את ריבלין לא מוכן. למעלה משנה הוא וצוות "עובדה" חוקרים, נוסעים, מאתרים, מצלמים, משתפים פעולה עם המשטרה ובעצם מפענחים את שוד השעונים הגדול. הכנתו של הסרט הסתיימה לפני כחודשיים, ומאז היה מונח על המדפים במשרדי חברת הטלוויזיה קשת, בהמתנה להסרת צו איסור הפרסום מעל הפרשה. כשראה את הפרסום ב"כלכליסט", מיהר ריבלין ליצור קשר עם דובר משטרת ירושלים, רק כדי לגלות שהצו טרם הוסר.

במשטרה ידעו שמדובר בסיפור עסיסי שיש בו כל המרכיבים שיפרנסו כותרות חיוביות באמצעי התקשורת, כותרות שהמשטרה והעומד בראשה קיוו שישפרו במשהו את התדמית הגרועה שלהם הן בעיני הציבור והן בעיני הכתבים לענייני פלילים. עשרות אלפי שקלים השקיעה המשטרה בחקירת הפרשה, חוקרים נשלחו לארצות-הברית ולאירופה, והתכנון היה לערוך בסיום החקירה מסיבת עיתונאים גדולה. הפרסום ב"כלכליסט" אילץ את המשטרה לקיים מסיבת עיתונאים דחופה ולחשוף את הסיפור לפני המועד המתוכנן.

לאחר הפרסום, מספרים ב"עובדה", ניסו בקשת למצוא מועד שידור מיידי לסרט שעליו עמלו במשך זמן כה רב, אבל משבצת השידור היחידה הפנויה היתה רק ביום שני בערב, כמעט שבוע אחרי הפרסום הראשון ב"כלכליסט". הקרדיט שריבלין וצוות חוקרי ימ"ר ירושלים חשבו לזכות בו חמק להם ממש מתחת לידיים. "לא רק שהם עברו על צו איסור הפרסום בצורה בוטה, הם גם הציגו את זה כאילו הם אלה שפיצחו את הפרשה", אומר ל"העין השביעית" שמוליק בן-רובי, דובר מחוז ירושלים.

הרמז הראשון

כאמור, תחילתו של פרק זה של הפרשה בנובמבר 2007. ב"הארץ" מתפרסמת בעמוד הראשון הפניה לידיעה גדולה על כך ששעונים בשווי של מיליוני דולרים שנגנבו במהלך השוד הנועז בהיסטוריה הירושלמית הוחזרו בחשאי למוזיאון האסלאם. על-פי הידיעה, בחתימתו של דני רובינשטיין, אז עדיין כתב ב"הארץ", השעונים הוחזרו כבר כשנה קודם לכן, אולם איש מעובדי המוזיאון לא דיווח על כך למשטרה.

את הידיעה קראו גם חוקרי המשטרה, שמיהרו להוציא את תיק החקירה הישן, לנקות ממנו את האבק ולחדש את החקירה במטרה לגלות מי היה השודד והיכן מוחזקים יתר הפריטים הגנובים. המשטרה מיהרה להוציא צו איסור פרסום על החקירה כולה, וצו נוסף האוסר על פרסום קיומו של הצו הראשון. כמקובל, הצו נשלח לכל מערכות התקשורת ולכל הכתבים לענייני פלילים.

לא רק חוקרי המשטרה קראו את הידיעה, גם ריבלין הבין כי מדובר בסיפור בלשי שמכיל את כל הפרטים ליצירת הסיפור המושלם – שוד נועז ובלתי מפוענח בן 25 שנה, שלל בשווי של מאות מיליוני דולרים שאחריו חיפשו חוקרים פרטיים, חוקרי האינטרפול ואפילו חוקרי המוסד הישראלי, ושודד אחד שפתאום צץ סיכוי לעלות על עקבותיו.

יומיים אחרי פרסום הידיעה ב"הארץ", יצא ריבלין לסיבוב בין סוחרי האמנות ברחוב בן-יהודה בתל-אביב, במטרה ללמוד על הסחר בחפצים נדירים ולנסות לגלות פרטים על השעונים. כמה שבועות מאוחר יותר כבר היו בידיו ובידי התחקירן נדב זאבי שמותיהם של עו"ד הילה אפרון-גבאי, שייצגה לקוחה מסתורית שצצה משום מקום וביקשה להחזיר את השעונים; ושל המתווך בין עורכת-הדין למוזיאון, מומחה השעונים ציון יעקובוב. באותה נקודת זמן החליט צוות "עובדה" לפנות למשטרה ולהציע עבודה משותפת, אולם אי-הסכמה על תנאי שיתוף הפעולה סיכלה את היוזמה. חוקרי ימ"ר ירושלים המשיכו בשלהם, ומנגד המשיכו ריבלין וזאבי, שאליהם הצטרף התחקירן ברק שר, באיסוף העובדות.

מיד לאחר מכן צץ שמו של נעמן דילר. צוות "עובדה" הגיע לאסיר בצרפת ולמומחה שעונים בשווייץ, והמשיך בחיפוש אחר אלמנתו של דילר. אז כבר היו בידיהם צילומים שצולמו במצלמה נסתרת, שיחות מוקלטות וחומר חקירה רב, אולם הסרט לא נשלם. עונת השידורים של "עובדה" עמדה בפני סיומה, וצוות התוכנית החליט לשדר כתבה שבה הסוד נותר בלתי פתור, גם במטרה להמשיך לצלם את הסרט וגם בשל מגבלות צווי איסור הפרסום על הפרשה. בתוכנית האחרונה, ששודרה במהלך חודש מאי השנה, הכריזה אילנה דיין בסיום שידור הכתבה כי סרט על הפרשה ישודר בקיץ.

רובינשטיין והשען הארמני

שידור הכתבה עורר אי-נוחות בקרב חוקרי היחידה המרכזית במחוז ירושלים בנוגע להתקדמות החקירה שלהם לעומת זו של תחקירני "עובדה". הפעם, לטענת אנשי "עובדה", הם אלה שקיבלו פנייה ממשטרת ירושלים בהצעה לשיתוף פעולה. במשטרה מאשרים כי סמוך לפרסום הכתבה ב"עובדה" הוחלט על שיתוף פעולה תחת מגבלות מסוימות. באותה פגישה שיתפו התחקירנים את המשטרה במידע שבידם והצביעו על דילר כעל חשוד מרכזי. חוקרי המשטרה, שכבר עלו על שמו של דילר, החלו בשיתוף פעולה נדיר עם עיתונאי "עובדה", כשהם מאפשרים לריבלין ואנשי צוותו להתלוות לזירות שונות ולתעד את החזרת כמה מהשעונים, שנתפסו במקומות שונים בעולם.

עוד במהלך העבודה על הסרט, לפני החיבור עם המשטרה, צילם צוות "עובדה" ראיון עם העיתונאי שהביא לחקירת המשטרה, דני רובינשטיין. בסיום הראיון גילה רובינשטיין התלהבות מהדרך שבה התגלגל הסיפור ושאל לפרטים נוספים. רובינשטיין, שכבר היה אז כתב ב"כלכליסט", קיבל מידע מסוים, אולם שמו של דילר לא נאמר לו על-ידי צוות "עובדה", ששמר על השם בסוד מהחשש שהסיפור ידלוף לעיתונאים אחרים. באותו מעמד, ועל כך מסכימים שני הצדדים, נאמר לרובינשטיין שלא יפרסם פרטים נוספים בעניין לפני שידור הסרט. רובינשטיין אף הוסיף כי נאמר לו שיקבל לידיו את כל הפרטים לאחר או במקביל לשידור הסרט. בסיכומו של דבר הסכימו הצדדים על שיתוף פעולה קולגיאלי במטרה שלא לפגוע בסרטו של ריבלין מחד גיסא, ומאידך גיסא לאפשר לרובינשטיין לקבל את כל פרטי החקירה שאליהם הגיעו ב"עובדה".

לטענת מקור ב"כלכליסט", רובינשטיין המשיך בתחקיר על הסיפור שהוא שחשף לראשונה את הרמז החדש בעניינו, וזאת ללא קשר לתחקיר "עובדה". לצורך תחקיר זה הוחלט לצרף אליו את כתב "כלכליסט" אסף לוי.

"אני מלווה את הסיפור הזה מלפני 24 שנים ועד היום, מפני שיש בו לי עניין אישי", מספר דני רובינשטיין ל"העין השביעית". "הכרתי את השען הארמני שהיה אחראי על אחזקת השעונים במוזיאון. הוא היה הראשון שנחקר ונחשד. העננה של החשד נגדו לא סרה עד יום מותו. זה הפך אצלו לאובססיה. לכן זה לא הרפה ממני. כל פעם שפגשתי אותו הוא היה עסוק רק בזה. הוא מת לפני כמה שנים, לדעתי משברון לב, וזה רדף אותי.

"אני התראיינתי ל'עובדה' כמה ימים אחרי הפרסום הראשון", ממשיך רובינשטיין, "הם אמרו לי שהם חוקרים בעניין וגם שכרו חוקרים פרטיים. לי לא היה כוח לחקירה כזאת של חוקרים פרטיים, ולכן עשינו הסכם: אם יהיו להם פרטים הם ייתנו לי, ואני אפרסם במקביל. אבל מה שקרה זה שהם לא אמרו לי כלום, ובכל מקרה ההסכם היה בלי תוקף, כי אני הגעתי לפתרון בלעדיהם. הם לא מסרו לי שום פרט ולא היה לי שום מושג מהחקירה שלהם".

כיצד בכל זאת עלה רובינשטיין על שמו של השודד? "קיבלתי את השם באופן מקרי מאוד", מספר רובינשטיין. לפני כארבע שנים, מיד לאחר מותו של נעמן דילר, כתבה העיתונאית דליה קרפל במוסף "הארץ" כתבה מקיפה על מעלליו של הקיבוצניק הפורץ. בין היתר תיארה קרפל בפרטי פרטים את הפריצה הנועזת של דילר לבנק הלוואה-וחיסכון בתל-אביב ב-1967. רובינשטיין: "נרמז לי משהו וראיתי את הכתבה של דליה קרפל ומשם קיבלתי את כל החומר. דפקתי את הראש בקיר והבנתי שזה הוא. שזה נעמן דילר. היו כתובים שם כל הפרטים בלי הקשר לשעונים, ואז נפל לי האסימון. כבר לא הייתי צריך כלום, היה לי הכל מהכתבה של דליה קרפל. ידעתי שהוא ביצע את שוד השעונים הגדול לפני 25 שנה במוזיאון האסלאם בירושלים".

מה בסך-הכל עשינו

כאמור, בסוף הקיץ השלים ריבלין את הסרט, שחיכה על המדף בקשת עד שיוסר צו איסור הפרסום. הסיכום עם המשטרה היה שאחרי שתושלם החקירה, משמע יושלמו איתור ואיסוף כל השעונים ברחבי העולם וחקירת כל המעורבים והבאתם לדין, יעודכן ריבלין כדי שיוכל להתכונן להסרת הצו ולמצוא מועד לשידור הסרט.

"שלושה שבועות לפני פרסום הכתבה ב'כלכליסט' מתקשר אלי אסף לוי", מספר הדובר בן-רובי. "הוא שאל אותי פרטים על הסיפור והסברתי לו שיש שני צווים על הפרשה. שלחתי לו את הצווים ואף דיברנו איתו לוודא שהוא קיבל אותם. פתאום, ביום רביעי, אני רואה את הסיפור בענק על השער. זו הפרה בוטה של צו איסור הפרסום, ומיד פתחנו נגדם בחקירה".

"הם עשו מהלך מאוד מסוכן", אומר גורם הקשור לסרט של "עובדה", "לעבור ביודעין על צו איסור פרסום. זה גם מהלך מאוד לא הוגן לפרסם משהו ובעצם לבעוט במה שאנחנו עשינו בעבודה של שנה. הרי רובינשטיין ידע על הסרט כי הוא רואיין בו, ועוד כל-כך פירגנו לו שם שזה ממש לא הוגן".

ב"כלכליסט" לא מבינים על מה המהומה. אמנם רובינשטיין ולוי כבר נחקרו ארוכות במשטרת בית-שמש בגין חשד לעבירה על צו איסור פרסום, אולם הם טוענים כי לא הפרו את הצווים. בחקירתו במשטרה אמר לוי כי ביצע חקירה עצמאית וכי אף אחד לא יכול לבוא אליו בטענות מאחר שאף גורם משטרתי לא שיתף עימו פעולה.

גם רובינשטיין טוען כי כלל לא עבר על צו איסור הפרסום: "שאלתי על מה הצו ואז אמרו לנו, על פרטי החקירה. אני בחיים לא דיברתי עם אף חוקר ולא ידעתי שום דבר מהחקירה. לא ידעתי אם הם בכלל יודעים שזה נעמן דילר. האמת היא שאולי הרגשתי לא נוח כלפי 'עובדה' בגלל שאני מפרסם, לא ידעתי באיזה שלב הם נמצאים והיה לי ברור שאם אני אומר משהו הם עשויים להקדים אותי. מה גם שלהסכם בינינו לא היה תוקף כי לא שמעתי מהם שנה ולא קיבלתי מהם כלום, שום דבר. אני חושב שמגיעים לי כל הפרסים על החקירה ועל זה שהבאתי לפתיחת החקירה, ולא שאני אחקר על הפרת הצו שבעצם לא הפרתי".

בחקירתו במשטרה טען לוי כי הוא אסף לבדו את הפרטים וחיבר את הקצוות. "כלכליסט" פירסם את הסיפור רק לאחר ייעוץ משפטי שבמהלכו נאמר לו כי העובדה שהם הגיעו לעובדות בכוחות עצמם מתירה להם לפרסם זאת בלי קשר לחקירה המשטרתית. "בסך-הכל מה פירסמנו", אומר גורם ב"כלכליסט", "פירסמנו את הכתבה של דני מ'הארץ', הלכנו לכתבה של דליה קרפל על נעמן דילר אחרי שהוא מת, והשגנו שיחת טלפון עם נילי שמרת, שמאשרת את כל הסיפור הזה".

זו לא הוגנות, זה חוק

גורמים ב"כלכליסט" מחזקים את הטענה כי הגיעו לפתרון בכוחות עצמם ומזכירים כי הם היחידים שהגיעו להישג עיתונאי מרשים והקליטו את נילי שמרת, אלמנתו של השודד, אשת המפתח בסיפור, המאשרת את הסיפור כולו. אבל מדוע התראיינה שמרת דווקא ללוי אחרי שדחתה את בקשתו של ריבלין כשלושה חודשים קודם לכן?

צוות "עובדה" פנה לשמרת במקביל לחקירתה על-ידי המשטרה ולחיפוש שנערך בביתה בלוס-אנג'לס. ייתכן שנבהלה מההתעניינות הפלילית סביבה, ואולי גם התבקשה על-ידי המשטרה לשמור על פרופיל נמוך. כאשר פנה אליה אסף לוי היה זה זמן רב אחרי שנחקרה, וייתכן שסברה כי המשטרה כבר ירדה ממנה. מנגד, ייתכן שאלמנת השודד ניצלה את הבמה החדשה שניתנה לה על-ידי עיתונאים שעבדו בנפרד מן המשטרה כדי להציג גרסה על מהלך העניינים שתהיה נוחה לה, ותציג אותה כמי ש"עשתה את הדבר הנכון" והחזירה את השעונים לבעליהם.

במשטרה מאשימים את "כלכליסט" גם כי החשיפה המוקדמת חיבלה בחקירה: "'כלכליסט' הפרו הפרה בוטה של הצו שבעקבותיה לא נותר לנו אלא לפרסם את הסיפור, ויש חשש שבעקבות הפרסום המוקדם של הסיפור השעונים ייעלמו", אומר בן-רובי.

חיים ריבלין אמר בתגובה לכתבה: "אלה כללי המשחק. כשעובדים על סיפור צריך לקחת בחשבון שמישהו יעלה עליו. מה שהפריע לי הוא האקט של הפרת צו איסור פרסום. אם המשטרה היתה משחררת את זה, כל אחד היה נהנה ממידת התחקיר שהוא ביצע. לפחות לקיים את הכללים המאוד ברורים. זה לא הוגנות, זה חוק. הייתי מצפה שלפחות את הסעיף הזה ימלאו. אבל אני לא חושב שנגרם לנו נזק, אולי אפילו זה בנה את הסרט שלנו יותר".

אסף לוי מ"כלכליסט" אמר ל"העין השביעית": "אני מאשר שאתמול נחקרתי במשטרה בעניין הפרת צו איסור פרסום, ומעבר לזה אין לי תגובה".

תיק החקירה בעניין צו איסור הפרסום הוא חלק מתיק החקירה הכולל בפרשה המתנהל ביחידה המרכזית של מחוז ירושלים. מעבר לשאלת זהותו של השודד, יש בתיק החקירה הגדול מספר רב של שאלות בלתי פתורות: מדוע לא דיווח מוזיאון האסלאם ב-2006 על החזרת כמה מהשעונים? האם המידע הזה היה מאפשר לאתר ולהחזיר את שאר החפצים הגנובים? ומדוע לא הוגשה בקשת הסגרה נגד נילי שמרת, המתגוררת בארצות-הברית, שעל-פי העובדות ידעה כבר מ-2006 שהיא מחזיקה ברכוש גנוב ששווה מאות מיליוני דולרים? על שאלות אלו יענו המשטרה והפרקליטות. על השאלה אם עבודה עיתונאית עצמאית מאפשרת הפרת צו איסור פרסום או הסכם ג'נטלמני בין עיתונאים יצטרך מישהו אחר להשיב.