מאי 2005, בוקר יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי הטרור. ברדיו מתנגנים צלילים עצובים של געגוע וכאב, "יש ערימה של חבר'ה על הדשא, אני דברים כאלה מחבב, בנים בנות ביחד, זה יפה שיש אומץ לפעמים להתערבב...". השירים היפים מרכינים ראש למען האמהות, החברים, האבות והאהבות, "...הוא לא ידע את שמה, אבל אותה צמה הלכה עמו לאורך כל הדרך, והוא ידע, יש יום בו ייפגשו פתאום, עם שחר של טללים או שמש ערב...". כותרות של עיתונים ישנים קורמות עור וגידים ולובשות סיפור אישי עם התחלה בלי סוף. הנופלים שבשיר קמים לתחייה, ולו לכמה דקות, ומזכירים לנו את השכן ממול, החבר מהכיתה והמפקד המצטיין.

מאי 2005, צהרי יום הזיכרון. קריין החדשות מודיע על פקקים בכניסה לבתי העלמין ואין פרסומות. גם הפרסומות מרכינות ראש מול השכול. "דמעות של מלאכים, דמעות שקטות, דמעות יפות ועצובות, זולגות באופק דמעות, ומחפשות...". הזפזופ בין תחנות הרדיו מהפנט לאותם שירים־סיפורים המשויכים כל־כך להוויה הישראלית.

בין זפזופ לזפזופ אפשר לשמוע כמה מעידות קלות של עורכי תוכניות רדיו, מעידות בסגנון שירי אהבה קלילים של יום חולין. אך מהר מאוד מחזירה קדושתו של היום את רוב העוסקים בדבר ליישר קו. לעומתם, ערוץ בודד אחד החליט להמציא את הגלגל דווקא ביום זה. "רדיו 102", הוא "רדיו תל־אביב", חי ובועט גם כשאין כל צורך בכך. רדיו תל־אביב, שטווח קליטתו משתרע על האזור שבין חדרה לגדרה, החליט באופן עקרוני לשלב באותו יום בין שירי יום הזיכרון גם שירים לועזיים, ברובם שירי אהבה, ולגוון את הרפרטואר על חשבון שירי הנחמה הישראליים. בחירת השירים התמוהה והמביכה של עורכי התחנה הגיעה לשיאים מלאי אווירה חגיגית בסגנון שירי פופ רגועים, שירים נוסח "אוהבת אותך, עוזבת אותך".

למקבלי ההחלטות, ששכחו את משמעות היום הרגיש ופספסו את שתי הצפירות שמזכירות ולו במעט את הצורך להתייחד עם המשפחות השכולות, כדאי לומר שסולידריות היא לא מלה גסה. למשפחות וללא מעט מאזינים, שירי האבל היפים מסמלים את זכרון הנופלים ואת חשיבות ה"ביחד", שלא לדבר על פוטנציאל השחיקה העתידי של היום הייחודי. אין כל פסול להתנחם בישן ובמוכר, כמילות שירו הנוגה של שלום חנוך, "עיני פקוחות מבלי לראות את השמים, מבלי לראות כחול של ים ירוק של עץ. מבלי לשמוע מנגינות יפות כמו פעם, מבלי לראות את הדברים כמו שהם...".

שרון לוי־מיכאלוביץ' היא תסריטאית וקופירייטרית

גיליון 57, יולי 2005