בגליון סוף השבוע האחרון של "הארץ" שולב ראיון מיוחד עם בסה הוזאט, ממנהיגות הפק"ק, ממקום מחבואה שבהרי קנדיל שבצפון החבל הכורדי בעיראק (הפק"ק, "מפלגת הפועלים הכורדיסטאנית", היא המחתרת הכורדית הבולטת בטורקיה). כתב "הארץ" דייוויד מסגר (שלא הכרתי קודם לכן ושלפי שמו נראה כי אינו ישראלי) נסע להרים המבודדים שבהם הוזאט ועמיתיה מוצאים מקלט מרדיפות הצבא הטורקי, ועבר את מסכת סידורי הביטחון הקפדניים על מנת לקיים מפגש בעל פוטנציאל להיות אירוע עיתונאי משמעותי ולא מובן מאליו.

אלא שלמרבה הצער, הראיון המיוחד אינו מצליח להתעלות מעל לרמת הסיקור המתרפס והתועמלני שהכוחות הכורדים זוכים לו באופן עקבי בישראל. מסגר אינו מאמץ מידה מינימלית של ביקורת שהיתה הופכת את הראיון לרציני וראוי יותר מבחינה עיתונאית, וגם מועיל ומעניין יותר מבחינת ציבור הקוראים בישראל. המפגש עם הוזאט הוצג בעיתון כ"שיחה", אלא שבאופן שבו מוצגים הדברים בעיתון, לא נראה כי בין הוזאט ומסגר התקיימה שיחה כלל. הרוב המכריע של הראיון – במעט הקטעים שהוא אכן מתנהל כראיון – הוא אסופה של הצהרות כלליות, סתמיות ושחוקות של הוזאט (שאינה "מנהיגת הפק"ק" כפי שנכתב בכותרת, אלא אחת המפקדות הבכירות בארגון).

לא בכל יום מזדמן לעיתונאי ישראלי לפגוש את אחת הנשים המרכזיות במאבק הכורדי בטורקיה, ומי שהיא מן הדמויות החשובות במה שמכונה "אגף קנדיל", הפלג המיליטריסטי והאלים של הפק"ק, שממשיך לקרוא למאבק מזוין בשלטון הטורקי. עם זאת, תרומתו היחידה של המראיין מסגר לדברים מסתכמת בהצפה של הערות כלליות, נתונים ומידע היסטורי שטחי שמאפילים לחלוטין על חלקה של הוזאט בראיון, שבסך המלל הכללי שייצר הכתב נותר בטל בשישים.

נראה שכתב "הארץ" בחר להותיר את הראיון המיוחד עם הוזאט ברמת ההצהרות הסתומות, ולא טרח להוסיף ולו שאלת המשך או תגובה לרפואה על הצהרותיה, ולא ניכר בעבודתו שום ניסיון לאתגר אותה, לבקר את דבריה או לדחוק אותה לפינה. הכתב לא שאל את הוזאט דבר על שיתוף הפעולה של הפק"ק עם ארגון הבן בסוריה (YPG, "היחידות להגנת העם") ועל ההתנחלות של שני הארגונים באזור סינג'אר, סוגיה שהפכה לאבן המחלוקת העיקרית לא רק בין הפק"ק ואנקרה, אלא בין הפק"ק לרשויות החבל הכורדי בעיראק, שבעבר נתנו מקלט מרצון לאנשי הפק"ק בקנדיל אך כיום רואות בנוכחותם בתחומי החבל כאיום הגדול ביותר לבטחונו הלאומי של החבל.

לא היה שווה לשאול את הוזאט במסגרת ה"שיחה" שאלה מפורשת לגבי המתיחויות בין ארגונה לבין הרשויות הכורדיות של בארזאני, בחבל הכורדי בעיראק? האם לא נמצא מקום גם לשאלה, בתוך המציאות הכורדית המסוכסכת והמורכבת הזו, באשר למה שנותר מחזון "כורדיסטאן הגדולה" שכל הצדדים מצהירים שהם נלחמים למענו? או לגבי אחריותם של הכורדים, ולו החלקית, לנעשה במזרח טורקיה? האם לא נראה היה סביר לשאול אותה על התבצרותם המודעת של לוחמי הפק"ק בתוך ריכוזי אוכלוסייה צפופים במרכזי הערים, שהובילו להגדלה משמעותית של ממדי ההרס ומספרי הקורבנות בהפצצות של צבא טורקיה (וגם זכו לביקורת לא פשוטה מתוך המחנה הכורדי)?

מן הנתונים שמביא מסגר משתמע שפק"ק מוכר כארגון טרור פחות או יותר בכל העולם. לא היה שווה לפתח על כך דיון מעמיק עם הוזאט? האם גיוס ילדים בכפייה, שנעשה גם היום על-ידי הארגון בטורקיה ובסוריה, אינו מטריד דיו כדי לקבל התייחסות רצינית מצד מי שעומדת בקודקוד פירמידת הפיקוד? הוזאט מציינת בתקיפות שארגונה אינו עומד מאחורי פיגועי ההתאבדות בסוריה, וזו הצהרה לא מבוטלת (אם כי נשמעה כבר רבות בעבר ממנהיגים שונים בארגון) – לא היה כדאי לשאול אותה מה דעתה על הפגיעה המסיבית בערבים ובטורקמנים בשטחים שבהם פועלות "היחידות להגנת העם" בסוריה, פגיעה שיש אומרים שמגיעה לממדים של טיהור אתני של ממש?

ואולי לפני הכל – לא היה שווה לשאול את הוזאט על אותו "אגף קנדיל" מיליטריסטי, על הקו שהוא מוליך בו את התנועה הלאומית הכורדית ועל האופן שבו הוא מקדם את השגת חלום הדורות הכורדי?

כותרות הראיון באתר "הארץ" (צילום מסך)

לצד כל אלה והעיסוק בפוליטיקה אזורית ובסוגיות של מאבק, לא היה כדאי לשאול את הוזאט שאלות מעמיקות גם על עצמה, מעבר לשנת לידתה ולשנת הצטרפותה לגרילה, כמו למשל איך זה להיות אשה ביחידה לוחמת-עד, שלמעשה כל חייה משועבדים למאבק ולהסתתרות במחתרת? ניתן היה להקשות על הלוחמת הכורדית בשאלות על זכויות נשים בחברה הכורדית בטורקיה ובכלל, שבה, לצד מעורבות ניכרת של נשים בכוחות הלוחמים, עדיין ישנן עדויות רבות לאלימות רבה נגד נשים, לנישואין בכפייה ולדיכוי מתמשך? הישראלים, שרואים בכורדים לוחמי חירות נועזים המשלבים בשורות כוחותיהם הלוחמים נשים נועזות, ראויים לקבל גם בהקשר זה תמונה מלאה וביקורתית יותר.

קריאה ב"ראיון" חושפת מהר מאוד כי למרבה הצער, התפקיד שהכתב מקבל על עצמו הוא זה של הניצב האילם, תפקיד שמבחינה עיתונאית מיתרגם, כמעט בהגדרה, לזה של תועמלן. מסגר ממלא את החלל בהררי מלל נלווה במקום לאפשר להוזאט לספר בקולה את הדברים וכך להפוך את המפגש לראיון דו-כיווני של ממש, שמכבד את הקוראים כשם שהוא מכבד את המרואיינת (וגם את המראיין, אגב). אלא שנראה שכתבנו לא שואל שאלה אחת ראויה לכל אורך הראיון. למעשה, הוא לא מצטט שאלה אחת שהוא שאל, אלא מביא רק את צרור ההצהרות הכלליות של הוזאט בתוך הצפת הנתונים שלו, שלכאורה אמורה להעניק להם הקשר ורקע.

באופן מצער למדי, עיתונאים מערביים, וישראלים בפרט, מגיעים לראיונות עם בכירים כורדים במצב תודעתי של התבטלות והתרפסות, כאילו שהם חייבים איזו תודה אינסופית למושאי הראיון על כך שהם מוכנים לפגוש אותם ולשוחח איתם (כמובן שההישג העיתונאי מוצג כגדול הרבה יותר כאשר מדובר בנציג רשמי של עיתון ישראלי), בעוד למעשה ההפך הוא הנכון.

כך, כל טקטיקות הראיון שעיתונאי סביר מצטייד בהן בבואו לראיין פוליטיקאי או איש צבא בארץ קורסות באחת בבואו לראיין דוברים כורדים. באופן מאוד לא מקצועי ולא עיתונאי, הכתב אינו מעמת את המרואיינת שמולו עם טיפת ביקורת על הארגון שהיא אחת מראשיו, ואין שום רגע שבו הכתב מנסה לגרום למרואיינת שמולו לנוע באי-נוחות.

אם בכל זאת צריך לחלץ דבר אחד טוב ומועיל שעלה מן המפגש העיתונאי הלא-מאוד-מוצלח הזה, הוא המחשה נוספת של הפער בין הדימוי ההירואי של לוחמי מיליציות וההנחה הבסיסית שהם מבינים יותר מכולם את הזירה שבה הם פועלים

אם התוצאה הרשלנית הזאת נובעת מאי-הכנה מספקת של הכתב או, לחלופין, עריכה שעיקרה את הראיון מהממד ההדדי והביקורתי שבו, הרי שעיתון "הארץ" צריך לשאול עצמו האם שווה היה לשלוח כתב לאזור מסוכן שכזה, בנסיעה שכרוכה בסיבוכים לוגיסטיים ובהוצאות גבוהות, רק כדי לחזור עם מוצר עיתונאי לקוי, חלקי ומוטה שכזה. ואם, לעומת זאת, מדובר באיסורים והגבלות שונים שהטילה הוזאט עצמה על הראיון ועל שאילתן של שאלות כאלה או אחרות במסגרתו, על אחת כמה וכמה ראוי כי "הארץ" ישאל מה הרבותא בכל ההפקה המורכבת אם התוצאה הסופית היא תעמולת חינם לארגון הפק"ק. תוצאה שכזו אינה מכבדת את עיתון "הארץ", הרציני בדרך כלל, ואינה מכבדת את הכתב ואת מאמציו להשגת הראיון המיוחד. מעל הכל, התוצאה כפי שפורסמה בעיתון אינה מכבדת את הקורא הישראלי, שנמנע ממנו להבין את המציאות הפוליטית והצבאית המורכבת שבה פועל הארגון.

במציאות זו, הרחוקה ת"ק פרסה מהצהרותיה הסתמיות של הוזאט, מוטלת על ארגון הפק"ק עצמו לא מעט אחריות באשר למצב הבעייתי שאליו נקלע, הן מבחינת הפיצולים הפנים-כורדיים שבהם הוא מתנהל, הן בזירה הכורדית בטורקיה גופא, הן בזירה הכורדית בסוריה, שגם בה מעורבת טורקיה עד הצוואר, והן בהתנהלות מול רשויות החבל הכורדי בעיראק, שהפכו בתוך כמה שנים מאוהב לאויב. הקורא הישראלי היה מרוויח הרבה יותר מסוג כזה של ראיון מאשר מעוד ראיון תדמיתי-תעמולתי מהסוג שנראה במקומותינו בעבר כמעט בכל פעם שכתב ישראלי נסע לפגוש לוחמים כורדים.

אם בכל זאת צריך לחלץ דבר אחד טוב ומועיל שעלה מן המפגש העיתונאי הלא-מאוד-מוצלח הזה, הוא המחשה נוספת של הפער בין הדימוי ההירואי של לוחמי מיליציות וההנחה הבסיסית, הרווחת במיוחד בישראל (כל עוד לוחמים אלה אינם פלסטינים, כמובן) שהם מבינים יותר מכולם את הזירה שבה הם פועלים, לבין המציאות, שבה ברור לחלוטין שהם מתקשים לראות מעבר לעץ האחרון של היער שבו הם מתחבאים.

התייחסויותיה של הוזאט למציאות סביבה נעות בין הצהרות סתמיות ושחוקות לעייפה ("ההצבעה [במשאל העם הטורקי] היא בסך הכול תכסיס לתת לגיטימציה לדיקטטורה של הנשיא האסלאמי"), לבין האשמות פשטניות שכאמור לא זוכות לשאלות המשך מתבקשות ולהעמקה הכרחית מצד הכתב ("ממשלת טורקיה דחתה את הצעותיו הדמוקרטיות של מייסד הארגון הכלוא עבדוללה אג'לאן") ולבסוף האשמות קונספירטיביות חסרות שחר שהופכות את הראיון איתה לקצת מתיש וחסר עניין ("אירופה אחראית לעליית הפאשיזם בטורקיה משום שהשתיקה והאדישות שלה מביעות תמיכה עקיפה במדיניות של טורקיה").

הוזאט והכתב שנשלח לקצה העולם כדי לראיין אותה אינם מצליחים להתעלות מעל לרמת הפרשנות הכורדית הפסיבית-אגרסיבית הרגילה למציאות שבה מתנהלות התנועות הלאומיות הכורדיות על כל פלגיהן וזרמיהן, ואינם מצליחים לנפק הסתכלות מורכבת ומעמיקה יותר על מציאות זו.

בדיעבד, בהינתן התוצאה הסופית, אני ממש מתקשה להבין מדוע היה צורך לשלוח כתב להרי קנדיל, אזור לא קל לגישה ולא בטוח בעליל, שההגעה עליו כרוכה בלא מעט סיכון ובהוצאות רבות מאוד. את המוצר העיתונאי שיצא מן המפגש הזה בקנדיל היה אפשר לייצר עם הוזאט גם בהתכתבות בווטסאפ או בשיחה בסקייפ. יותר מכך, נדמה לי שהיה ניתן – ואולי אף משתלם יותר לעיתון – לקיים ראיון טלפוני, בביטחון רב יותר ובחיסכון רב יותר בתשומות עיתונאיות, עם מנהיג/ת שטח בארגון שלא מסתתר/ת במחתרת; עם פוליטיקאי/ת כורדי/ת, או אולי אפילו טוב יותר מכל אלה, עם ראש/ת ארגון חברה אזרחית כורדית, רצוי מהסוג המצטיין במידה נדיבה יותר של ביקורת עצמית.

כל אלה לא היו יכולים לספק, אמנם, צילום מרגש של לוחמת כורדית מביטה בתקווה אל האופק ממקום מסתורה בהרים, אבל היו נותנים ניתוח הרבה יותר מעניין וביקורתי של הכורדים ומצבם המורכב והבעייתי במזרח התיכון של אפריל 2017.

עידן בריר הוא עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית