זרם העדכונים בדף הפייסבוק שלי מלא בימים האחרונים בדברי קינה על ההוצאה הפומבית להורג של תאגיד השידור הציבורי: דברי ייאוש, דכדוך וכעס כלפי שר האוצר משה כחלון, ראש הממשלה בנימין נתניהו והיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, השלושה שרקחו את "הדיל" להותיר את הגוף הצעיר עומד, אך לעקור את לבו – המערכת העיתונאית שהיתה אמורה לפעול בו.

מרבית הכותבים הם עיתונאים ועיתונאיות בהווה או לשעבר. השאר ממשיכים לדווח על פריחת אביב נהדרת, התבשיל המופלא לשבת ושטויות חכמות שאמר בן השלוש. תמונת המצב הזאת היא חלק מהטרגדיה של השידור הציבורי בישראל. גם כאשר נעשים בו מעשי אלימות קשים לאור יום בידי מי שעומד בראש המדינה, רוב הציבור אינו רואה במאבק הזה עניין שקרוב אליו או פוגע באיכות חייו, אפילו במידה שתגרום לו לכתוב כמה מלים ברשת החברתית. רוב הציבור כלל אינו תופס את ההתנקשות בתאגיד השידור הציבורי כצעד שמכוון נגדו, נגד הציבור.

זוהי טעות נוראה. מהלך החיסול שמוביל כעת נתניהו הוא לא רק כזה שעתיד להשפיע באופן מהותי על חופש העיתונות בישראל. הוא שיא בתהליך הפירוק החברתי המתמשך שמוביל נתניהו, וככזה – הוא חותר תחת הקיום של החברה הישראלית, לא פחות.

המאבק לתיקון השידור הציבורי הוא אחד המאבקים הציבוריים הממושכים שהתנהלו בישראל מאז ומעולם. זהו מאבק על הזכות לשיח ציבורי נקי מלחצים פוליטיים ומסחריים. לדיון משותף ששייך, בראש ובראשונה, לאזרחים עצמם. כשלונו המסתמן אינו רק סיפור של עיתונאים ועיתונאיות שיפוטרו. גם לא של המיליונים שנשפכו לשווא. הוא חושף את החברה הישראלית כמי שנפלה שבי בידי הנהגה שמכשילה באופן מודע ומכוון פרויקט משותף וחיוני ומפנה את העורף לאלו שהיא אמורה לייצג.

השידור הציבורי בישראל קם אל תוך תרבות פוליטית שרואה בתקשורת כלי בשירות השלטון, דרך להשפיע על האזרחים ולהפחיד את הערבים. כך זה היה בשנות החמישים בישראל, דמוקרטיית בננות בכל מה שקשור לתקשורת חופשית. על בסיס התפיסה הזו חוקק ב-1965 חוק רשות השידור, שהוליד שידור ציבורי מוחלש ומקולקל מיסודו. הישראלים אינם מוכנים לצאת לרחובות למען השידור הציבורי בין השאר משום שמעולם לא היה להם כזה באמת.

רפי מן כתב כאן על יו גרין, מנכ"ל ה-BBC לשעבר שהוזמן על-ידי יגאל אלון עוד ב-1973, במלאת חמש שנים בלבד לטלוויזיה, לבדוק את הבעיות של רשות השידור. גרין חיבר דו"ח שאיבחן באופן מדויק את הבעיות המבניות של הגוף, ובראשן השליטה המשחיתה של הפוליטיקאים וההתנהלות של ועדי עובדים כוחניים, שמשכו את רשות השידור בהתמדה למטה.

בהמשך עסקו לא פחות משמונה דו"חות מפורטים בבעיות הליבה של רשות השידור ובהצעות לתיקון הגוף, בהם הדו"ח שהגיש יצחק לבני ב-1993 והדו"ח שחיבר רם לנדס והוגש בפברואר 2014 – שני כותבים שהם עיתונאים ואנשי תקשורת מנוסים ומצוינים. הדו"ח של לבני נכתב כניסיון להבריא את רשות השידור רגע לפני כניסת הטלוויזיה המסחרית לישראל והקמת ערוץ 2. הדו"ח של לנדס נכתב שני עשורים אחר-כך, כשערוץ 1 כבר נרמס לגמרי על-ידי הערוצים המסחריים ונותר כמעט ככלי ריק, עם קהל מועט ומבוגר וציבור שמזהה אותו, למרבה הצער, בעיקר עם שחיתות ובזבוז.

האבחנות של כותבי הדו"חות לאורך השנים הדהדו שוב ושוב את מה שנכתב כבר ב-1973: חייבים לנתק את השידור הציבורי מהשליטה הפוליטית בו, ולבצע שורה של שינויים מבניים שייעלו את ההתנהלות הכספית של הרשות ויתאימו אותה לזירת המדיה המשתנה.

הממשלות השונות לא עשו דבר עם הדו"חות הללו עד 2014, ובינתיים המאבק האמיתי התנהל מסביב: בדיווחים בעיתונות על מחדלי רשות השידור (בעיקר ב"הארץ" באופן מסורתי), כולל ההתנהלות הבזבזנית, המכרזים התפורים, המנהלים שעובדים עבור מי שבשלטון והתכנים הדלים; בחזית שיצרו ארגוני היוצרים בניסיון להביא לשינוי; בפעילות של גופי החברה האזרחית כמו "התנועה לאיכות השלטון" ובהמשך "הצלחה", ובעמידה העיקשת של הדרגים המקצועיים במשרדים הרלבנטיים, בעיקר משרד האוצר ומשרד המשפטים.

זה לא היה מאבק של איש אחד. קואליציה של אנשים וגופים היטיבו להבין שכדי לקיים תקשורת חופשית חייב להתקיים שידור ציבורי עצמאי, לצד תקשורת בבעלות פרטית.

זהו מאבק שנשא בסופו של דבר פרי: לאחר דו"ח לנדס, שהמליץ על סגירת רשות השידור והחלפתה בגוף חדש, נפתח חלון הזדמנויות פוליטי צר ומוזר שאיפשר, בפעם הראשונה, לחולל שינוי. זה לא היה קורה ללא קבוצות הלחץ שהכינו את הקרקע לכך והמשיכו לדחוף. זה לא היה קורה ללא התמיכה הפוליטית של השר גלעד ארדן, ללא הוועדה בכנסת בראשות ח"כ קארין אלהרר, שהכינה את החוק לקראת אישורו הסופי, וללא היועצת המשפטית של משרד התקשורת, דנה נויפלד, שעסקה בפרטים.

זה לא היה קורה לולא ממשלת נתניהו אישרה את החוק, לולא כמה מטובי אנשי המקצוע בשוק תקשורת הסכימו להתגייס לניהול הגוף שבדרך (בראשם יונה ויזנטל, אלדד קובלנץ וגיל עומר) או מאות עיתונאים הסכימו לקחת סיכון ולחתום על חוזי העסקה בגוף שטרם נולד, לצד מאות יוצרי טלוויזיה שכבר עוסקים הלכה למעשה בהפקות עתידיות. זה היה נכשל מזמן לולא מטריית המגן העיקשת שסיפקו אנשי האוצר – עד הירייה שנורתה בשבוע שעבר על-ידי שר האוצר.

התאגיד הוקם כי היו הרבה מאוד אנשים שהשקיעו בכך מאמץ ניכר ומתמשך וכי ההסכמה ביניהם חצתה מחנות פוליטיים והשקפה של "ימין" ו"שמאל". בניגוד לשיח השקרי שמנסה ראש הממשלה להשליט, הקרב על השידור הציבורי איננו נחלק בין "ימין" ו"שמאל" כלל וכלל, אלא בין "ציבורי" ו"אנטי-ציבורי". אל מול הכוחות האלו, שאינם מבוטלים, ניצב ראש ממשלה שבאופן עקבי וללא כל נימוק מתקבל על הדעת פועל להכשיל את הפרויקט בכל דרך אפשרית, תוך התעלמות מוחלטת מהנזקים הצפויים ממהלך זה, החברתיים והכלכליים. אי-אפשר לראות בכך אלא הפניית גב אל הציבור, ויותר מכך – התנכרות מוחלטת לאחריותו כריבון.

קיומה של חברה מושתת, בראש ובראשונה, על אמון בסיסי שנותנים חבריה ביחס ליכולת לפעול באופן משותף. הרבה מאוד עיתונאים התלבטו בכנות האם להסתכן ולהצטרף לתאגיד השידור. חלקם עשו זאת באוזני, והסקפטיות שלהם נשמעה לי כמו נורת אזהרה חמורה. חברה שמאבדת את האמון הבסיסי בהתנהלות מוסדותיה, מאבדת את הנכונות של חבריה להתגייס ולדחוף קדימה. היא תקבל גופים מקולקלים שלא ניתן לתקן אותם ויוזמות שלא מגיעות לידי מימוש, עד שתגיע לשיתוק מוחלט ופירוק.

מי שלקח חלק בהקמת התאגיד, בכל שלב, לקח סיכון מתוך אמונה שהדבר יצלח, כי ככה זה בישראל, "בסוף זה מסתדר". מי שחתם על חוזה האמין כי למרות הקשיים – בוא יבוא. כישלון הקמת התאגיד, אם אכן יתממש, אינו רק נזק כלכלי עצום ופגיעה בחופש העיתונות. הוא מערער את האמון שניתן לעשות מהלך בחיים הציבוריים בישראל, שאפשר לעשות משהו טוב ביחד. חברה שאיננה מסוגלת לתקן מערכת פגומה ולהקים חדשה תחתיה, מדינה שהריבון שלה מתנכל למפעל משותף וחיוני, תוך בזבוז משאבים עצום, ולא נמצאים בה הכוחות להתנגד, ספק אם תצליח לשלב ידיים למען הפרויקט המשותף הבא.

ההתנקשות בתאגיד אינה עניין של העיתונאים. זהו מהלך של פירוק, וככזה הוא יהפוך לפצע שאת תוצאותיו נראה גם בתחומים אחרים המשוועים לשינוי.