הבורסה קורסת, הדולר צונח, "יום שחור" למשקיעים, הנאסד"ק מתפורר, עצבנות בוול-סטריט, דאגה בבורסות המזרח, מחירה של חבית נפט נוסק, היורו במגמת ירידה, מדד הניקיי היפני בשפל, משבר במניות הנדל"ן, משבר הסאב-פריים, בורסות אירופה קודרות מאוד, הדאו ג'ונס מתרסק...

התקשורת העולמית יצאה למסע הלוויה גלובלי, מלווה את המשבר הכלכלי בפורנוגרפיה של מוות היאה בדרך-כלל לפיגועי טרור, מלחמות ואסונות טבע מרובי קורבנות. הסיקור הרב שניתן למשבר הבורסה העולמי הוא בהחלט רצוי וראוי לאור היקף הירידות ומספר השווקים המעורבים, אך הבעיה אינה בהיקף הסיקור, אלא בתוכנו.

עד כמה מעורבת התקשורת בליבוי המשבר בעזרת סיקור רגשני, משתפך והיסטרי? עד כמה ניתן לצפות מהתקשורת להוביל, בשליחות אחריותה החברתית, סיקור מאוזן, ממתן, מייצב ורציונלי?

לשקף מצב או לנסות לשפרו

אין תחום שבו השפעת הסיקור התקשורתי היא כה גלויה, כה מיידית וכה מדידה כמו תנודות הבורסה. כותרת חיובית "מניפה" שערי מניות, כותרת היסטרית גוררת משקיעים לרוץ ולמכור את השקעותיהם במחירי הפסד.

אם במצבי מלחמה ומשבר לאומי אנו נזעקים לבחון את התנהלות התקשורת ואחריותה הלאומית, מדוע שלא נעשה זאת גם לגבי משברים כלכליים הגורמים נזקים כספיים למיליוני אנשים? גם בהקשר זה עולה השאלה הקריטית על מידת האחריות של העיתונאי: האם עליו להישאר נאמן רק לציווי המקצועי ולהסתפק בסיקור מקצועי, אמין, מדויק ואובייקטיבי, או שעליו, כמו במקרה של משבר לאומי, לשקול גם את אחריותו החברתית ולנסות לתרום להרגעה וליציבות?

בעניין זה, כמו במקרים רבים אחרים, מתנגשות תפיסות שונות של תפקיד העיתונות. מצד אחד, המודל של "שומר הסף" האובייקטיבי, הנאמן רק לקודים פרופסיונליים, לאובייקטיביות ולאמינות, תוך ניתוק מרצון ממעורבות אישית ומשירות אג'נדה חברתית או פוליטית. מצד שני, גישת "הפרקליט", המאמינה בעיתונות מעורבת, בעלת שליחות חברתית, שאינה רק משקפת מצב, אלא מנסה אף לשפרו.

שני מודלים אלה יציבו דרישות שונות בפני סיקור של משבר כלכלי: הראשון ימנע מהסיקור לנסות להתערב ויציב גבולות מועטים בלבד, הנוגעים לדיוק ואמינות הסיקור. אם יש משבר והתמוטטות, העיתונות אליבא דשומרי הסף צריכה לדווח עליו ולא לנסות להתערב בתהליכים, אפילו אם הסיקור רק מעצים את התהליך.

אולם לפי מודל האחריות החברתית, דווקא בעת משבר על התקשורת להכיר בהשפעתה, לנסות למתן ולייצב את התהליכים ההרסניים ולא להאיץ בהם. כותרות דרמטיות וצבעוניות בנוסח "יום שחור" ותמונות "אילוסטרטיביות" של מסכים אדומים או משקיעים המורטים את שיער ראשם אינן משרות ביטחון, יציבות ורוגע. הן בהחלט מגבירות את ההיסטריה הציבורית ומעצימות את המשבר.

השפעת אינטרסים כלכליים על סיקור כלכלי

אולם מעורבות התקשורת בתהליכים כלכליים בכלל, ובהתנהלות הבורסות בפרט, חוטאת גם בעמימות האתית לגבי סיקור הבורסה. כמה פרשיות חשפו את הסכנה שבכך:

בשנת 2002 הורשע יובל כהני ב"הרצת מניות" בעזרת דיווחים תקשורתיים כוזבים. הוא, כך נפסק, רכש מניות של חברת גילאון ולאחר מכן פירסם הודעות באתר האינטרנט אנליסט ONLINE (אתר המספק שירותי מידע בנושאי כלכלה, מימון ושוק ההון בארץ ובחו"ל) מידע מטעה לגבי מניות החברה, ואף יצר מצג כוזב כאילו המקור למידע הוא עובד חברת גילאון. במעשיו אלה ביקש לשכנע את קוראי ההודעה באמיתות תוכנה, ובעזרתה להניע אחרים לרכוש מניות גילאון ולהשפיע על שערי המניות של החברה בבורסה, וכך אכן היה.

למחרת היום מכר כהני את מניות החברה שרכש ברווח עצום. לאחר שהודה בעובדות כתב האישום, גזר עליו בית-המשפט עונש מאסר של 18 חודשים, שישה מהם מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי, וכן קנס בסך של 40 אלף שקל.

זה, למרבה הצער, אינו מקרה יחיד. בשנת 2004 הרשיע בית-המשפט את אלון נאור, שהפיץ הודעות כוזבות ומטעות בלוח ההודעות באתר האינטרנט של חברת אנליסט בניסיון להניע אחרים לרכוש מניות של חברת אורדן. בית-משפט השלום בתל-אביב מצא כי הודעותיו של נאור השפיעו בדרכי תרמית על תנודות שערי המניות, וכי הוא גרם למשקיעים אחרים לרכוש מניות, תוך הסתרת עובדות מהותיות.

לאחרונה הוגש כתב אישום קשה נגד חמישה משקיעי בורסה ש"הריצו מניות" של החברות אביב, ספרינט, דש, מודיעין, אנרגיה ותים, ועשו זאת בעזרת פרסום ידיעות כוזבות בפורומים כלכליים-תקשורתיים שונים ובהם "גלובס" ופורטל תפוז. מקרים אלה הם רק קצהו הגלוי של קרחון אפל, מסוכן וסמוי. עד כמה משפיעים גופים כלכליים, משקיעי בורסה, מנהלי תיקי השקעות ואחרים על הסיקור התקשורתי?

מודעים לסכנות הממשיות בהשפעת אינטרסים כלכליים על סיקור כלכלי, ביקשו ארגוני תקשורת רבים בעולם ליצור מחיצות אתיות גבוהות וברורות בין עיתונאים לאינטרסים הללו.

הנה, לדוגמה, הקוד האתי של ה"ניו-יורק טיימס", ובו הנחיות מפורשות לגבי סיקור הבורסה: "אסור לעיתונאי המסקר את הבורסה להיות בעל מניות או כל עניין פיננסי במניות בכל חברה, תעשייה או ישות כלכלית הקשורה לתחום הסיקור [...] אסור לעיתונאי לקנות או למכור מניות וניירות ערך מתוך ציפיה לאירועים והתפתחויות שעליהן ידווחו החדשות". רשימת ההגבלות והאיסורים הארוכה מפורטת וחד-משמעית.

ואצלנו? תקנון האתיקה של מועצת העיתונות אינו מזכיר, ולו במלה אחת, בורסה, מניות או סיקור כלכלי. המינוחים הם כלליים מאד ("עיתון ועיתונאי יפעלו ביושר, בהגינות וללא מורא"), עמומים מאוד בכל הנוגע לניגוד עניינים ("לא יעמידו עצמם עיתון או עיתונאי במצב שבו קיים חשש לניגוד עניינים בין חובותיהם כעיתון וכעיתונאי לבין כל אינטרס אחר") ומעוקרים לחלוטין מהקשר האפשרי בין סיקור כלכלי ובין הבורסה.

ברור לכל, כמובן, שעיתונאי אינו רשאי לקדם את השקעותיו או השקעות של מקורביו באמצעות סיקור מניפולטיבי של חברה, מניה או מצב שוק. אולם שוליו של איסור זה פרומים, עמומים וחסרי הגדרה: מה ייחשב "עיתונאי בעל עניין" ומה ייחשב "סיקור לא אתי"? האם פרסום כתבות אוהדות של שותפיו העסקיים של בעלי עיתון או זכיין טלוויזיה, או ההפך, על מתחריהם, הוא חריגה אתית? עד כמה התעלמות העיתונות מ"הרצת מניות" על-ידי גופים אינטרסנטיים (למשל, פרשת הרצת מניות הבנקים ב-1992) היא פגם אתי?

למלחמות ומשברים יש לעתים תוצאות חיוביות מפתיעות: בדיקה עצמית, התבוננות פנימית ביקורתית והפקת לקחים. גם משבר הבורסה הנוכחי וחלקה של התקשורת בהעצמת התהליכים המשבריים עשויים להביא לבחינה ראויה של קשרי עיתונות-בורסה על כל היבטיהם. אחד מאלה ראוי שיהיה הפגת העמימות האתית לגבי סיקור כלכלה ובורסה, וקבלת עקרונות אתיים ברורים ומוסכמים בתחום פרוץ זה.

גבי וימן הוא פרופסור לתקשורת באוניברסיטת חיפה