אנחנו שוב בדצמבר 1991, לפחות למקרא הדיווחים על קריסתה התקופתית של מועצת העיתונות. בפרק ההתפרקות הקודם התפטר נשיא המועצה, פרופ' יצחק זמיר, מכיוון שחש שאין בו די אמון ואין בידיו די סמכויות. היום אין אפילו נשיא מתפטר, לאחר שהצדדים המרכיבים את המועצה לא הצליחו להסכים על מועמד שיחליף את פרופ' מרדכי קרמניצר, הנשיא האחרון, שפרש באוקטובר 2003. כאז כן עתה, רב החשש בין העיתונאים והמו"לים שמא בהעדר נשיא ומועצה מתפקדת יתמכרו חברי הכנסת לתחביבם המסוכן – חקיקת חוקי עיתונות.
כאז כן עתה, נציגי המו"לים והעורכים, העיתונאים ונציגי הציבור כונסו לפגישות הצלה, כדי להחיות את השכיב מרע. כמו אז, הספידו המבקרים את מועצת העיתונות, כינו אותה "עלה תאנה", ויחד עם זה עמדו על הצורך באתיקה כמקדם הגנה חיוני שבלעדיו יהיה הציבור חשוף לקרינה הישירה של המוצר העיתונאי; הרבה עסקו ב"חופש העיתונות", וציינו כמה הוא חשוב – ובתנאי שלא יינתן ישירות בידיהם של עורכים ועיתונאים.
בפעם הקודמת, בדצמבר 1993, כשחיים צדוק מונה לנשיא המועצה, נחתמה אמנה בין הגורמים המרכיבים את המועצה ובה הוסכם על כינון בית־הדין לאתיקה, במקום "ועדות הבירור", כפי שנקראו קודם. הניסיון מלמד שבית־הדין לאתיקה נבדל מוועדות הבירור הצנועות ההן רק ביומרנותו. בית־הדין החדש לא נהנה משופטים מוסמכים ולא מכלי חקירה ראויים ולא מנוהל שפיטה ברור. כל הרכב עשה כמיטב יכולתו בדיון שדמה יותר למועדון ויכוחים. והעיתונים והמו"לים יכלו לרשום הצלחות עם כל פסיקה. הם קיבלו באהבה כל גינוי ונזיפה – ובלבם התנחמו שזה לפחות לא עולה כסף. אבל לפעמים, כשקיבלו פסיקה מבולבלת בעניין עקרוני לאחר שבועות של דיונים סיבוביים, התגעגעו עורכי העיתונים לחוק ולבתי־המשפט. שם לפחות אפשר להתגונן כראוי. בבית־הדין לאתיקה, מול שופטים חובבים שנוטים להראות שאינם נוטים לצד העיתון, די קשה לזכות בניצחון מוסרי ברור.
בית־הדין לאתיקה הוא בעיקר מראית עין: כל אדם או ארגון יכול להתלונן במועצה נגד אחד מגופי התקשורת החברים בה. זה לא עולה לו באגרות ובהוצאות ייצוג, אבל הוא גם לא יזכה בגמול כספי. לכל היותר יקבל פסיקה שיוכל למסגר על הקיר. מצד שני, אילו בית־הדין לאתיקה היה גוזר קנסות ככל בית־משפט, היה הופך בכך מעין בית־משפט לעיתונות. וזו כמובן צרה כפולה: תחרות חובבנית במערכת המשפט וסיוט לכלי התקשורת מעצם המעמד הסטטוטורי.
איור: בתיה קולטון
מיליוני מלים מודפסות ומשודרות בישראל מדי יום, תחת מערכת חוקי עיתונות פלילית ואזרחית נוקשה למדי. חמישים תלונות בסך־הכל נרשמות מדי שנה במועצה. אם יש בהן ממש, ואם הן בסמכות השיפוט של המועצה, מכונס בית־דין. בשנים 2003–2005 התכנסו 32 בתי־דין, כ־11 בשנה בממוצע. לשם השוואה, בעיתון יומי מתקבלות באופן ישיר עשרות תלונות בשבוע – אלפים בשנה. מיעוט מבוטל מהן עולה על המסלול המשפטי, לעתים לצורכי לחץ בלבד, ורובם מסתיימים בפשרה. רק תיקים מעטים מגיעים לסיום ההליך המשפטי הארוך והיקר. הצדדים לניהול משפט עד תומו – אזרח או תאגיד מכאן ועיתון ועיתונאי מכאן – חייבים להאמין שיש במיצוי העניין צורך עקרוני או כספי.
מועצת העיתונות התיימרה לספק באמצעות בית־הדין לאתיקה הליך מהיר, שיחסוך את ההוצאות הכספיות של המתלונן ויקצר את הזמן עד לפסיקה. בפועל, גם כינוס מושב בית־הדין הוא מהלך מגושם וגם כאן עוברים חודשים בין התלונה להחלטה. אבל הבעיה העיקרית של בתי־הדין לאתיקה היא שאין להם כלים לרדת לחקר האמת, שהיא במקרים רבים מורכבת וטעונת־הוכחה. מי שמקצר את מהלכי הדיון ההכרחיים פוגע באיכות הפסיקה ובמשקלה – והדבר גם גורר ערכאות ערעור ומוליד געגועים לבית־המשפט.
בית־הדין לאתיקה, שסביבו קמה המועצה, התברר כמיותר מכל בחינה. הוא אינו מחנך ובוודאי שאינו גורם מרתיע. הוא רק מייצר מראית עין של אכיפה. בנוסף לחסרונותיו המובנים, אין לו ממלכה. בית־הדין לאתיקה אינו מוסמך לדון בתלונות נגד גופי התקשורת שאינם חברים במועצת העיתונות. רשות־השידור למשל, שיש לה תקנון משל עצמה, או "גלובס" שסתם לא בא לו, או המקומונים העצמאיים, או העיתונות הערבית, הרוסית, החרדית. או כל העיתונות שמתפרסמת ברשת.
בשני העשורים האחרונים ממלאת מועצת העיתונות שליחות מועילה אחת: היא משמשת בולם זעזועים בין קצפם של המחוקקים לתפקודם של העיתונים – חוצצת בין הזעם הפופוליסטי לשכל הישר. בשנות התשעים, כשנשיא המועצה היה המשפטן עו"ד חיים צדוק, מפא"יניק רהוט ונשוא־פנים, גרמה עצם נוכחותו בישיבות ועדת החוקה לח"כים המשתלחים בתקשורת להתכווץ מעט בכיסאם. מאז היה הטקס הזה למסורת: הכנסת מציעה חוקי עיתונות, חלקם דרקוניים, אחרים סהרוריים, מקצתם טרחניים ואחרים לא ניתנים לאכיפה – ונשיא מועצת העיתונות מנסה לשכנע את ועדת החוקה שאין בהצעת החוק משהו שאינו נכלל בחקיקה הקיימת ובכל הנוגע לאתיקה – אם יניחו למועצה היא תוכל לטפל בעניין לבד.
תקציב מועצת העיתונות מגוחך: הוא עמד השנה על 400 אלף שקל, אילו כל החברים במועצה היו עומדים בהתחייבויותיהם. אבל העיתונאים הפסיקו לשלם והעיתונים מושכים זמן ככל יכולתם. כל הכנסות המועצה באות מדמי חבר, שמשלמים הגופים החברים באופן מדורג: ערוץ 2, "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" אמורים להעביר 90 אלף שקל בשנה, "הארץ" 40 אלף, אגודות העיתונאים ירושלים ותל־אביב 70 אלף, גל"צ 10,000, האיגוד לעיתונות תקופתית 15,000, "הצופה" ו"המודיע" 2,000 כל אחד.
החבֵרוּת במועצת העיתונות עדיין נחשבת לעיתונים עסקה כדאית: נותנת גם הטבה וגם בונוס. חוץ מן היד הרכה שתבלום אולי את חוקי העיתונות (שגם משמעותם היא לעתים קרובות כספית, כמו, לדוגמה, העלאת סכום קנס מינימום להרשעה), ישנו גם הבונוס הסמוי: המפסידים בדיון במועצה יספגו אולי נזיפות, אבל צ'קים לא ייכתבו.
מועצת העיתונות באה לעולם עם מום מולד. הוריה, גופי העיתונות, לא רצו שתתפתח לממדים גדולים מדי, כך שתצר את צעדיהם, ואילו יריביהם ביקשו לתת בידיה כוח. וגם להפך: גופי העיתונות אינם מעוניינים בהיעלמה המוחלט, ויעשו הכל כדי לקיים את המועצה, ואילו יריביהם אינם רוצים מועצה חסרת שיניים, כזו שמבקשת דחיות ביצוע להצעות חוק; הם רוצים גוף סמכותי, לא מועצה שמבטיחה ריסון עצמי ואינה מצליחה לקיים בהעדר כוח אכיפה.
מועצת העיתונות היא סביבה סגורה בעולם פתוח. גוף אנכרוניסטי. נציגי הציבור בו הם חברי מועדון, בשיטת חבר מביא חבר. בוחרים שמות מרשימה – והחברים ברשימה הם תמיד עורכי־דין ידועים או אנשי אקדמיה מכובדים או קצינים בדימוס. מפעיליה ממשיכים לנהוג כבשנות השישים, כבימיו של הנשיא הראשון, ד"ר יהושע רוטנשטרייך, ימים שבהם העיתונות היתה גילדה סגורה והמידע היה מחצב יקר ונדיר. מתעלמים מכך שהעולם השתנה, שהחברה עברה שינוי עצום והתקשורת שרויה במהפכה מתגלגלת שסופה לא נראה לעין.
הדיון על מועצת העיתונות לא יוכל להתקיים עוד כדיון על אופקיה ועתידה של המועצה, אלא כחלק מדיון על מהותה של העיתונות בזמננו. במשך שנים עסקו עורכים, מחוקקים, אנשי אתיקה ומשפט, בוויכוח אם המועצה צריכה להצמיח שיניים ולהיות גוף אוכף ומעניש, או שיש להסתפק בהיותה גוף מחנך, יוצר נורמות, מדד לאמינות ולטוהר המקצוע. הדיון על השיניים הלך לעולמו ביום שבו נולדה הרשת. ואשר למאבק על חוקי העיתונות, האם לא יכולה לעשות זאת עמותה כלשהי או חברת לוביסטים בתשלום?
הנה הצעה לסדר־היום בדיון שכזה: פיטר פרסטון, שהיה עורכו הראשי של ה"גרדיאן" הבריטי והיום מחזיק בתואר הייצוגי "מנהל המערכת של קבוצת המדיה של ה'גרדיאן'", הוא איש מנוסה, חכם ובעל ביטחון עצמי מספיק כדי לבחון מנטרות ישנות. במאמר שפרסם בכתב־העת של מכון העיתונות הבינלאומי (אוקטובר 2005), בעקבות פרשת ג'ודית מילר, הוא עומד על הסתירה שבין המעמד המיוחד שניתן לעיתונאים בבתי־המשפט בקשר לחסיון מקורות, מול העיקרון שהעיתונאי הוא אזרח רגיל שאינו דורש זכויות והגנות מיוחדות: "כל שוחר חופש עיתונות מונחה על־ידי העיקרון שעיתונאים אינם נמנים עם זן מיוחד. שהם אנשים רגילים, מקצועיים, העושים את עבודתם למען אנשים רגילים אחרים... אם אדם שאינו עיתונאי צריך למלא אחר דרישות בית־המשפט, מדוע עיתונאים הם אחרים?".
על תהייתו של פרסטון, שמודע לעובדה שחלק גדול מן המידע המועבר ברשת נכתב היום על־ידי "לא עיתונאים", אפשר להוסיף נדבך: ואם עיתונאים הם ככל האדם, מדוע יש לשופטם בבתי־דין מיוחדים? מדוע לחוקק בעבורם חוקים מיוחדים?
ההתרסקות האחרונה סיפקה הוכחה ניצחת לכך שאין בסיס מעשי לקיומה של מועצת העיתונות. התפתחות עולם המידע והתקשורת שומטת גם את הבסיס הרעיוני לכך. נראה כי הדיון היחיד האפשרי עכשיו הוא בשאלה אם לנתק את המועצה מן המכשירים או להשאירה בתרדמת.
חנוך מרמרי, לשעבר עורך "הארץ", הוא ראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל
גיליון 61, מרץ 2006
תגובה: על חובבנים ומקצוענים / אבי וינברג
חנוך מרמרי חושב כבר הרבה שנים שמועצת העיתונות מיותרת, ובמאמרו בגיליון הקודם ("מורדמת ומונשמת", "העין השביעית", גיליון 61) הוא מציג תיזה מנומקת, שלפיה המשבר האחרון (בינתיים) במועצה הוא הזדמנות לנתק אותה סופית ממכשירי ההנשמה. אחד הנימוקים המרכזיים שלו הוא דרך פעולתם של בתי־הדין לאתיקה של מועצת העיתונות.
"בית־הדין החדש לא נהנה משופטים מוסמכים ולא מכלי חקירה ראויים ולא מנוהל שפיטה ברור", כותב מרמרי בין השאר. "...לפעמים, כשקיבלו פסיקה מבולבלת בעניין עקרוני לאחר שבועות של דיונים סיבוביים, התגעגעו עורכי העיתונים לחוק ולבתי־המשפט... בבית־הדין לאתיקה, מול שופטים חובבים שנוטים להראות שאינם נוטים לצד העיתון, די קשה לזכות בניצחון מוסרי ברור". והמונח "חובבני" מופיע שוב גם בהמשך.
מנסיוני, התיאור הזה אינו נכון. אפשר לומר הרבה דברים על בתי־הדין לאתיקה של המועצה – חובבנים בעיתונות הם לא. יושבים בהם תמיד שני עיתונאים – נציג העורכים והמו"לים ונציג אגודות העיתונאים – לצדו של יו"ר משפטן שגם הוא בדרך־כלל אדם המעורה בעולם העיתונות יותר מרוב עמיתיו המשפטנים.
ואם מתכוון מרמרי לכך שאין מדובר בשופטים מקצועיים, התשובה שלי היא: תודה לאל שזה המצב. די לראות את תוצרי עבודתם ה"מקצוענית" של שופטי מערכת המשפט שלנו כדי להשתכנע שלא הם האנשים הנכונים לדון בענייני עיתונות. אפשר לחשוב, למשל, על עשרות הדיונים המתקיימים בכל חודש בבתי־משפט השלום ברחבי הארץ, שבהם מאשרים שופטים כעניין שבשגרה את בקשות המשטרה וגופי הביטחון האחרים להוצאת צווי איסור פרסום (ר' גם "העין השביעית", גיליון 50). דיונים אמרתי? בעצם מדובר בחתימה כמעט אוטומטית על הצווים, כמו גם על בקשות של המשטרה לקבלת מידע שהשיגו עיתונאים וכלי תקשורת. על שיקולים כמו "חופש העיתונות" ו"חופש הביטוי" השופטים שלנו כנראה לא שמעו.
עד כאן ה"מקצוענים", ומכאן ל"חובבנים". בשלוש השנים האחרונות יצא לי, בתוקף תפקידי, לשבת בדיונים רבים של בית־הדין לאתיקה של מועצת העיתונות. הדיונים האלה מתנהלים תמיד בענייניות, באווירה לא־פורמלית ותוך ניסיון להידברות – בדיוק ההפך ממה שקורה בדרך־כלל בבתי־המשפט של המדינה. אם מנסה עורך־דין להציג באריכות שורת טיעונים פורמליסטיים וטכניים מהסוג שאליו הורגל בבתי־המשפט, מפסיק אותו בדרך־כלל יו"ר בית־הדין ומבהיר לו שאינו נמצא בבית־משפט הכפוף לכללי פרוצדורה נוקשים, אלא בבית־דין המבוסס על הסכמה ועל ניסיון לדיון ענייני ויעיל, ומבקש ממנו להתייחס לעניין עצמו.
בתי־הדין של מועצת העיתונות נועדו לתת שירות מהיר, הוגן וללא תשלום (Fast, Free, Fair, בניסוח של מועצת העיתונות הבריטית) כתחליף לפנייה לבית־המשפט. מנסיוני, ברוב המקרים הם מצליחים בכך. נכון שבית־הדין אינו יכול לגזור קנסות ושהוא מוגבל גם ביכולתו לברר עובדות, ונכון גם שיש לשפר את קצב העבודה של בתי־הדין. אבל דווקא משום כך מפתיע להיווכח עד כמה עיתונים ועיתונאים נלחמים כדי להימנע מהרשעה בבית־הדין. מתברר שקביעה פומבית כי עיתונאי או כלי תקשורת עברו עבירה אתית נתפסים על־ידיהם כפגיעה קשה ביוקרתם המקצועית.
חנוך מרמרי כותב גם כי בית־הדין לאתיקה אינו מוסמך לדון בתלונות נגד גופי התקשורת שאינם חברים במועצת העיתונות. זה לא מדויק: בתי־הדין מוסמכים (על־פי תקנון מועצת העיתונות!) לדון בתלונות נגד כל כלי התקשורת, בין אם הם חברים במועצה ובין אם לא. בפועל, גם מי שאינם חברים משתפים פעולה כמעט תמיד עם בית־הדין. כך למשל פסק הדין העקרוני מאוקטובר 2005, שבו נקבע כי על עיתונאי לבקש תגובת נתבע במשפט אזרחי עוד לפני שהוגש כתב הגנה; פסק־דין זה ניתן בתלונה שהוגשה נגד "גלובס" ולאחר שהתקיים דיון בבית־הדין בהשתתפות נציג העיתון, אף ש"גלובס" אינו חבר במועצה (למעוניינים: ניתן לקרוא את פסק הדין באתר האינטרנט של המועצה: http://www.m-i.org.il/hahlatot_moatza.asp).
ולסיום: בימים אלה מתחדשת פעילותה של מועצת העיתונות, כך שניתוקה ממכשירי ההנשמה יידחה כנראה גם הפעם, אבל תידרש למועצה פעולת שיקום מתמשכת, וחבל שאנשים רציניים וערכיים כמו חנוך מרמרי לא יהיו שותפים לה. בינתיים נותר לי רק לשער שעמדתו כלפי מועצת העיתונות מקורה בשנותיו כעורך של עיתוני רשת שוקן, ובראשם "הארץ". "you stand where you sit", קוראים לזה האמריקאים (ובגרסה המרקסיסטית: "ההוויה קובעת את התודעה"). ייתכן שאילו מצא מרמרי את עצמו בתפקידי עריכה בכלי תקשורת מסחריים יותר ומאופקים פחות, היה משנה את דעתו וחושב, כמוני, כי חיוני שיהיה גוף חיצוני שיפקח על ההתנהלות האתית של כלי התקשורת.
הכותב הוא מזכ"ל מועצת העיתונות
גיליון 62, מאי 2006