השינויים בעיתון "הארץ", שתוארו כאן לפני כחודש במסגרת סקירה בת שני חלקים (חלק א', חלק ב'), הולכים ותופסים תאוצה. השינויים החיצוניים הבולטים ביותר שהתחוללו בשבועות האחרונים היו הפיכתו של מוסף "הספורט" לטבלואיד וקיצוץ במספר העמודים שלו, וכן הקמתו מחדש של חלק ב' של העיתון (אם כי בהיקף מצומצם הרבה יותר משהיה לפני האיחוד עם חלק א'). אך השינויים המשמעותיים ביותר, כך נראה, אינם על פני השטח, אלא מאחורי הקלעים – בעיצובו מחדש של הסגל העיתונאי המרכיב את העיתון.
תמי ליטני, סגנית העורך בשנים האחרונות, פרשה החודש לאחר 30 שנות עבודה ב"הארץ". פרישתה מצטרפת לשינויים פרסונליים רבים אחרים, שחלקם נעשו ממש לאחרונה, והם מצטברים לכדי מהפך כמעט מושלם בשדרת העורכים הבכירה של העיתון. למעשה מאז אפריל אשתקד, עת נכנס דב אלפון לתפקיד עורך "הארץ", הוחלפו כל העורכים הבכירים שתחתיו, למעט ניר בכר, עורך מוסף "הארץ", ובני ציפר, עורך "תרבות וספרות". יש בבניין "הארץ" המגדירים את המהלכים הללו "טיהור".
בראש מערכת החדשות החליף אבי זילברברג את רונן זרצקי; ליסה פרץ החליפה את איריס מור בעריכת מוסף "גלריה"; שי גולדן החליף את גליה ליכט כעורך מוסף "השבוע"; שלומי ברזל החליף את איתן מרקוביץ' בעריכת מוסף הספורט; שגיא גרין החליף את דרור משעני בעריכת מוסף "ספרים"; נוסף על כך מונה זילברברג גם כסגן לעורך במקומה של ליטני. טרם פורסם מי יחליף את ליטני בתפקיד עורך עמודי המאמרים.
עם כניסת כל עורך חדש לתפקידו, הוחלפו גם בעלי תפקידים בכל אחת מהמחלקות. בחודש האחרון אף יצאה לפועל תוכנית הקיצוצים והפיטורים בעיתון, וכמה עשרות עיתונאים נוספים פוטרו או פרשו. לעתים התירוץ הוא כלכלי, לעתים הסיבה היא מקצועית, ולפי טענות שהשמיעו עיתונאים מ"הארץ" במהלך הכנת כתבה זו, לעתים הסיבה היא אישית.
בכמה ממחלקות העיתון לבשו החילופים אופי קיצוני, כאשר ההרכב האנושי של המחלקה שונה מן היסוד. את "גלריה", למשל, עזבו לפחות 11 עיתונאים מאז נכנסה ליסה פרץ לתפקיד העורכת. פרט לעורכת הקודמת עזבו את "גלריה" שתי סגניותיה, אדר זאבי ומור גורדון; כתבת האופנה עילית מינמר; כתב התקשורת אסף כרמל; כתבת האמנות דנה גילרמן; כתבת הספרות שירי לב ארי; עורכת מדור "קפטן אינטרנט" רונית רוקאס; כתב הכושר אריאל רובינסקי; העורכת ריבי רונן ועוד משכתבים ועורכים, כמה מהם לאחר עשור ויותר של עבודה בעיתון.
בשבח הצייתנות
פיטורים ועזיבות היו, כאמור, גם במחלקות אחרות בעיתון, כשהיקפם שונה ממחלקה למחלקה. קשה למצוא מכנה משותף לכלל הפורשים והמפוטרים, אולם יש מי שבכל זאת מצליח לזהות אחד כזה. "מה שמשותף לכל האנשים זה לא הכסף, אלא שהם לא צייתנים מספיק, ברובם. יש להם דעה משלהם, הם לא רוצים לכתוב על כל מה שאומרים להם", אומרת עיתונאית לשעבר ב"גלריה" ביחס לרשימת העוזבים את המדור.
את דבריה מחזקת עיתונאית אחרת לשעבר, האומרת ל"העין השביעית" באשר למערכת החדשות: "הם לא רוצים אנשים עם אג'נדות ודעות ותחושות שליחות". הכוונה במקרה זה אינה דווקא לעמדות פוליטיות, אלא ליכולת של המערכת להפעיל את הכתבים כרצונה. מי שמחזיק בדעות מגובשות בתחום סיקורו, נוטה להיות ממושמע פחות לעורכיו ולנסות להחליט בעצמו מה לסקר ועל מה לוותר.
המשבר הכלכלי הוא, כך נטען, תירוץ לפיטורים שהרקע שלהם לאו דווקא כלכלי. "היו מקרים שבהם יש לנו חשדות שהנימוקים לפיטורים היו 'בהזדמנות הזאת', ולא סיבות כלכליות", אומר אהוד עין-גיל, סגן עורך "מוסף הארץ" וחבר בוועד עיתונאי "הארץ". "אנחנו לא אוהבים את זה. בעבר עשינו אולי טעות כשהחלטנו לא להתערב בפיטורים שאינם מסיבות כלכליות אלא מקצועיות, אבל כיוון שהצטברו הרבה מקרים כאלה, אנחנו רוצים מעתה והלאה להיות מעורבים". לפחות במקרה אחד, לטענת הוועד, לא הועלה כל שיקול כלכלי במהלך שימוע לפני פיטורים.
ההבדל במספר המפוטרים בין המחלקות השונות נובע, בין היתר, מהחלטת ההנהלה להעביר את הסמכות לפטר לראשי המחלקות. כל ראש מחלקה התבשר על קיצוץ בתקציבו ונדרש לקבוע בעצמו אם יבצע את הקיצוץ על ידי פיטורים או על-ידי חיסכון במשאבים אחרים. במצב זה יכול כל ראש מחלקה לנצל את ההזדמנות להיפטר מעובדים שאינם מוצאים חן בעיניו, גם אם אין הצדקה כלכלית לפיטוריהם. כך נוצרה בימים אלה אווירה של חוסר ביטחון תעסוקתי שלא שררה בעיתון בשנים האחרונות. הדברים הגיעו לידי כך שעיתונאים מספרים כי הם מחשבים את שעת הגעתם למערכת כך שלא ייתקלו בעורכים מסוימים.
אלה מבין העיתונאים שבינתיים נותרו בעבודתם יודעים כי תחת גרזן הקיצוצים הכלכליים נקבע גם גורלם של עובדים שאינם רואים עין בעין עם העורכים החדשים. כיוון שבין המפוטרים היו הן עיתונאים זוטרים והן מהבכירים שבעיתונאי המערכת, אף אחד אינו יכול להרגיש בטוח בעתידו. בדיוק בשל כך מבקש בימים אלה ועד עיתונאי "הארץ" לנהל שיחות עם העורכים הבכירים, בתקווה להביא לפסק זמן בפיטורים ולשיפור האווירה במערכת.
אבל ההבחנה בין עיתונאים ממושמעים לבעלי אג'נדות אינה הסיבה הבלעדית לפיטורים. בכל זאת, לפעמים כסף זה באמת כל הסיפור. כך, למשל, סיפר עיתונאי ב"הארץ" כי אחד העובדים שפוטר לאחרונה איבד את עבודתו משום שהשתכר במשמרת 10% יותר מעמיתיו. "מי שמרוויח טיפה יותר מהסטנדרט מיד נמצא על הכוונת וצריך להצדיק את קיומו", אומרת עיתונאית אחרת.
רווחה, חינוך, בריאות
מה שברור הוא שבמסגרת חילופי כוח האדם, יהיו סיבותיהם אשר יהיו, "הארץ" מוותר על כמה מהשמות הבולטים שטיפח לאורך השנים. תמי ליטני היא רק הדוגמה הבכירה ביותר. כתבת החברה והרווחה רותי סיני, זוכת פרס סוקולוב, שכבר עמדה בשנה האחרונה בפני פיטורים לאחר שמתחה ביקורת פומבית על התנהלות העיתון, היא דוגמה בולטת נוספת.
סיני פוטרה לאחר 13 שנה בעיתון לא רק משום שכרה הגבוה. אמנם, כפי שהודתה סיני עצמה בראיון לתוכנית "תיק תקשורת", ניתן לממן שני עיתונאים צעירים בשכר שקיבלה, אך השכר לא היה הסיבה היחידה לפיטוריה. בשיחות שקיימה לפני עזיבתה, עם עמוס שוקן ועם אבי זילברברג, הועלו טענות הנוגעות גם לאיכות עבודתה העיתונאית. נאמר לה כי היא אינה עובדת מהשטח במידה מספקת, כי היא משמשת צינור להעברת מידע מטעם עמותות, וכי היא מציבה תנאים לפרסום רשימותיה – טענות שאת כולן סיני מכחישה.
אור קשתי, כתב החינוך של העיתון, עבר כבר שימוע לפני פיטורים ועתידו בעיתון עדיין אינו ברור. קשתי הוא חבר בוועד עיתונאי "הארץ", אך גם בוועד מודים כי אין כל ראיה לקשר בין עובדה זו ובין הכוונה לסיים את עבודתו בעיתון. יש לציין כי גם רותי סיני היתה בעברה חברת ועד עיתונאי "הארץ", אך בחודשים האחרונים לעבודתה בעיתון לא היתה פעילה בו.
גם רן רזניק, כתב הבריאות של העיתון, מנהל בימים אלה משא-ומתן על המשך דרכו. רזניק, אף הוא זוכה פרס סוקולוב, הכותב ב"הארץ" על מערכת הבריאות והרפואה כבר 12 שנה, נדרש, במקביל לעבודתו כתחקירן בתחום הבריאות, לבצע את הסיקור השוטף בתחומו. בפועל, משמעות הדרישה היא ויתור על מלאכת התחקירים כמעט לחלוטין והקדשת מרבית זמן העבודה למרדף אחר הכיסוי השוטף.
הנכונות לוותר על כתבי הרווחה, החינוך והבריאות הוותיקים, ולהחליפם בחדשים, הולמת את שינוי סדר העדיפויות בעיתון. בעבר זכו ידיעות וכתבות בנושאי חברה ורווחה, חינוך ובריאות, לבולטות רבה יותר, הן בעמודי החדשות והן בעמודים המגזיניים. כיום, בהתאם להנחיות העורכים, העיתון נוטה להבליט יותר מעשי שחיתות, עלילות פליליות ונושאים בידוריים. מדובר לא רק בוויתור על סיקור עקבי של נושאים מסוימים, אלא גם בוויתור על מומחיות שנצברה לאורך שנים. יחד עם המומחיות שאובדת לעיתון, אובדת לו גם האפשרות להצמיח מתוכו פובליציסטים חדשים, בעלי אוטוריטה, שישתלבו בעתיד במדור המאמרים.
ההבדל הוא בהבדל
יש לציין כי רזניק, יחד עם כתב "דה-מרקר" גיא לשם וכתב מוסף "הארץ" גידי וייץ, היו אמורים להוביל את דסק התחקירים החדש של "הארץ", שבראשו הוצב ראש מערכת החדשות אבי זילברברג. אך מאז ההכרזה על הקמתו ספג דסק התחקירים שתי מהלומות רציניות. גם אם רזניק ימשיך ב"הארץ", יכולתו לתרום לדסק התחקירים, כאמור, עשויה להיפגע במידה משמעותית. לשם, אף הוא זוכה פרס סוקולוב, הודיע כבר לפני כמה שבועות על עזיבת "דה-מרקר".
(צילום: פלאש 90)
עיתונאים העובדים ב"הארץ", כמו גם כאלה שפוטרו, מדברים בימים אלה על פירוק העיתון מסמליו כחלק ממהלך שנועד לקבע את מעמדם של העורכים החדשים. "הארץ", שבעבר היה מוכן להשקיע משאבים בטיפוח עיתונאים מומחים, שינה כיוון. על הניסיון, הידע והמוניטין של העיתונאים הבולטים, שכל אחד מהם נחשב לסמכות בתחומו, הוא מוכן כעת לוותר. נראה כי הנהלת העיתון רואה בציבור הקוראים הוותיק של "הארץ" קהל שבוי, אשר אין לו עיתון אלטרנטיבי, ולכן אינה חוששת לוותר על כמה מהנכסים המקצועיים שבזכותם הקוראים נמשכו אל העיתון מלכתחילה.
בשבוע שעבר הודיע לעובדיו המוציא לאור, עמוס שוקן, כי נוסף לפיטורים ייושם כבר מהחודש הנוכחי קיצוץ רוחבי ומדורג במשכורות העיתונאים. במכתב לעובדי קבוצת "הארץ" כתב עמוס שוקן כי פיטורי העובדים יוצאים אל הפועל "מתוך מאמץ להימנע מפגיעה בקוראים שלנו ובאיכות השירות שאנו נותנים ללקוחות הקבוצה". ללא העיתונאים שהוזכרו לעיל, ספק אם אכן לא תיפגע איכות השירות שהעיתון נותן ללקוחותיו ויישמר הייחוד המבדיל אותו מעיתונים אחרים.