כשפרצה לעולם פרשת נמרודי 2, אפשר היה להבחין בנקל בשתי תופעות בולטות: הראשונה, הסיקור המובלט והענייני של הפרשה ב"מעריב"; השנייה, הסיקור הענייני "בידיעות אחרונות", שלפחות בשלביה הראשונים של הפרשה היה הרבה פחות מובלט מזה של המתחרה. כל זאת בהשוואה לסיקורים הבלתי מקצועיים שאיפיינו את פרשת נמרודי הראשונה. התופעות הללו מעניינות במיוחד, כיוון שהנפשות הפועלות והמחליטות כיום הן אותן אלה שהחליטו אז: העורך של "מעריב" הוא יעקב ארז, ומשה ורדי הוא האיש ששב הביתה לערוך את "ידיעות אחרונות". ורדי, שלפני כארבע וחצי שנים פירסם כותרת ראשית על מעצר נמרודי בחשד להאזנות סתר (וידיעה קטנה על מעצר המפוצץ באוקלהומה סיטי), הסתפק הפעם בכותרת צנועה בהרבה המבשרת על מעצרו של אותו אדם בחשד לקשירת קשר לרצח.
תיאורים אחדים פורסמו בתקשורת בדבר התהליך שהוביל את הנהלת המערכת של "מעריב" להחליט הפעם על סיקור מקצועי. אביב לביא מ"הארץ" תיאר כיצד לחצו שלושה עיתונאים – עופר שלח, אמנון דנקנר ורון מיברג – על יעקב ארז, כי חומרת החשדות מחייבת את העיתון לבצע את עבודתו בצורה נקייה ומקצועית. גרסת אמנון דנקנר ל"העין השביעית": "בשבוע שבו עמדו לפרסם את החשדות נגד נמרודי, היינו שרויים בגל השמועות. נכנסתי לעופר נמרודי ואמרתי לו שהעיתון לא יוכל לסבול עוד פעם את התרגיל שהיה בפרשה הראשונה, ושהסיקור חייב להיות נקי, מקצועי והגון, בלי התערבות של המו"ל. אמרתי לו שזה לא הועיל בעבר. הוא קרא ליעקב ארז להיכנס לחדר, ובנוכחותי דרש ממנו שיהיה דיווח מקצועי והגון".
אלא שארז טוען כי הוא לא היה זקוק לחיזוקים הללו כדי לקבל את ההחלטה. הוא אומר ל"העין השביעית" כי הסיבה לכך שהסיקור הוא ענייני היא פשוטה: עופר נמרודי כבר איננו עומד בראשות מועצת המנהלים של "מעריב". חד וחלק. "אחרי שהוא פרש", הוא אומר, "הוא השאיר בידינו את האפשרות לסקר את הפרשה הזאת כמו עיתון".
האם אפשר להבין מהדברים הללו שהסיקור הבלתי ענייני בפרשה הקודמת היה בגלל התערבותו של נמרודי בעריכת העיתון?
אפשר להבין.
הדברים אולי נשמעים טריוויאליים, אך ארז מעולם לא הודה בהם בפה מלא. הוא מוסיף כי אם נמרודי לא היה משעה את עצמו מראשות מועצת המנהלים של "מעריב", הוא ובכירי המערכת היו דורשים זאת ממנו.
ההגנה על נמרודי בפרשה הראשונה לא באה לידי ביטוי רק בסיקור החדשותי המוטה. גם כמה מכותבי המאמרים התגייסו לעזרתו. חלקם תמכו בו במאמריהם (יוסף לפיד עשה זאת במאמר הראשי של העיתון), חלקם עשו זאת בראיונות לתקשורת האלקטרונית. לאחר גזר-הדין הם נהגו להסביר את עוונו כ"מעידה, עקב אהבה גדולה לעיתון". כעת הם סבורים שמדובר ב"קנאה חולנית וכנראה מסוכנת". יעקב ארז, שהעיד במלים חמות לטובת נמרודי לפני מתן גזר-הדין, אינו חוזר בו על אף מלה מדבריו. "אני חוזר ואומר שהאיש יודע לתפקד כבעלים", הוא אמר.
הלוחם הבולט בצבאו של נמרודי היה העיתונאי רון מיברג. בפברואר 1996, לאחר שמשה ורדי השעה את עצמו מעריכת "ידיעות אחרונות", הקצתה מערכת החדשות של "מעריב" עמוד שלם למיברג. הוא פתח את מאמרו כך: "מתחילת השבוע אני תוהה מה פגום בעולם האידיאולוגי והמוסרי של עיתונאי ועורכי 'מעריב'. כיצד קרה שלא השלכנו עצמנו לרגליו של עופר נמרודי, עורכו הראשי לשעבר של 'מעריב', ומנענו ממנו לממש את החלטתו להשעות את עצמו מתפקיד העורך הראשי [...] מה דפוק בנו, שבניגוד לעמדתם האחידה של עמיתינו ב'ידיעות אחרונות', חשבנו כי נמרודי נענה לצו מצפונו ותמכנו בו בהחלטתו, למרות שאנחנו מחבבים אותו, אם יורשה לנו, לפחות כמו שעובדי 'ידיעות' מחבבים את ורדי". בהמשך כתב: "להגיד שאני ממש נלהב מההתפתחות המכוערת של הדברים, אינני יכול. אבל במלחמה כמו במלחמה".
היום אומר מיברג כי "הדברים נכתבו למרות התנגדות לא פשוטה ולא קלה בתוך המערכת. לא אהבו את העובדה שאני כותב בנושאים האלה. נמרודי לא אמר לי לכתוב את הדברים. ראיתי בפרשה ההיא מלחמה מכוערת, דוחה, בין שני גופים. אישית לא היה לי ספק מי דירדר את המצב. עסקתי בתגובות נקודתיות על דברים שנכתבו עלינו".
בימי סערת האזנות הסתר טען מיברג בפני ארז ונמרודי כי צריך לגייס כותבים להגן על העיתון. "בהיררכיה המערכתית לא חשבו שזאת הטקטיקה שצריך לנקוט", הוא אומר היום. הוא זועם על כך שעובדי "מעריב" נרדמו בשמירה. "לאף אחד לא היה אכפת מהעניין. זה מאוד הכעיס אותי. במקום לאייש חרכי ירי, ייצגו בכירים במערכת עיתונות מיושנת ותבוסתנית".
לפני כשנתיים וחצי הגיע שחקן חיזוק ל"מעריב", שתמך אקטיבית במלחמתו של מיברג – העיתונאי אמנון דנקנר. גם הוא, כמו חברו ועמיתו הוותיק, הגיע מרשת שוקן. מיברג ודנקנר שיכללו במיוחד את סגנון השימוש בדפי העיתון כדי להתכתש עם עמיתים למקצוע. כך הם עשו, במשך כמה שבועות, עם העיתונאי מתי גולן, שהחל אז להנחות את התוכנית "דוקומדיה" בערוץ הראשון, וכך הם עשו עם דן שילון (אם כי, עם צאת ספרו של שילון, מעט אחרי שמיברג מונה להיות עורך "סופשבוע", פירסם עליו האחרון מאמר מקיף, ובעיקר חיובי ומפויס. מיברג הוא זה שזכה ראשון בעותק של הספר הפרובוקטיבי). ואם לא די לציבור בענייני היום, דנקנר גם עורר מחדש פרשיות היסטוריות: אם מישהו העז לשכוח את ספרו הביוגרפי של דן בן-אמוץ, הוא החליט לרענן את הזיכרון בכך שפירסם מאמר גדול ב"סופשבוע" (מיברג היה העורך) בגנות העיתונאים שיצאו נגדו לאחר פרסום הספר.
הצמד התמיד בשיטתו גם כשיצא להגן על מעסיקו. כשנכנס נמרודי לכלא שהה מיברג בחו"ל. למרות זאת, בהתכתבות, כתב יחד עם דנקנר מאמר שקרא לחנינה למו"ל "מעריב". הם כינו את יריביו של נמרודי – ובראשם ארנון מוזס ועמוס שוקן – "כנופיית הלינץ'". "בהעדר כתב-אישום נגד בכירי "ידיעות אחרונות", כתבו, "חנינה לעופר נמרודי היא סוג של צדק מתבקש... האם הסלידה שאנו חשים מהם (מכנופיית הלינץ'; ב"ק) נובעת מהעובדה הפשוטה שאנחנו עובדים ב'מעריב', מכירים היטב את עופר נמרודי ואת פועלו ומחבבים אותו? [...] חנופה זה לא אנחנו", הוסיף הצמד למען הסר ספק. "נדמה לנו, עם כל הצניעות, שרכשנו לעצמנו איזשהם מוניטין, כמי שמביעים את מה שהם חושבים באמת, בלי לעשות חשבונות של יוקרה, פרנסה ומעמד". ובהמשך כתבו: "גם אנחנו חשבנו שמדובר בילד עשיר שבא לשחק בתקשורת, וגילינו אצל נמרודי אהבה אמיתית לעיתונות והתלהבות סוחפת [...] ככל שאנחנו בודקים ומעמיקים יותר, כך מתחזקת אצלנו התחושה הקשה של איפה ואיפה ודיספרופורציה על כל רקע שתרצו. גם על רקע של מוצא, מעמד, אינטרסים ונקמנות. הרי מערכת המשפט, גם כאשר היא מרשיעה עבריינים ממעמד הצווארון הלבן, יודעת, לעתים, להביא בחשבון נסיבות מקילות ולשקלל את אופי העבירה וחומרתה בזיקה לחברה".
סיום המאמר היה מרגש במיוחד: "אנחנו יודעים שעופר נמרודי חסון דיו נפשית לעבור את התקופה הקשה הזאת ולשוב ל'מעריב' – אנחנו חושבים שהוא צריך לשוב ובגדול, וגם נכתוב את השלט 'ברוך הבא' במו ידינו".
דנקנר, בדיעבד, לא סבור שטעה. "בהחלט רצינו לקדם את שובו, משום שידענו מה היה קודם ב'מעריב'. עמדה סכנה גדולה בפני הדמוקרטיה, שהמדינה תיהפך למדינה של עיתון אחד. חשבתי שנמרודי שילם את עונשו לחברה ובאמת מאוד שמחתי שהוא חזר".
במאמר איתגרו צוות הכותבים את עיתון "הארץ", כשכתבו כי הם מצפים ממנו שיבדוק מדוע נסגר תיק החקירה נגד ארנון מוזס. הם גם פירטו את כל הידוע להם בנושא, בין השאר את תוכן התצהיר של סנ"צ בדימוס ציון ששון, "חוקר משטרה מנוסה, בעל עשרות שנות ניסיון בחקירות במשטרת ישראל, שנטל חלק פעיל בחקירת מוזס. הוא כתב בתצהיר כי הוא 'ממש נדהם' מההחלטה לסגור את התיק ושלא להגיש כתב-אישום נגד מוזס ורוזנברג". מה שהם לא ידעו אז – כמו שלא ידעה אורית שוחט מ"הארץ" (שהחליטה בעקבות המאמר לכתוב כתבת תחקיר בעניין) וכמו שלא ידע גם כותב שורות אלה, שכתב על הנושא בגיליון הקודם של "העין השביעית" – הוא שששון הועסק באותה תקופה על-ידי נמרודי.
"לא שיניתי את דעתי בעניין התיק של מוזס", אומר דנקנר, "אני תיארתי את העובדות שגיליתי. הלילה שבו קראתי את התיק בעניין מוזס הזכיר לי לילה אחר, הרבה שנים קודם לכן – פרשת עמוס ברנס. הזעזוע היה דומה. גם אז כתבתי על ברנס. זו היתה הפגישה הראשונה שלי עם הדרך שבה נאכף החוק. אני חושב שהמשטרה והפרקליטות הם מוסדות רבי-כוח, שמסוגלים בבת-אחת להחשיך חייו של אדם; להפוך מלודרמה רגילה לטרגדיה איומה. אני חושב שהם צריכים להיות תחת פיקוח. מצד שני, מתפתח זן של עיתונאות, שכורתת ברית שותפות עם המוסדות הללו".
"חשבנו שיש צורך לומר את זה", אומר מיברג, "כי זה ייצג עבורנו את חוסר השוויון בעניין הגשת כתבי-האישום. מצאנו את עצמנו מקבלים חיזוק מוסרי למאמרנו עם פרסום המאמר של אורית שוחט, שלא היה בא לעולם אלמלא מה שכתבנו".
לאחר שפרצה פרשת נמרודי 2, עת החליטו בכירי המערכת לטפל בה באופן ענייני, נדם קולם של שני הלוחמים. כשבוע לאחר הסרת צו איסור הפרסום פורסמו בכפולת עמודים ב"מוסף לשבת" ארבעה מאמרים בנושא: עופר שלח הסביר מדוע העיתון חייב לסקר את הפרשה באופן הגון ולתקן את שעיוות בעבר; דב גולדשטיין פירסם מאמר תחת הכותרת "מדוע רק נמרודי" ובו עסק באמינותו של רפי פרידן; שלום רוזנפלד כתב "טור סנטימנטלי בנושא מה זה עיתון" ומשה נגבי עסק בבעיית המצב החוקי, שבו אין מה לעשות נגד בעלי הממון בעיתונות. הציפייה הטבעית היתה לראות את שמותיהם של דנקנר ומיברג מעל אחד המאמרים, אך אלה לא נמצאו. "אני לא משתתף בחגיגות של חריצת דין לפני שהיא מתרחשת במקום הראוי לה", אומר דנקנר.
רק לאחר שבמוסף "הארץ" כתב עורך המוסף, אהוד אשרי, כי דנקנר איבד את יושרו האינטלקטואלי מאז שקשר את גורלו המקצועי עם עופר נמרודי, חזר דנקנר לזירה. במאמר מיוחד הסביר כי כבר 14 שנה הוא מגן על חשודים שנתפסים בציבור כאנשים חזקים (יעקב נאמן, רפי גינת, בנימין נתניהו, וכו').
מי שעוד נפגע עמוקות ממאמרו של אשרי הוא מבקר הטלוויזיה של עיתון "מעריב", מאיר שניצר. גם אליו כוון הטור. שניצר מדגיש בפני "העין השביעית" כי כל עיסוקו הוא ביקורת טלוויזיה ושאינו מקבל הנחיות מנמרודי. אלא שמאז פרוץ פרשת נמרודי 2 לאוויר, הספיק שניצר לפרסם שלושה מאמרי "ביקורת טלוויזיה" שקשורים בפרשה. שלושתם, באופן מפתיע או לא, מבקרים את מבקרי נמרודי. המאמר הראשון ביקר את פרסום הקלטת, שבה נראה נמרודי מכניס מסמך לפיו בתוך חדר חקירות. המאמר השני, "נוק אאוט", פורסם אחרי התקרית המביכה בתוכנית "יומן" בערוץ הראשון, שבה התעמת עו"ד דן אבי-יצחק עם העיתונאי אמנון אברמוביץ'. "אברמוביץ' הרוויח בעמל רב כל שנייה מרגעי ההשפלה שאותם עבר בליל השבת, דווקא במגרש הביתי", כתב שניצר. "בפני אברמוביץ' עמדו שתי ברירות לגיטימיות: או למשוך ידו מטיפול בנושאים הקשורים לעופר נמרודי, או להוסיף ולטפל עיתונאית במי שהורשע בהזמנת ההאזנה הזו. אברמוביץ' הלך על האופציה השנייה. וגם אז הוא ניצב בפני שתי ברירות: האם לטפל בנמרודי באופן מקצועני ומרוחק, או שמא לגשת לנושאים הקשורים בו תוך הבלטת ששון הקרב האישי. אברמוביץ' שוב העדיף את האופציה השנייה, ולאורך השנים האחרונות לא טרח להסתיר את הנאתו המיוחדת כשדיווח על היחסים המעורערים בין נמרודי לבין מערכות אכיפות החוק [...] באחת ממהדורות ה'יומן' נראה אברמוביץ' משתחצן בכוחו ומתהדר בכך שאבי-יצחק, פרקליטו של נמרודי, חושש להגיע לאולפן, משום שאינו רוצה להתעמת עימו – הג'באר הכל יכול של ערוץ 1. ובכן, אבי-יצחק הגיע לבסוף והוציא את אברמוביץ' קטן קטן קטן".
שניצר לא הסתפק בכך. כמה ימים אחר-כך פירסם מאמר, שלדבריו עסק בנושא "הגילוי הנאות". במאמר ביקר את התוכנית "משעל חם" (ערוץ 2), שגם בה התארח אבי-יצחק. גם במאמר הזה תקף שניצר את המראיין באופן אישי והזכיר לו נשכחות: "כאשר נסים משעל, בתוכניתו השבוע, מנסה לשפד את אבי-יצחק על כפל התפקוד שלו כחשוד ובה בעת גם כפרקליט, כדאי היה לו לרענן את זכרונו הפרטי לגמרי. לא עברו כל-כך הרבה שנים מאז שמשעל עצמו נחשד בפלילים (וטוהר מאוחר יותר), ובו בזמן המשיך לתפקד ככתב 'מבט'". הוא גם הזכיר שרפיק חלבי, ראש חטיבת החדשות של ערוץ 1, שהגן על אברמוביץ', "חייב לערוך מעת לעת פאוזות של הרהור שני. שכן עניינו האישי של חלבי עדיין בבירור, מאז שכתב קול-ישראל, יואל ניר, הטיל ספק פומבי בשיקולי האתיקה המקצועית שלו".
שניצר עומד על כך שכל מה שכתב הוא אך ורק במסגרת "ביקורת טלוויזיה". "למה ששכח", הוא אומר ל"העין השביעית", "באותו יום שפורסמה הקלטת (של אכילת המסמך; ב"ק), נזעק נחום ברנע וכתב על כך דברי ביקורת. אי-אפשר להכות רק אותי ולבודד אותי משאר עמיתי למקצוע". לגבי הביקורת על אברמוביץ', הוא טוען כי "זה שנתיים אני כותב נגד הופעותיו", ולכן אין לקשור אותה כלל וכלל לפרשה האחרונה. "הצגתי דעה לגמרי אובייקטיבית בעניין, וגם בכך לא הייתי היחיד". הוא מפנה אותי למאמרו של ירון לונדון על הנושא. על הביקורת כלפי משעל אומר שניצר: "כשמשעל שאל את אבי-יצחק אם אינו צריך להשעות את עצמו כחשוד, ראיתי לנכון, כמבקר טלוויזיה, להזכיר במאמר שגם הוא היה חשוד".
האם כשמשעל שאל את נתניהו, למשל, או את צחי הנגבי, מדוע אינם משעים את עצמם מתפקידם עד שיתבררו החשדות נגדם, גם אז הזכרת לו שהוא היה פעם חשוד?
"עד כמה שזכור לי, נסים משעל לא שאל שאלה כזאת אף פעם. אני יודע שזה אולי נשמע מתחסד, אבל לא תמצא טקסט שבו אני יוצא להגנתו של נמרודי. מעולם לא התבטאתי על עופר נמרודי. כל מה שכתבתי זה במסגרת תפקידי המבקר טלוויזיה".
האומנם? מעניין שבכל הפעמים שבהן נקרה שניצר לפרשת האזנות הסתר כ"מבקר תקשורת" או "מבקר טלוויזיה", כיוון את ביקורתו לכיוון אחד.
בספטמבר 1994, למשל, פרסם ב"מעריב" מאמר תחת הכותרת: "סוכן סמוי". שם ציין, בין השאר, כי "עמוס שוקן, נשיא הכבוד של האתיקה המקצועית בישראל, אינו עוד כזה. השותפות העסקית הסמויה בין קבוצת 'הארץ' ל'ידיעות אחרונות' מעמידה באור אחר לגמרי אותו ואת מסע התמיכה המסיבי של עיתוניו בארנון מוזס". לקראת סוף המאמר עבר שניצר מביקורת על חוסר אתיקה בעיתונות לביקורת על חוסר אתיקה בעסקים: "בפברואר 92', כשמשפחת נמרודי רכשה את השליטה על 'מעריב', רכש ממנה שוקן 25% מהבעלות על העיתון. אמנם מספר שבועות מאוחר יותר נפרדו דרכי שוקן ו'מעריב', אך מהלכיו במרוצת השותפות הזמנית עם משפחת נמרודי היו יותר מסתם גילוי של אתיקה מפוקפקת. כשחבר שוקן לנמרודי, כבר היו מונחים בכיסו הסדרים כספיים עם מוזס. לא זו בלבד שהוא העלים הסדרים נסתרים אלה (עם 'ידיעות אחרונות', המתחרה העיקרי של 'מעריב'), מבעליו העיקריים של 'מעריב', הוא אף חטא לעקרונות העיתונות החופשית [...] דרך שותפותו עם בעלי 'ידיעות אחרונות', הוא היה מסוגל להכניס את מוזס בסוד המתרחש ב'מעריב'. ממש גיס חמישי בפוטנציה. ואת זה כבר קשה להגדיר כסתם כריש תקשורת עם בעלויות צולבות. פה מדובר בתמנון, ולא מהצמחוניים דווקא".
האם גם הדברים הללו של שניצר הם "ביקורת טלוויזיה עניינית", ואם כן, האם לא היה ראוי לכבד גם את נמרודי, בשלב כלשהו של הפרשה, בביקורת מעין זו?
עיתונאים רבים ב"מעריב" לא אוהבים את הדרך שבה ליוו מיברג ודנקנר את הפרשה – לא את החנופה למשלם שכרם ולא את ניצול ההזדמנות החגיגית לחסל חשבונות עם מעסיקם הקודם ועובדיו. "אני חושב שהמאמרים שלהם לגיטימיים", אומר יעקב ארז. לשאלתי אם הוא מסכים לתוכנם ומרוצה מפרסומם, סירב לענות. מיברג טוען כי בכירים במערכת גילו "אוזלת יד, תבוסתנות ועיתונות מיושנת" לאורך כל פרשת האזנות הסתר. הוא שלם לחלוטין עם עמידתו האיתנה אל מול "משמיצי העיתון". "נהגתי כמו פטריוט של 'מעריב'", הוא אומר, "ולא כמו פטריוט של עופר נמרודי. מה הלקח שלמדתי? החיים אינם קלים. לא ידעתי אז את המסכת העובדתית, אבל היה לי הצידוק, שאני מפגין את הפטריוטיות שלי כלפי העיתון. אני עדיין רוצה להאמין בחפותו של נמרודי, אבל אני לא יכול להרשות לעצמי את זכות ההפתעה".
פעמיים הימר יעקב ארז, במסגרת ראיונות עיתונאיים, כי הוא בטוח שנמרודי ייצא זכאי. בפעם הראשונה הוא טעה. על הבטחתו השנייה, בתוכנית "תיק תקשורת", הוא אומר היום: "לא דיברתי על כל החשדות, אלא על חשדות מסוימים". כוונתו לחשד בקשר לביצוע רצח. מכל מקום, הוא ועיתונאיו צריכים להיות מוכנים לכל תסריט. כתב-האישום שהוגש נגד עופר נמרודי הוא חמור בהרבה מקודמו. כיצד מגיבים היום העיתונאים שהגנו על נמרודי בעבר? האם הם דורשים את ניתוק המו"ל שלהם מ'מעריב'? "ברור לך שהדיבורים האלה הם דיבורי סרק", אומר דנקנר, "נמרודי הוא כבר לא יו"ר מועצת המנהלים של העיתון, ואם תסתכל בחומר הגלוי תראה שבפועל הוא מחזיק רק בשישה אחוזים מהמניות בהשאלה מאביו. עיקר השליטה היא של יעקב נמרודי וולדימיר גוסינסקי. נגדם לא הגישו כתבי-אישום. מה אתה רוצה, שנעביר עוון בנים על אבות?".
מיברג אומר דברים ברורים יותר. לדבריו, אם אכן יתאמתו החשדות, "לא יהיה מנוס מחלק מהדברים שהזכרת" – כלומר דרישה לניתוקו המלא של נמרודי מהעיתון, או לחלופין עזיבתו. "זו תקופה קשה ביותר לראות ערב-ערב בטלוויזיה, בצורה הזאת, את מי שחיית אתו וחיבבת אותו. אני ארגיש מצוין ברגע שיהיו סימני דרך שיובילו אותי למסקנה אישית שאצטרך לקבל. אם יהיה משהו שיכריח אותי לעשות מעשה, אני בטוח שאהיה הראשון לעשות אותו".
ברוך קרא הוא עיתונאי "הארץ"
גליון 24, ינואר 2000