הטראמפ'ס

זה היום השלישי ברציפות שבו פגישתם בוושינגטון של נשיא ארצות-הברית דונלד טראמפ וראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו מככבת בראש סדר היום של העיתונים. ביום רביעי, ערב הפגישה, הדגישו העיתונים שאינם "ישראל היום" את המשבר בוושינגטון סביב פיטורי היועץ לביטחון לאומי. אתמול שלט הציטוט ההזוי של טראמפ בכותרות ("מדינה אחת, שתי מדינות, מה שתרצו"). היום, אחרי ההופעה הביזארית של נשיא ארצות-הברית, שהצליחה להפתיע אפילו את ביבי, העורכים מתפזרים כל אחד לכיוון אחר.

את המסגור החדשותי האפקטיבי ביותר משמאל לפגישת טראמפ-נתניהו מציע היום העיתון החרדי "הפלס": "נתניהו: מוכן לבחון ריסון של הבנייה בהתנחלויות. ראש הממשלה ביקש מטראמפ להכיר בריבונות מדינת ישראל בגולן. שגרירת ארה"ב באו"ם: אנו תומכים בפתרון שתי המדינות. המועמד לשגריר ארה"ב בישראל: הפתרון האידיאלי: שתי מדינות. ח"כ טיבי: אם תקום מדינה אחת אני אהיה ראש הממשלה".

ב"הארץ" מסתפקים בכותרת "דיפלומטים אמריקאים: אנו מחויבים לפתרון שתי המדינות" (הכותרת הראשית מוקדשת לפרשיות השחיתות של נתניהו). "שינוי מדיניות היסטורי או פליטת פה? [...] בבליץ מתואם הבהירו השגריר דייוויד פרידמן והשגרירה באו"ם: 'ארה"ב תומכת בפתרון שתי המדינות'", נכתב בכותרת משנה בעמוד הפותח של "ידיעות אחרונות".

ב"ישראל היום" מטפלים כמובן בנקודת החולשה העיקרית מימין של תוצאות הפגישה: החצי אמירה של טראמפ לנתניהו ש"יירגע עם ההתנחלויות". "גורם בפמליית ראש הממשלה: 'נגיע להבנות עם הבית הלבן על הבנייה'", נכתב בכותרת הראשית של העיתון, שבעבודה עיתונאית מאומצת הצליח לחדור לחוגו הקרוב של נתניהו. בלשכות נתניהו ו"ישראל היום" מזיעים ויזיעו סביב אמירות לא מספיק ימניות של טראמפ וימהרו לנפנף באמירות כן מספיק ימניות – כאילו יש משמעות כלשהי למה שהליצן הזה אומר.

הנה מה שיש לבן כספית – שמבין דבר או שניים בנושא – להגיד על כך ב"מעריב": "הצהלולים בימין מגוחכים וגם חיכוך הידיים בשמאל מיותר. דונלד טראמפ עוד לא יודע מה הוא רוצה מעצמו ומהמזרח התיכון. הוא נשיא לא מגובש עם ממשל לא מגובש שעדיין לא הצליח לאייש את תפקידי המפתח סביבו, ומאלה שכן אוישו מתפטרים בסקנדלים מהדהדים. אישיותו של טראמפ מוכרת ושקופה, הוא לא חייב כלום לאף אחד ואין לו בעיה להתהפך על חברים או להתכחש לסיכומים או להפר הסכמים. ההיסטוריה העסקית שלו עמוסה באירועים כאלה, וכל מי שעקב אחריו בעשורים האחרונים יודע שטראמפ מאלתר תוך כדי תנועה.

"גם אם נתניהו הצליח להחתים את טראמפ אתמול על משכנתה, בלי ששם לב, איש לא יכול להיות ערב לכך שהשטרות יכובדו. לטראמפ חוקים משלו, הוא קובע אותם ולא תהיה לו בעיה לזרוק את מי שצריך מתחת לגלגלי איזה אוטובוס שיגיע קודם למען השגת מטרתו האמיתית, שהיא דונלד טראמפ. ולכן, אחרי שאמרנו את כל זה, מה שראינו אתמול זה בעיקר טקס מתוכנן, מופע ידידות מתוזמר והצהרות מתחמקות שאינן יכולות להעיד דבר על מה שיקרה על הציר בין וושינגטון לירושלים ורמאללה בשנים הקרובות. נקודה".

ב"ידיעות אחרונות" בוחרים להציף בכותרת הראשית חילופי דברים בין טראמפ לבין כתב אמריקאי יהודי. הכתב שאל את הנשיא על אנטישמיות בארצות-הברית וטראמפ התנפל עליו ("שקט, שב, אני לא אנטישמי"). העימות של טראמפ "עורר מחדש שאלות קשות על טיב יחסו של הממשל כלפי יהודים", טוענות אורלי אזולאי ואילנה קוריאל (או העורכים שלהן) בפתח הידיעה הראשית – ומסבירות לקוראים בין השורות מדוע זכתה ההתרחשות הצדדית להבלטה המירבית שניתנה לה.

אגב החבטות במועמד המנצח, ב"ידיעות אחרונות" כמו ב"ידיעות אחרונות" עדיין לא התייאשו מהמועמד המפסיד: בעיתון, שבעבר עוד השתעשע ברעיון להריץ מחדש את אולמרט המורשע, מפרסמים כתבת יחצנות והלל להילרי קלינטון (ציפי שמילוביץ', "7 ימים"), שנפתחת בתיאור שמאלצי של התמיכה הציבורית הגדולה שקלינטון הצנועה ושונאת הכבוד זוכה לה, ומסתיים בקביעה החד-משמעית: "המעמד של הילרי קלינטון כאייקונית פמיניסטית שנלחמה עשרות שנים בפטריארכיה ומסרבת להיכנע – ולא חשוב כמה פעמים היא מפסידה – חזק מתמיד". "חלק מהשמועות אפילו אומרות שהיעד הבא שלה הוא עיריית ניו-יורק או ריצה לנשיאות ב-2020", נכתב בתוך כותרת המשנה.

"מה היתה השאלה הראשונה שהיית שואל את טראמפ בראיון?", שואלת ציפי שמילוביץ' את ג'ון אוליבר ("השבוע שהיה") ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות". "לא הייתי מראיין אותו", עונה אוליבר, "אני לא רואה בזה שום ערך. הוא משקר כל הזמן, אני לא יכול לאתגר אותו, אין טעם. כל החבר'ה בממשל הזה משקרים בכזה ביטחון, זו מכונה משומנת שעושה את זה כבר שנה וחצי וזה לקח אותה עד הבית הלבן".

"אני חושב שאף אחד, כולל טראמפ עצמו, עוד לא לגמרי מבין למה הוא החליט להתמודד על הנשיאות במקום להמשיך לעשות כסף", כותב ב"בשבע" בעל הטור דביר שרייבר.

"מלאניה בפייסבוק: 'תודה לשרה על החברות והמסירות'", מדווחים בכפולה הפותחת של "ישראל היום".

בועז ביסמוט מדווח על טראמפ ("הממשל עובד כמו מכונה משומנת") מבלי לצרף צילום שלו עם הנשיא.

שחיתות

"נתניהו פנה נסער גם לשגריר ארה"ב וביקש בתקיפות לסייע למילצ'ן", מוסיפה הכותרת הראשית של "הארץ" עוד פריט מידע ל"פרשת המתנות" (או "תיק 1000"). "ראש הממשלה, בנימין נתניהו, פנה באביב 2014 גם לשגריר האמריקאי בישראל דן שפירו, וביקש ממנו להתערב כדי לסייע לאיש העסקים ארנון מילצ'ן לקבל ויזה לארה"ב למשך עשר שנים. כך מתברר משיחות עם פקידים בכירים לשעבר בממשל ברק אובמה, שמספקים גילויים חדשים על מגעיו של נתניהו עם משרד החוץ האמריקאי ועל עומק מעורבותו בפרשה", כותב ברק רביד בידיעה הראשית של העיתון.

"מילצ'ן הוא הדמות המרכזית בתיק 1000, בו חוקרת המשטרה חשד לפיו נתניהו ומשפחתו קיבלו טובות הנאה מבעלי הון בשווי של מאות אלפי שקלים. [...] לפני שישה שבועות דיווח רביב דרוקר בערוץ 10 כי נתניהו פנה לשר החוץ האמריקאי היוצא, ג'ון קרי, כדי לסייע למילצ'ן לקבל ויזה לעשור במקום לשנה בלבד. לפי הדיווח, ראש הממשלה שוחח עם קרי בנושא לא פחות משלוש פעמים. הפקידים האמריקאים הבכירים לשעבר ציינו כי מעורבות נתניהו בפרשה נרחבת יותר ממה שהיה ידוע עד כה".

ב"גלובס" מציע אלי ציפורי הסבר אחר, אולי משכנע יותר, למתת שמילצ'ן הרעיף על הזוג נתניהו: "אבל מה עם המיליארדרים? מה הם מחפשים אצל ראשי ממשלות ונשיאים? יש שיגידו אינטרס עסקי, הכולל הקלות והטבות במס וכדומה. אבל אצל מילצ'ן זה משהו אחר: זה הערבוב, זו תחושת החשיבות. [...] אפשר למצות את הערבוב הזה בתמונה אחת מהכתבה שנעשתה על מילצ'ן בערוץ 2: פתאום הוא מרים את הסלולרי ומעבר לקו, לא פחות ולא יותר, ג'ון קרי, מזכיר המדינה האמריקאי לשעבר, ומילצ'ן מנהל איתו שיחת רעים. זו בדיוק הסיבה שמילצ'ן בלע והשלים עם תחושת הגועל שלו בסיפור של נתניהו.

"בואו נסכם זאת כך: הסיכוי הסטטיסטי שמילצ'ן מקבל שיחת טלפון מג'ון קרי בדיוק כשערוץ 2 מצלם אותו הוא נמוך מאוד; ב. בשביל הסיכוי הזה, שווה למילצ'ן כל הגועל הזה של נתניהו: שכולם יידעו שראש ממשלת ישראל הוא חבר שלו, בהזדמנות הראשונה שהוא ירים אליו טלפון (טוב, זה כבר לא יקרה)".

שלום וביטחון

"איראן: ישראל מאיימת על העולם עם מאות ראשי נפץ גרעיניים", נכתב בכותרת על שער "המודיע". "משרד החוץ באיראן הגיב אתמול לדבריו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שטען בפני נשיא ארה"ב בפגישתם כי איראן היא האיום הגרעיני הגדול ביותר על העולם".

בעיתונות החרדית אפשר לקרוא בהבלטה על הידיעה שלפיה ראשי סוכנויות המודיעין האמריקאיות ממדרים את טראמפ (נשיא ארצות-הברית) מחשש שהמידע ידלוף לרוסים. הדיווח המדהים הזה מופיע גם בקטן בשער "גלובס" ("אנשי המודיעין לא משתפים את הנשיא במידע בגלל חוסר אמון בו"). בעיתונות הכללית המידע הזה מוצנע, משום מה, אם הוא בכלל מופיע.

צמיחה ופריון

"הצמיחה במשק: המריאה ל-6.2% בקצב שנתי ברבעון הרביעי של 2016", נכתב בכותרת על שער "גלובס". ב"ישראל היום" הנתונים החיוביים מקבלים רק משבצת בצד השער: "המשק צומח". כששר האוצר היה נאמנו של נתניהו מהליכוד (שטייניץ), הנתונים קיבלו בימה בולטת יותר.

דיווחים על צמיחה חיובית בשער "ישראל היום": למעלה ב-2011, עם שר אוצר ליכודניק מנאמניו של נתניהו, למטה הדיווח היום (שר האוצר: משה כחלון)

מה בעצם זה אומר, עלייה בצמיחה? "לידיעת ראש הממשלה נתניהו: הצמיחה רק מגבירה את האי-שוויון", נכתב באוגוסט 2015 בכותרת על שער "גלובס", "ראש הממשלה טוען בעקשנות שרק הצמיחה תצמצם את הפערים? הכלכלן הצרפתי תומס פיקטי טוען בספר מהפכני שמבוסס על מחקר של 15 שנה שאי-השוויון בחברות המפותחות רק מתחיל, וסופו שהוא יחזיר את החברה האנושית למאות ה-18 וה-19, שבהן שלט בכיפה ההון שעבר בירושה. מציע להטיל מס עושר אחיד בכל העולם. הספר ניצב בראש רשימת רבי-המכר של אמזון" (אפשר לקרוא עוד כאן).

ב"ממון", הפרשן הכלכלי הבכיר והיחיד של "ידיעות אחרונות", סבר פלוצקר, עוזב את העיסוק בצמיחה לטובת טוטם אחר: הפריון. פלוצקר, שבעבר לא היסס לכתוב שאין בעיה של יוקר מחיה ואי-שוויון בישראל, מקדיש את חלק הארי של טורו לאופן שבו יש לפתור אותה. לפי פלוצקר, המסתמך על ראיון עם הכלכלן דן בן-דוד, פריון העבודה הנמוך בישראל הוא הוא הגורם לבעיית חוסר השוויון (שלא קיימת, כזכור). "האתגר הגדול: העלאת הפריון", נכתב בכותרת הטור.

על הגישה הזו כתבו בעבר אייל עופר ואדם רויטר ב"דה-מרקר": "בישראל יש רבים הטוענים כי הפריון נמוך מדי. האומנם? פריון עבודה (Labor Productivity) מודד את היחס שבין שווי הייצור לעלויות השכר של העובדים (כולל התנאים הסוציאליים שלהם). הוא מבטא את הערך הכספי המתקבל עבור כל שקל המשולם כשכר: פריון עבודה של 1.5 משמעותו שערך התפוקה שהניבו העובדים גבוה ב-50% מעלות שכרם. הבעיה היא שמדד פריון העבודה האנכרוניסטי הזה – לא אומר כלום על ישראל. נתון מהותי המשפיע על מדידת הפריון בישראל הוא חוזקו של השקל. כ-35% מהתוצר הישראלי מבוסס יצוא, יותר מברוב מדינות OECD", לכן עובדי היי-טק ייחשבו "לא פריוניים" רק בגלל הפרשים בערכי מטבע. ואם פלוצקר לא קורא "דה-מרקר", כמו יאיר לפיד, הנה מאמר עדכני ב-ynet: "פריון העבודה בארץ הרבה יותר גבוה".

אגב, המשכה של הכותרת ב"גלובס" הוא "נתוני הצמיחה המפתיעים לטובה הפילו את הדולר מול השקל".

זיהום ב"דה-מרקר"

באופן מעניין, "דה-מרקר", שבעשור האחרון מוביל בציבוריות הישראלית קמפיין לפירוק המשוואה המשחיתה של הון-שלטון-עיתון, מעניק בזמן האחרון בימה לזיהום מסוג אחר: זיהום סביבתי. "הזכות לסביבה איכותית אינה זכות יסוד", "לא צריך להיסחף עם השמירה על איכות הסביבה" ו"המכוניות שלכם הרבה יותר מזהמות מהמפעלים" – כותרות מאמרים שהתפרסמו לאחרונה בעיתון.

המשותף לפחות לחלק מהמאמרים: הם נכתבו על-ידי דמויות שעבדו עבור הציבור בשמירה על הסביבה, וכעת מנצלים את ההון התדמיתי שרכשו בשירות מזהמי הסביבה – נגד הציבור. עוד משותף לפחות לחלקם: נראה כאילו מדובר בתוכן שיווקי. לאו דווקא כזה ששולם עבורו כסף באופן ישיר, אלא מאמרים מטעם שהתפרסמו סביב שיתוף פעולה של "דה-מרקר" עם כנס המזהמים הגדול – "סביבה 2050" (את הרלבנטיות המערכתית של המאמרים אפשר לבחון לאור העובדה שאחד מהם התפרסם, מלה מלה, שנה קודם לכן בעיתון המתחרה).

אם את המאמרים האחרונים שהתפרסמו בעיתון וקידמו ספינים מוכרים של הון מזהם, אפשר היה לזקוף לחובת שיתוף פעולה, המאמר האחרון של מירב ארלוזורוב, שהתפרסם אתמול בעיתון, יזדקק לתירוץ אחר כדי להצדיק את פרסומו. ארלוזורוב יוצאת להגנת חיפה-כימיקלים, מונופול מכל האמוניה במפרץ חיפה, ומפעלי התעשייה במפרץ חיפה, בטיעון הישן שאפילו ראש העירייה יונה יהב כבר נסוג ממנו: זו התחבורה, טמבל.

כלת "פרס איכות השלטון" עוזבת לרגע את עבודתה כעיתונאית ועוברת לחלטר כדוברת המשרד להגנת הסביבה, בשבתו כמי שעסוק בעיקר בהגנה על מזהמי הסביבה. ארלוזורוב מזכירה דו"ח של המשרד שלפיו התחבורה אחראית לאחוז גדול יותר של הזיהום בחיפה מאשר התעשייה, וגוזרת ממנו מסקנה חותכת: "תפסיקו לרדוף את התעשייה בחיפה".

ארלוזורוב הגונה מספיק כדי להביא בטור את פירוט הנתונים בדו"ח, אבל לא הגונה מספיק כדי להודות שהם מובילים למסקנה הפוכה מזו שלה. לפי הטור שלה עצמו, הזיהום התחבורתי החריג מקורו גם הוא בתעשייה: משאיות מונעות בסולר הנעות מהמפעלים ואליהם, ותחנות דלק שנועדו לשרת אותן. כלומר, אם תצומצם נוכחות התעשייה במפרץ, ממילא יצומצם גם הזיהום התחבורתי.

למעשה, כפי שכבר כתבה כאן עו"ד ג'מילה הרדל-ואכים בפעם שעברה ש"דה-מרקר" פרסם את אותו ספין, גם הנתונים העובדתיים כביכול שנשאבים מדו"ח המשרד להגנת הסביבה, מבוססים על בדיקות שהן לכל הפחות שנויות במחלוקת – וסותרים במפורש דו"חות אחרים של אותו משרד ממש ונתונים ממשלתיים אחרים (גם עצם ההשוואה החד-ממדית בין המזהמים השונים, שארלוזורוב מגישה בחסות הדו"ח המשרדי, היא בעייתית אם לא למעלה מזה. אין דין תחמוצת החנקן כדין בנזן ואתילן. לא מדובר בזיהום "על המשקל").

אגב, הרדל-ואכים הזכירה גם כי המצג שארלוזורוב ודומיה מציגים, כאילו המפעלים עושים כל שביכולתם להוריד את הזיהום ומה אתם רוצים מהם – הוא קשקוש גמור, והנתונים הרשמיים מלמדים שמפעלים חורגים שוב ושוב ושוב אפילו מהמגבלות הלא מחמירות הנהוגות בישראל.

הטור של ארלוזורוב נגוע בהטעיה נוספת: הוא נפתח באזכור של המאבק נגד מכל האמוניה. גם אם ארלוזורוב אינה עושה זאת במפורש, הרי שבכך היא קושרת בין ההתנגדות למכל לבין המאבק בזיהום – בעוד שהקריאה לפרק את המכל עומדת גם בלא שום קשר לאיכות האוויר. ההתנגדות למכל היא בשל עצם הריכוז העצום של החומר המסוכן – במכל ובאונייה המביאה אותו למכל. ריכוז כזה עלול להפוך תאונה או חבלה לאסון בקנה מידה דמיוני.

ביטול מכל האמוניה אינו שקול לביטול התעשייה – עוד גזירה שווה שהטור של ארלוזורוב מציע. התעשייה הישראלית ידעה – ויודעת – להשתמש בתחליפי אמוניה, והתעשייה הישראלית ידעה להשתמש באמוניה גם לפני שחיפה-כימיקלים הצליחה למגר את התחרות, להפוך למונופול ולייצר באותה נשימה סכנה סביבתית בסדר גודל של פצצת אטום קטנה.

אבל גם אם כל הנתונים הסלקטיביים של המשרד להגנת הסביבה שארלוזורוב מתנדבת לפלוט אל ציבור קוראיה היו שרירים ונכונים, עדיין היה מדובר בטור מרושע ואומלל. הרי גם ארלוזורוב מבינה ומודה שהמפעלים במפרץ אחראים לחלק ניכר מהתחלואה באזור. כיצד היא מעזה להצביע על האנשים שחיים בסכנת המוות המוגברת הזו ונלחמים לשפר במשהו את מצבם – ולהאשים אותם ברדיפה? רדיפה של מי? של מי שמפיל מחלה ומוות על בתיהם? האם זה משנה אם הוא אחראי ל-30% מהמגיפה או ל-60% שלה?

לפי הדמגוגיה של ארלוזורוב, קומץ האזרחים האכפתיים שנלחם בזיהום האוויר במפרץ חיפה צריך להפסיק את הפעילות נגד המפעלים המזהמים ופשוט למכור את הרכב הפרטי שלו. זה הפתרון האמיתי לזיהום האוויר לפי הפובליציסטית הבכירה של "דה-מרקר". אם היה צדק בעולם, עיתונאים כמו ארלוזורוב, בדיוק כמו בעלי המפעלים ועובדי משרדים ממשלתיים האחראים עליהם, היו מחויבים על-פי חוק לגור ברדיוס של 500 מטר מהארובות. הייתי אפילו משאיר להם את הרכב.

החברה האזרחית

מרב בטיטו ממשיכה ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות" את סדרת הכתבות על "שכונות המצוקה" של ישראל, והפעם: רובע ז' החרדי באשדוד. בטיטו מראיינת את "שניר אלמליח, אברך ופעיל חברתי ברובע": "את קוראת עני לאדם שחי מתחת לקו העוני – זה בעיניים שלך, בעיניים של המדינה. אבל בפועל, המשפחות כאן לא עניות, יש להן כל מה שצריך. לציבור החרדי תמיד יהיה פחות, אבל הוא מסתדר כלכלית ועוזר לעצמו יותר טוב מהציבור החילוני. ובמבחן התוצאה: למי יש מינוס יותר גדול בבנק?".

"כמו במוסררה בירושלים ובשיכון ג' בקריית-ים – השכונות הקודמות שבהן ביקרנו במסגרת סדרת הכתבות – גם ברובע ז' לא תראו הומלסים ברחובות או עוללים מזי רעב התרים אחר מזון בערימות אשפה מהבילות", כותבת בטיטו, "אבל העוני כאן הוא לא עוני שנובע מהיסטוריה של הזנחה (כמו במוסררה) או מאוכלוסייה שהולכת ומזדקנת (כמו בקריית-ים). כאן הסיבה היא אחרת: העוני ברובע ז' הוא מתוך סדר עדיפויות שונה".

בטיטו מראיינת גם את "נחום (שם בדוי)": "נחום מספר שהוא חייב לבנק כמעט 200 אלף שקל, וגם בהסדר שעשה עם ההוצאה לפועל הוא מתקשה לעמוד. 'אין לי דרך לצאת מזה, אני לא נרדם בלילות. אני יודע שבשבת אני צריך לשמוח, אבל דווקא זה היום הכי קשה, כי המחשבות משתלטות עלי ואני לא מצליח להירדם, מה יהיה הסוף?'. [הכי קשה לי] לקבל כסף מהילדים. הם עשו לי הלוואה לא מזמן, והם גם עוזרים בסכומי כסף משתנים. היו לי שלושה חשבונות חשמל שלא שילמתי, וכבר עמדו לנתק לנו את הזרם, אז הם באו ושילמו. אני קבור כל יום מחדש, כי אני רואה את הילדים שלי, גם הם בדרך למטה".

תרבות וספרות

"למרות שהספר לא חוסך בתיאורים נוקבים ומלבבים של הפרקטיקה המינית, הוא ממש לא ספר על מיניות בעיני, אלא דווקא ספר על דיכוי", כותבת דניאלה לונדון-דקל בטור השבועי ב"7 ימים" על הספר "ערות", שלכבודו מפנה הקומיקס הקבוע את מקומו. "המיניות המשתקפת היא בסך הכל פריזמה על המחיר שנשים משלמות בתרבות הסו-קולד ליברלית. השאלה 'מה נשים רוצות' היא שולית. השאלה 'מה המחיר שהן משלמות' היא המרכזית ובעטיה המועקה ההולכת ומתגברת עם קריאת הספר".

עושים לביתם

שער מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מוקדש לפרויקט פרסום סמוי של בנק הפועלים ("תחרות העסקים הקטנים"). בתוך המוסף מקבל בימה המשנה למנכ"ל הבנק (טור פלוס תמונה), שמספר על חנות הצעצועים של אביו ועל היחס המיוחד שהוא רוחש לעסקים קטנים.

"המודיע" מודיע בשער העיתון על מיזם פרסום סמוי אחר של בנק הפועלים, "חיים בתבונה 3" ("בעקבות ההצלחה חסרת התקדים של 'חיים בתבונה 1' ו'חיים בתבונה 2'").

פרסום סמוי לבנק הפועלים ב"המודיע"

עמודים 18–19 במוסף "אתנחתא" של "בשבע" הם פרסום סמוי. במעלה הדף מודפסת "מ'" קטנה, אבל כבר נקבע בעבר: מ' זה לא מספיק.

ענייני תקשורת

אבחנה. "זהו סיפור המאבק הנצחי בין רגש להיגיון" (מתוך מכתב למערכת "7 ימים" בעקבות כתבת השער של השבוע שעבר, שעסקה בחתונת חבר-הכנסת אורן חזן).

ציפורי. כבר שבוע שלישי ברציפות שסגן עורך "גלובס" לא מנצל את הטור השבועי שלו להשתלחות חסרת עכבות בעיתונאים אחרים.

ווטר בורדינג. "חדש – אפשר לשמוע את שלמה ארצי מקריא את הטור באפליקציה" ("ידיעות אחרונות").

כן מתנצלים. ב"מקור ראשון" מפרסמים ביקורת על הקמפיין העצמי המושמץ שלהם (שהגיע השבוע לשיא של מופרכות עם הסלוגן "גאה בשחקנים שלנו"). "אף שבשמאל מתעלמים מההבדל בין ביקורת ובין קעקוע הלגיטימציה לשלטון הימין, לנו אסור היה להישאב לשיח הזה", נכתב בכותרת המשנה לטור של יקי הפשטיין, כתב בעיתון.

אגב, בהמשך למה שכתב כאן בשבוע שעבר איתמר ב"ז על קלמן ליבסקינד, מעניין לשים לב לאופן שבו עיתונאי ימין אינם מסוגלים למתוח ביקורת ללא הקדמה בשבועה המפרטת את עוולות השמאל. למעשה, זהו בדיוק הקמפיין של "מקור ראשון" – התנצלות סמויה.

כתבת "מקור ראשון": "גאה בשחקנים שלנו" (צילום מסך מתוך חשבון הטוויטר של העיתון)

בשנים האחרונות, אחרי ההצלחה של הבית – לא מתנצלים – היהודי והגב הכלכלי של משפחת אדלסון, היה נדמה שהעיתונות הימנית הצליחה להיחלץ מרגשי הנחיתות שאיפיינו אותה. אבל למעשה הם רק לבשו דמות אחרת: במקום להביט תמיד לאחור במבט מתנצל מה יאמרו בממסד (החילוני-שמאלני) מסתכלים עכשיו מה יגידו בממסד (הימני-דתי). וכך, קמפיין לעיתון מתנצל בפני קוראיו על כך שהוא ביקורתי, ומאמר הביקורת על הקמפיין מתנצל שהוא מותח ביקורת על הימין.

סיפור לשבת. יהודה נוריאל מראיין ב"7 לילות" את צביקה הדר לרגל קידום מכירות כלשהו. הדר מספר על התקופה שבה תפסה המשטרה את דודו טופז כמי ששלח בריונים שיכו אנשי טלוויזיה שלדעתו גרמו לו עוול (או סתם לא מצאו חן בעיניו). "בקיצור, קראו לי למשטרה לתת עדות. אני מגיע ואומרים לי, מצאנו במחשב שלו תמונות. של האוטו שלך, והמספר שלו, והבית שלך, ואיך נכנסים לשכונה ואיך יוצאים, והיה גם עניין של קליע שנשלח בדואר – הייתי מזועזע! 'טוב, אבל תפסתם אותו', אמרתי להם. וענו: 'כן, אבל אנחנו לא יודעים אם הכנופיות שהוא שילם להן כבר לא יצאו לדרך'. באותו רגע רעדו לי הביצים.

"באותו יום שמו לי מצלמות בבית. בערב יצאתי עם הכלבים החוצה, ובגינת כלבים אני רואה ככה בפינה אופנוען עם קסדה. כמו בסרטים – זהו, באו לגמור עלי! לא אשכח את זה. מיד התקשרתי לחוקר. 'חכה שלוש דקות, אנחנו מגיעים'. הרי אני גר מטר ממרחב ירקון. והם באים, בום, קפצו עליו במקום. התברר שזה סתם צלם פפראצי מטומטם. אחד, שלא שווה אפילו שאזכיר אותו, שהתחבא לי שם. הוא עוד אמר לי: 'צביקה, תגיד להם מי אני!' עניתי, לא מכיר אותו".