לעיתונות הערבית בישראל היתה גם באינתיפאדה הראשונה מעורבות מתוך הזדהות עם אחיהם בני העם הפלסטיני החי בשטחים הכבושים, וזאת מתוך נקודת המבט הפרובלמטית של "מדינתנו נלחמת בבני עמנו". באינתיפאדה השנייה, "האינתיפאדה של אלאקצה", הוחרפה הדילמה כשהמאבק הפך למצב של "מדינתנו ומוסדותיה נלחמים בנו".

מטרת מאמר זה להציג ולנתח את תפקודה של העיתונות הערבית בישראל במרוצת השבועיים הראשונים לאינתיפאדה. הבדיקה תיעשה בשני מישורים: בדיקת תפקוד העיתונות ככלי אינפורמטיבי ובדיקת תפקודה ככלי המנסה לכוון ולעצב דעת קהל.

הבדיקה כללה את העיתונים העיקריים בעלי התפוצה הגדולה ביותר, הן במישור הארצי והן במישור המקומי. את העיתונים הללו אפשר לחלק לשתי קבוצות עיקריות: עיתונות מפלגתית ועיתונות המוגדרת כעצמאית. עם הקבוצה הראשונה אפשר למנות את העיתונים: "אלאתחאד" (חיפה, יומון, ביטאונה של חד"ש והמפלגה הקומוניסטית הישראלית), "פצל אלמקאל" (נצרת, שבועון, בטאונה של הברית הלאומית הדמוקרטית), ו"צות אלחק ואלחוריה" (אום-אל-פחם, שבועון, בטאונה של התנועה האסלאמית). עם הקבוצה השנייה אפשר למנות את העיתונים: "א-סנארה" (נצרת, פעמיים בשבוע, עצמאי), "כל אלערב" (נצרת, שבועון עצמאי), "אלעין" (נצרת, שבועון עצמאי), "פאנוראמא" (טייבה, שבועון עצמאי), "אלמידאן" (נצרת, שבועון עצמאי), "איאם אלערב" (שפרעם, יומון עצמאי, מחולק כנספח של העיתון הפלסטיני "אלאיאם").

במישור האינפורמטיבי, העיתונות הערבית הבינה את תפקידה בהעברת כל המידע והפרטים של המאורעות, שלא קיבלו ביטוי וכיסוי הולם בתקשורת העברית והממלכתית. הדבר נעשה תוך הטחת האשמות כבדות בתפקודה של התקשורת הממלכתית והפרטית בשפה העברית, שהתייחסה לנופלים ולפצועים הערבים כאל מספרים ולא יותר. לטענת המאשימים, לא טרחו אמצעי התקשורת בעברית לדלות מידע או פרטים על אודות האנשים העומדים מאחורי מספרי ההרוגים והפצועים, בניגוד גמור למנהגם כאשר מדובר בהרוגים או בפצועים יהודים.

"אלאתחאד" (העיתון היומי העיקרי, וכמעט היחיד, במגזר הערבי שנים רבות) הוביל את מסע הביקורת נגד אמצעי התקשורת העבריים והממלכתיים. במאמר פרי עטו של סאמי אלחאג' (10 באוקטובר) נאמר: "הקורבנות והפצועים הללו, משפחותיהם ובני עמם, הם 'קליינטים' של אמצעי התקשורת הציוניים הרשמיים והפרטיים בארץ זו. הם קוראי העיתונים, צופי הטלוויזיה, הערוץ הראשון והערוץ השני. כל אלה השתכנעו לתקופה מסוימת בהגינות ובאובייקטיביות של אחדים מאנשי התקשורת הישראלים, כשאלה היו משמיעים את דבריהם וניתוחיהם על אודות המאורעות השונים. עד שהגענו לרגע האמת, כשהמאורע הפך להתנגשות שכפו זרועות הביטחון של ישראל על 20% מאזרחי המדינה, מתושביה המקוריים שאינם חדשים ואינם מיובאים. נוכח האמת הזאת, הדמוקרטיה והקדמה, החופש והחירויות למיניהן נאלמו; לא שמענו מהם אף מלת צער על הרג 11 בני-אדם, לא ראינו בהבעות פניהם שום התרגשות בתגובה לחדשות המשודרות על ההרג והדיכוי, אלא להפך: אחדים מהם הטילו, אם במישרין ואם בעקיפין, את האחריות על שכם הקורבן הערבי. כך הפכו הכוכבים 'האנושיים' מאוד של התקשורת הישראלית למגינים על הדיכוי של אנשי המשטרה ושאר הכוחות, כשהם מסבירים את התנהגותם כאקט של הגנה עצמית ושמירה על 'הביטחון' ו'הסדר' בפני ה'אספסוף' אשר קלקל ל'אוהבי הטבע' מקרב המטיילים היהודים את טיול ראש השנה להרי הצפון ושאר המקומות".

העיתון "פאנוראמא", לעומת זאת, ניסה להציג את הדילמה שהיא מנת חלקם של אמצעי התקשורת בעברית. בגיליונו מה-6 באוקטובר פרסם העיתון כתבה נרחבת על גל ההשמצות והקללות שהופנו באמצעות הפקס והטלפון נגד השדרנית דליה יאירי, על כך שאירחה בתוכניתה "עניין אחר" את בסאם ג'אבר (עורך "פאנוראמא") בתפקיד מראיין אורח. במקום פחות בולט ציין הכותב שהגיעו גם פקסים וטלפונים שהביעו תמיכה והסכמה ביאירי. בהמשך צוינה גם העובדה שבעלה הראשון של יאירי היה קצין בכיר בצה"ל, שנהרג כשפיקד על היחידה שהסתערה על החוליה הפלסטינית שהתבצרה במלון "סבוי" בתל-אביב, בראשית שנות השבעים.

צריך להדגיש שהעיתונים ייחדו עמודים רבים להצגת תמונותיהם של החללים, "שהדאא", תמונות של בני משפחותיהם ושל ההלוויות ההמוניות שנערכו להם. הצבעים השולטים בתמונות, במסגרות וברקעים, היו של הדגל הפלסטיני. התמונות התנוססו בעמודי השער של הנספחים המיוחדים שפרסמו העיתונים. בעיתון "כל אלערב" למשל (13 באוקטובר), היתה תמונת השער חצויה לשניים: בצד הימני הובאו צילומים מהמאורעות שהראו חיילים ישראלים מפנים רוביהם לכיוון המפגינים, כשבמשטח הרקע מופיעות תוצאות המפגש – הלוויה המונית שבה גופות החללים, עטופות בדגל הפלסטיני, נישאות על כתפי הצעירים בדרכם האחרונה. בחצי השני הופיעו תמונות החללים ולידם האמרה הדתית: "החללים יחיו לעד בעיני האל"; העיתון הוסיף את המלים: "וגם בעיני עמם". ב"אלאתחאד" (6 באוקטובר) נראו תמונות החללים כשבימין הרקע נכתב: "הם נפלו כדי שנחיה" ובשמאל צבעי הדגל הפלסטיני. "פאנוראמא" (6 באוקטובר) בחר לפרסם את התמונות במסגרת של פרחים בעוד ש"א-סנארה" (13 באוקטובר) פרסם את תמונות החללים זמן קצר אחרי פגיעתם, כשקרוביהם והמשתתפים בלוויותיהם עוברים על פניהם.

המעניין הוא שהעיתונים ביקשו שהמאורעות לא יאפילו לחלוטין על השגרה, ניסו, עד כמה שאפשר, לשמור על המדורים הקבועים ולא ויתרו בעיקר על הפרסומות (פת לחמם) גם בשעות הקשות. בהקשר זה נהגו "אלאתחאד" ו"כל אלערב" באותה דרך: בעוד שבשער הנספחים המיוחדים הופיעו בהבלטה תמונות המאורעות, הוקצה השער האחורי לפרסומת גדולה על כל העמוד של סיגריות טיים ("אלאתחאד", 6 באוקטובר; "כל אלערב", 13 באוקטובר). גם מדורי הספורט, האסטרולוגיה והבריאות לא נפגעו בעוד שמדורי הספרות יוחדו ברובם לפרסום בתי שיר וסיפורים קצרים המתארים את המאורעות, מהללים את הנופלים וקוראים להנצחת זכרם.

▪ ▪ ▪

באשר לניסיון העיתונות לעצב ולכוון דעת קהל, יש לציין שבימים הראשונים למאורעות היו העיתונים זהים כמעט בעוצמה שבה הביעו את רגשי הזעם, התסכול והמחאה כלפי השלטונות והממסד הישראלי, ובמיוחד כלפי המשטרה ומדיניות "היד הקלה על ההדק". הם השתמשו במונחים קשים לתיאור המעשים שננקטו נגד האוכלוסייה הערבית; הם השתמשו במונחים כמו "טבח המוני", "הפקרות גזענית", "מעשה פאשיסטי" וביטויים קשים אחרים.

אחרי שעברו ימי ההלם הראשונים, התחילו להסתמן בעיתונות הערבית שתי מגמות ברורות: הראשונה היתה של העיתונות המפלגתית ("פצל אלמקאל", "צות אלחק ואלחוריה" ובמידה מסוימת גם "אלאתחאד"), שהטיפה להמשך המחאה וההפגנות והתנגדה לקולות שקראו לרגיעה; המגמה השנייה היתה של העיתונות העצמאית (בעיקר של "אלעין" ו"פאנוראמא"), שקראה להרגעת הרוחות ולניסיון לגייס חזית מאוחדת עם כוחות יהודיים המביעים תמיכה בדרישותיה של האוכלוסייה הערבית.

כדוגמה לקבוצה הראשונה ניתן להזכיר את מאמר המערכת של "פצל אלמקאל" (6 באוקטובר) שקבע: "טועה מי שחושב שהרגעת הרוחות היא דבר אפשרי, ואם ישנם ניצנים של שקט הרי היא מנוחת הלוחם... טועה מי שחושב שהיחסים עם הממסד השליט יחזרו בקלות לקדמותם, כי איך יהיה אפשר הדבר ודמם של ה'שהדאא' צועק, מזהיר ומזכיר".

גם בטאונה של התנועה האסלאמית, "צות אלחק ואלחוריה" (6 באוקטובר), הביע התנגדות לקולות שקראו להרגעה, כשהוא טוען שאלה קולות המוציאים את האוויר ממפרשי הזעם והמחאה.

"אלאתחאד" (10 באוקטובר) ביקר את אלה המבקשים להשתיק את המחאה, אך בד בבד ביקר קשות את אלה שניצלו את המחאה וההפגנות כדי לפגוע ברכוש הציבור, וכינה אותם "בעלי זהות מפוקפקת".

"כל אלערב" היה הראשון שהצביע על כך שישנם אנשים שעשו הון פוליטי ותקשורתי ממראות ההרוגים, הפצועים והעצורים. סמיח אלקאסם, במאמר מערכת (13 באוקטובר), תיאר את מעשיהם כך: "הם תיארו את האינתיפאדה של אלאקצה כאילו באה כדי להגשים מאווייהם האישיים הנפוחים באוויר חולני".

את מסע ההרגעה הוביל סאלם ג'ובראן במאמרי המערכת ב"אלעין". באחד המאמרים (17 באוקטובר) כתב: "השאלה הגדולה היא מה אנחנו עושים כדי לגלות לעיני כל את מדיניות השלטון במטרה להביא להחלפתו? מה אנחנו עושים כדי לנהל דיאלוג עם חברת הרוב היהודי כדי להשפיע עליה? האם נסתפק באומרנו שאנו מצויים בהסגר תקשורתי? מה אנחנו עושים כדי לעצב תוכניות ועמדות פרטניות כדי להציג את צדקת מאבקנו באמצעים חוקיים?" דבריו של ג'ובראן, וכותבים אחרים בעלי דעות דומות, לא התקבלו בתחילה באהדה, אך עם שוך הסערה החלו להישמע קולות דומים שגובו במעשים רבים בשטח שמטרתם היתה להרגיע את הרוחות. עם זאת שבה והדהדה בעיתונות הערבית התפיסה של הקורבן: בגיליונות רוב העיתונים מה-20 באוקטובר הודגשו הסבל והסגר הכלכלי שהטילו המוסדות היהודיים על המגזר הערבי, במיוחד בתחום הכלכלי או בתחום התנועה החופשית בכבישי הארץ והנגישות לנקודות יישוב המאוכלסות על-ידי יהודים.

לסיכום ייאמר שהעיתונות הערבית ניסתה להתגייס בכל כוחה כדי לגבות את האינתיפאדה ואת ההפגנות ומעשי המחאה. התנגשויות הדמים עם המשטרה, כוחות הביטחון ומפגינים יהודים נתנו למלחמת המלים התקשורתית נפח חדש שלא נודע עד כה. מיותר להדגיש כי קיימות בקרב העיתונות הזאת מגמות שונות, ויטעה מי שיראה אותה כמקשה אחת.

ד"ר מצטפא כבהא הוא מרצה לתקשורת במכללה האקדמית עמק-יזרעאל

גיליון 29, נובמבר 2000

העיתון שלנו נהג אחרת

ברצוני להתייחס לשתי נקודות העולות ממאמרו של מצטפא כבהא ("העין השביעית", גיליון מס' 29).

מר כבהא קבע, ואני מצטט: "אחרי שעברו ימי ההלם הראשונים התחילו להסתמן בעיתונות הערבית שתי מגמות ברורות: הראשונה היתה של העיתונות המפלגתית ('פצל אלמקאל', 'צות אלחק ואלחוריה', ובמידה מסוימת גם 'אלאתחאד')". ומר כבהא מביא ציטוטים מ"פצל אלמקאל" ומ"אלאתחאד", אבל כשהוא מגיע לעיתון "צות אלחק ואלחוריה" הוא קובע בעצמו, ללא שום ציטוט כדלקמן: "גם בטאונה של התנועה האסלאמית 'צות אלחק ואלחוריה'   (6 באוקטובר), הביע התנגדות לקולות שקראו להרגעה, כשהוא טוען שאלה קולות המוציאים את האוויר ממפרשי הזעם והמחאה". דבריו של מר כבהא מוכיחים שהוא לא טרח לבדוק את מה שנכתב ב"צות אלחק ואלחוריה" והסתפק בהבעת דעתו שלו, בעוד שהביא ציטוטים והוכחות למה שנכתב ביתר העיתונאים שהזכיר.

לו טרח מר כבהא לבדוק מה נכתב ב"צות אלחק ואלחוריה", היה מוצא בגיליון ה-13 באוקטובר התנגדות חריפה לשריפת הבנקים, סניפי הדואר והרמזורים ולעקירת עמודי התאורה.

מר כבהא גם קובע, ואני מצטט: "...המאורעות לא האפילו לחלוטין על השגרה, ניסו, עד כמה שאפשר, לשמור על המדורים הקבועים ולא ויתרו בעיקר על הפרסומות (פת לחמם) גם בשעות הקשות". זאת למרות שכל המדורים הקבועים וכל הפרסומות ב"צות אלחק ואלחוריה" הוסרו מהגיליון הראשון שיצא לאור לאחר המאורעות (6 באוקטובר) כיוון שריח הדם וההרג והפצועים היה חזק יותר מכל דבר אחר.

תאופיק ג'בארין

הכותב הוא עורך בטאון התנועה האסלאמית, "צות אלחק ואלחוריה"

גיליון 30, ינואר 2001