כמה מפתיע: הפובליציסטיקה העברית נשארה עקבית גם בימי העימות הישראלי-פלסטינאי של ראשית השנה. הימין והעיתונאי הוא אותו ימין, השמאל העיתונאי הוא אותו שמאל. המאורעות החמורים כמעט לא הזיזו כותבים מדעותיהם, לבד ממתי מעט. כמה מאכזב: ההגיגנות העיתונאית לא התעלתה, בדרך-כלל, לסימון דרכים כיצד לצאת מן המשבר; היא הסתפקה בהצגת עמדות מאוזנות. המבוכה ניכרה אצל כולם, גם אצל הידועים והבכירים שבין בעלי הטורים.

נתחיל בימין, הנימה השלטת בכתיבתם של פובליציסטים המזוהים עם הימין היתה, כצפוי, "אמרנו לכם". חגי סגל כתב ב"מעריב" כי "כל מה שמתרחש עכשיו הוא תוצר של העיוורון והכניעה הישראליים שהולידו את ההסכם עם הפלסטינים... הימין הזהיר כי זה בדיוק מה שיקרה, אבל יוסי ביילין ידע יותר טוב". אורי דן טען ב"מעריב" כי "בקור יו"ר הליכוד בהר-הבית היה מעשה מנהיגות שחשף את פרצופם של הערבים והיהודים התומכים בהם". אמונה אלון ב"ידיעות אחרונות" כתבה נגד אלה המסוגלים עדיין לטעון כי יש סיכוי לשלום: "ישראל לא הגיעה עד לאירועים הנוכחיים אלא בגלל גישת 'מה האלטרנטיבה'... אם כך נראה 'השלום' ייתכן בכלל שהאלטרנטיבה עדיפה בהרבה". נדב העצני ב"מעריב" מבהיר כי הסכמי אוסלו עברו מן העולם וכי על צה"ל "להחזיר לידיו את השליטה המלאה בצירי התנועה... ובד בבד לרתק את הגייסות הפלסטיניים לתחומי מרכזי הערים שבשליטתם בלבד".

איור: אפרת בלוססקי

היטיבו לנסח את טענת הימין, ויותר מכך את תחושת הבטן שלו, אורי אורבך ומאיר עוזיאל. הראשון המליץ ב"ידיעות אחרונות" לימנים "לסנוט קלות בשמאלני מזדמן: קצת 'אמרנו לכם' בתוספת מבט קל של 'נו, אתם רואים?". ובדומה לכך עוזיאל ב"מעריב", במאמר שכותרתו "סליחה שצדקנו": "איני מתנצל על נבואות הזעם שלי שהתגשמו... הסכם אוסלו היה תרמית מתחילתו". העתיד הצפוי לישראל על-פי כותבים אלה הוא מלחמה שבסופה יכירו הפלסטינים בטעותם. רובם נמנעים מלהתייחס לערבים אזרחי ישראל, למעט אמונה אלון הטוענת כי "שוב לא יוטעה הציבור הרחב להאמין שיש דבר כזה 'ערביי ישראל'", אך אינה מציעה דרכי פעולה כלשהן.

גם את תגובת השמאל שמעבר לציר העבודה-מר"צ – אלה שהתנגדו להסכמי אוסלו או לפחות הצביעו על חולשותיהם מנקודת מבט שמאלנית – לא היה קשה לנחש. בן-דרור ימיני ב"מעריב" מגיב ישירות על מאמרו של עוזיאל: "השמאל חזר ואמר, גם בלי קשר לאוסלו, שההתנחלויות הן אסון... הן הצליחו לכפות עלינו מציאות שבה לא נותרו פלסטינים רבים אשר עדיין מאמינים בסיכוי לשלום". ב. מיכאל שואל ב"ידיעות אחרונות": "למה, מה חשבתם? שעד בלי קץ נוכל למתוח את תוחלת חייו של הכיבוש, תחת מסווה של ועידות שלום מפוטפטות, ותוכניות מדיניות חסרות שחר וסיכוי?" הוא מוסיף עקיצה כלפי הימין: "וכאשר כל תחזיות המאפיה השמאלנית מתגשמות עד לפסיק האחרון, מי נושא ראשו בגאווה ומכריז 'אמרתי לכם'? עוזי לנדאו, וגדעון עזרא, ולימור לבנת, וכל הדומפות והזמבישים, ורפול גם". ב"הארץ" כתב גדעון לוי בהזדמנות אחת כי "ישראל מבינה רק כוח", ובהזדמנות אחרת, "אירועי הימים האחרונים הוכיחו ביתר שאת כי ישראל לא בשלה להסדר שלום... ראש הממשלה הציע למעשה או שלום בתנאי ישראל או מלחמה". הכותבים האלה מאוחדים בדעתם כי שורש כל רע הוא בסירובה של  ישראל להכיר בזכויותיהם של הפלסטינים ובכוחניות שבאמצעותה כפו על ערפאת את הסכמי אוסלו. משתמע מכך כי האחריות למהומות היא על כתפי ישראל. גם כאן מעניינת התעלמותם של רוב הכותבים מסוגיית הערבים אזרחי ישראל.

בעמדותיו של הזרם המרכזי של העיתונות העברית, זה הנחשב לשמאלן מתון ובן-שיח לגיטימי, וללא ספק ציוני, בעיני רוב הימין, ניכרו שינויים מעטים בלבד. אריה כספי, תומך מובהק בהסכמי אוסלו, כתב ב"הארץ" כי "בשמאל התרגלו להאשים את ישראל בכל הרע שקורה ביחסינו עם הערבים... הפעם הסיפור האמיתי הוא הפוך". יעל פז-מלמד מ"מעריב", בעלת נטיות שמאליות ברורות, כתבה כי "אחמד טיבי התגלה לידידיו מהשמאל כאיש קיצוני... לשמאל הישראלי נותר רק ללקק את פצעיו ולחשוב איפה טעה ולמה".

התפכחות? לאו דווקא. אין זו הכאה על חטא, הכרה בטעות יסודית בתפיסת העולם, אלא רק תיקון נקודתי – במקרה הזה ערפאת אחראי למהומות. אחמד טיבי אינו שוחר שלום כפי שחשבנו. אין בכך כדי לשנות את דעותיהם על הסכם אוסלו ועל טיב היחסים הרצויים עם ערביי ישראל והפלסטינים.

ארי שביט מ"הארץ" הוא בין המעטים שהציגו מפנה יסודי יותר. "מזמן לא דיברנו על צדקתנו. למען האמת שכחנו איך עושים זאת". ה"אנחנו" המדובר הוא מן הסתם הזרם המרכזי של העיתונות, אלה שיחד עם שביט "התמכרו לחלוטין לאקסטזי של אוסלו". עפר שלח ב"ידיעות אחרונות" כתב על השינוי התפיסתי של השמאל, שהבין לפתע כי ערפאת אינו פרטנר לשלום אמיתי.

ההצהרה החריפה ביותר באה מפיו של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", בעקבות הלינץ' ברמאללה. "מסתבר שרבין טעה. כולנו טעינו... ערפאת הפר בגסות את ההבטחה העיקרית שלו מאוסלו, להפסיק את השימוש בכוח. אוסלו הצליחה, לשנים אחדות, להוציא את ערפאת מהטרור, אבל היא לא הצליחה להוציא את הטרור מערפאת". אולם גם במקרים אלה ספק אם מדובר בשינוי עמדה יסודי.

יש משהו מטריד בתוכנם של עמודי הדעות, בסך-הכל שלהם. המציאות הפוליטית השתנתה מיום ליום, אירועים ותגובות להם התרחשו בקצב מסחרר. בכל זאת נשאר תואם מטריד בין מדיניות הממשלה והצהרותיה ובין הניתוח העיתונאי. בדרך-כלל מלאים העיתונים בביקורות נוקבות על מדיניות הממשלה בכל התחומים: כל הצעת תקציב נשפטת בדקדקנות, כל תוכנית פיתוח זוכה להארה מציקה. לא פעם מציעים עיתונים קווי פעולה המנוגדים למדיניות הממשלה (הטיפול בעובדים הזרים לדוגמה, או מס הירושה בהצעה לרפורמה במס). ואילו בפעילות הנוגעת לבטחון המדינה ניתן למצוא ביקורת נוקבת רק אצל עיתונאים הנמצאים מחוץ לקונסנזוס ולכן חסרי השפעה של ממש. בשום מקום במאמרי המערכת של "הארץ" והמדורים המקבילים ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" לא הופיעו השגות עקרוניות על טיפול הממשלה במשבר ועל הגרסה הרשמית לנסיבות שהובילו אליו. לכולם היה ברור שברק הושיט ידו לשלום וערפאת סירב להיענות, שהתגובה ללינץ' היתה ראויה – לא יותר מדי ולא פחות מדי, שהח"כים הערבים הסיתו את הציבור הערבי. ניחוח ישן של התגייסות עיתונאית, מהסוג שכבר אינו נפוץ במרבית התחומים, עולה מהטיפול בסוגיות הביטחון של ישראל. הבטחוניזם המקודש נשאר כמעט כשהיה.

דומה כי ההתגייסות הזו נובעת משילוב של חוסר נכונות להתחייב לדעה מגובשת על נושאים רגישים מדי, ושל אמונה אינסטינקטיבית ברשויות הביטחון הישראליות, שלאחר הנסיגה מלבנון נדמה היה אולי שפסה מן העולם. כלומר, הבעיה מבחינת הקורא היא ההתגייסות הבטחוניסטית וחוסר היכולת לספק לקורא פרשנות מעניינת, אפילו במסגרת הבטחוניסטית, על ההתרחשויות. בעיקר בולט העניין במוספי יום שישי. הטורים המרכזיים מלאים בדיווחים נוסח "ברק חושב ש..." או "ערפאת פגש את פלוני מתוך תקווה ל...", אולם הפרשנות אינה עולה מדרגה להסבר של התמונה הגדולה יותר.

קורא העיתונים זקוק לפרשנות. אין זה מספיק לדעת מה ראש הממשלה אמר או כיצד פעל צה"ל. עליו להבין גם את המניעים שמאחורי הפעולות, את ההשלכות שלהן ואת החלופות להן. כותבי המאמרים מהקצוות הימניים והשמאליים של הקשת הפוליטית צפויים מראש ליחס של הסכמה נלהבת או לחוסר הסכמה מוחלט מצד הקוראים המשתייכים לקצות המחנות, וליחס ספקני מאוד מצד שאר הקוראים. הקורא הנמנה עם הזרם המרכזי מושפע מהם, אם בכלל, רק לאחר היחשפות ממושכת לדעותיהם. רק לעיתונאי הזרם המרכזי יכולת ממשית להבהיר לקוראים את ההתרחשויות. בכל הנוגע למדיניות הממשלה והצבא במהומות האחרונות, נכשלה עיתונות הזרם המרכזי בסיפוק המידע הדרוש לקורא.

אבנר מולכו הוא סטודנט ללימודי מוסמך בהיסטוריה

גיליון 29, נובמבר 2000