זו היתה שעתם הגדולה של יועצי התקשורת. הטלפונים הבהולים הגיעו אליהם עוד לפני שצילצלו אצל עורכי-הדין. בהתייעצויות דחופות, כשהעיתונאים על הקו, גובשו קווי ההגנה התקשורתיים של שלושה מאישי הציבור הבכירים במדינה: הנשיא, השר וראש הממשלה לשעבר. לעתים בתוך שעה.
לכאורה אמורות החזית התקשורתית והחזית המשפטית להיות מנותקות זו מזו. בפועל יש מתאם ברור בין הקו התקשורתי לבין דרך החקירה המשטרתית; הזיקה כל-כך ברורה, שהיא מסתמנת לפעמים אפילו בתוצאותיה. הפרשיות האחרונות זימנו מגוון של קווי הגנה תקשורתיים, כשבקצה האחד נמצא ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, ובקצהו השני הנשיא עזר ויצמן. בתווך היה השר יצחק מרדכי.
נתניהו בחר בקו תקשורתי תוקפני. לאורך כל תקופת החקירה נגדו הוא תקף את המשטרה ואת התקשורת והציג את עצמו כקורבן. הקו הלוחמני הזה הצליח לשכנע אפילו כמה מבכירי העיתונאים בתיזה של נתניהו שהוא קורבן של רדיפה. הנחקר לא רק תקף: הוא גם ניצל היטב את החקירה כדי לחזור לתודעה הציבורית. עד כדי כך, שאחרי המלצת המשטרה להעמידו לדין, הצביעו הסקרים על מירוץ צמוד בינו ובין אהוד ברק במדד הפופולריות לתפקיד ראש הממשלה. על האהדה הציבורית הזו, טוענים יועצי תקשורת, הוא שילם בהמלצת המשטרה להעמידו לדין.
ויצמן שמר לאורך כל החקירה על קו פייסני: "אני אתן למשטרה לעשות את עבודתה, אענה על כל מה שאדרש". יועץ התקשורת שלו, מנחם שיזף, טוען שהנשיא קצר את פירות מדיניותו התקשורתית: הסובלנות שגילה לעבודת המשטרה התבטאה בהחלטה שלא להעמידו לדין.
מרדכי בחר בקו הגנה תקשורתי שונה לחלוטין: שתיקה. מאז הנאום הקצר שנשא בעקבות הגשת התלונה הוא לא הגיב לסיפורי המשנה שצצו בעקבותיה. כאילו הוא מחוץ למשחק. "מה יש לו לומר?", מסביר יועץ התקשורת רוני רימון, שנפגש עם מרדכי ביום שבו התפוצצה הפרשה, "שהחיבוק היה אבהי ולא מיני?".
האם העובדה ששלושת המקרים, נשואי החקירה, נחשפו על-ידי העיתונות ולא על-ידי המשטרה מחזקת את הזיקה שבין הזירה המשטרתית והזירה התקשורתית? כך או כך, ליועצי התקשורת ברור שאישי ציבור המוצאים את עצמם בחקירה משטרתית נזקקים בדחיפות לעצתם, כדי להשפיע באמצעותם על תוצאות החקירה.
נתניהו משיב מלחמה
נתניהו החליט לצאת למאבק חסר פשרות מול המשטרה והתקשורת. "אני לא מגדיר את זה כרדיפה, אני מגדיר את זה כציד", אמר בראיון המפורסם שנתן לדן מרגלית בערוץ הראשון מיד לאחר שהמשטרה פירסמה את הודעתה על ההחלטה להעמידו לדין בחשד לקבלת שוחד. "המשטרה חקרה ולא יודעת איך לרדת מהעץ. המשטרה מחליטה לנטרל אותי מהשדה הפוליטי באופן ניהול החקירה. המוני אזרחים, כולל אנשי ציבור שאינם במחנה שלי, התייצבו לצדי".
פרקליטו של נתניהו, עו"ד יעקב וינרוט, תקף גם הוא בצורה חריפה מאוד את המשטרה: "זוהי חקירה שכולה סימביוזה בין עיתון ובין המשטרה... אני מציע שנעניק למרדכי גילת את התואר השופט העליון של מדינת ישראל". לשיא הגיע נתניהו כשהאשים שחקירת המשטרה גרמה למות אמו, צילה.
שרה נתניהו הצטרפה לקו הלוחמני בראיון ל"מעריב". "לעובדות ולאמת לא היה כל משקל בקבלת ההחלטה של גורמי המשטרה. אין לי שום ספק שהיה כאן, כפי שאמר בעלי, מסע ציד. היתה פה רמיסה גסה ובוטה של כבוד האדם וזכויותינו כנחקרים. זה היה בצעקות, השפלות, האשמות בוטות. הם היו אומרים לי, 'את משקרת, את גנבת'".
בחירת העיתון שבו פורסם הראיון לא היתה מקרית. אחרי הכל, "ידיעות אחרונות" חשף את הפרשה בתחקיר של מרדכי גילת. מי שנחלץ להגנת נתניהו היה אמנון דנקנר – איש "מעריב", ועיתון זה אירח גם את המאמר שכתב בעניין החקירה דוד שימרון, פרקליטו של נתניהו. זה לא היה מאמר פרשנות רגיל, אלא כתב-הגנה ממש: תגובה משפטית מנומקת לטענותיהם של גילת והמשטרה. אולי אין מקומו של כתב-הגנה משפטי בעיתון, אבל כאשר התובע הוא "ידיעות אחרונות" – "מעריב" הופך להיות סניגור.
יועץ התקשורת מוטי מורל מסביר כי הקו של נתניהו מופנה דווקא אל בוחריו: "כשהנחקר פונה אל התקשורת קיימים שני קהלי התייחסות: האחד זה הציבור והשני זה המשטרה, בית-המשפט והממסד. נתניהו פונה באופן ברור אל ציבור הבוחרים שלו ולא אל בית-המשפט, ונראה שהוא מצליח. עובדה שההפרש בסקרים בינו לבין ברק קטן. הקמפיין שלו מתוכנן קדימה. כרגע אין כתב-אישום נגד ברק בנושא העמותות, ונתניהו משחק על הנקודה שאת האשכנזים ואת השמאל מוציאים נקי ולא מגישים נגדם כתב-אישום, בעוד שאותו דופקים".
ואכן, הפופולריות של נתניהו עלתה פלאים לאחר פרסום המלצת המשטרה להגיש כתב-אישום נגדו ונגד אשתו. סקר מכון גאלופ, שהתפרסם בסוף חודש מרץ ב"מעריב", הראה כי אילו הבחירות לראשות הממשלה היו מתקיימות סמוך לפרסום המלצות המשטרה, היה נתניהו זוכה ב-42.4% מהקולות, לעומת 42.5% שהיה מקבל ראש הממשלה המכהן ברק. 44%, על-פי אותו סקר, סברו כי המלצת המשטרה להעמיד את נתניהו לדין נובעת מרדיפה פוליטית.
מנחם שיזף, יועץ התקשורת של ויצמן, סבור שהקו התקשורתי של נתניהו הוא שגיאה גסה. "הוא ישלם על השגיאה הזו בכתב-אישום ובחומרתו", הוא מנבא. "הטעות הבסיסית שלו היתה מישור הייחוס שלו, זה שהקו התקשורתי היה מופנה אל המצביעים שלו. קו ההגנה התקשורתי היה צריך להיות מופנה למשטרה ולפרקליטות. זה דומה למקרה של דרעי, הקו ההתקפי שלו היה יעיל מאוד במישור האלקטורלי והביא לעלייה עצומה במצביעי ש"ס, אבל במישור האישי זה היה כישלון טוטלי".
עוזי סנדורי, דובר משטרת ישראל, אומר בתוקף שהמשטרה לא נכנסה למאבק שנתניהו ניסה לכפות עליה: "אני רואה את ההתקפות האלה, אבל אני לא נגרר למלחמה. התגובות ניתנות לגופו של עניין, ואם תוקפים אותנו, התגובה היא ספציפית וממוקדת, אבל לא מעבר לזה. אני משתדל לא לעשות פולו-אפ להתקפות נגדנו".
האם ההתקפות של נתניהו עשויות להוביל את החוקרים לקבל החלטות לא ענייניות ממניעים אישיים?
אני לא יכול לומר מה ההתקפות האלה עושות לחוקרים מבחינת תחושות. יש חוקרים שהם יותר חסינים ויש כאלה שהם יותר פגיעים, אבל הדברים האלה לא משפיעים על תוצאות החקירה. לדעתי, על איש מקצוע הגימיקים הללו לא משפיעים.
לוויצמן יש תשובה
אבל יועצי התקשורת של עזר ויצמן יעצו לו לשמור על לשונו, לנקוט קו פייסני ולהתייחס בכבוד למשטרה ולפרקליטות. זו היתה המלצה שנגדה את מזגו של הנשיא כפי שהוא מוכר לציבור. ואמנם, כבר בנאום הראשון שלו, עם פרוץ הפרשה בדצמבר, אמר ויצמן: "אני מקבל בהבנה את ההחלטה על החקירה. אינני מבקש לעצמי זכות כלשהי, ואחקר כי אין אדם מעל החוק".
גם בעיצומה של החקירה המשיך הנשיא לשמור על קו של כבוד והכנעה: "אני גם כן חייל ולא מרגיש שצדים אותי", אמר אחרי חקירה של שעות ארוכות. "אין לי טענות כלפי המשטרה. נחקרתי במשך 15 שעות בשני שלבים עם כל אי-הנעימות שהייתי מוכן לוותר עליה. כאשר הוגשה נגדי תלונה, הייתי חייב לעבור חקירה, ואין לי טענות למשטרה על צורת החקירה".
הגישה הפייסנית שובשה רק פעם אחת כאשר פרקליטו, יעקב וינרוט, תקף במסיבת עיתונאים את הפוליטיקאים. הקו התקשורתי לא השתנה גם לאחר הודעת המשטרה לסגור את התיק. ויצמן הודיע כי הוא אינו מתכוון לכהן במשכן הנשיא עד תום התקופה המיועדת לו, כאילו רמז לפרקליטות, "אל תחמירו איתי, אני בכל מקרה הולך הביתה".
אין לדעת אם בגלל התחשבות בוויצמן או מסיבה אחרת, מסיבת העיתונאים שבה הודיעה המשטרה על ממצאיה התקיימה, משום מה, כשצופי ערוץ 1 היו שקועים בצפייה במשחק הכדורסל בין מכבי תל-אביב לאורטז, וזמן רב לאחר סיום חדשות ערוץ 2. כשנודע לכתבי המשפט כי המפכ"ל, יהודה וילק, יבוא לפרקליטות מחוז תל-אביב כדי לקבל את החומר בפרשת ויצמן, פרשו רשתות הטלוויזיה את הצוותים והמתינו. אבל המפכ"ל לא בא. בניגוד לחקירות נתניהו ומרדכי, שבהן כל אירוע היה מסוקר ומתוזמן היטב, אצל ויצמן קיבל וילק את החומר הרחק מעיני הציבור.
היתה טעות אחת בניהול מדיניות התקשורת של ויצמן, מתוודה מנחם שיזף, אבל בדיעבד היא היתה לטובה: "כשראיתי את ההופעה של הנשיא בטלוויזיה בנאום המפורסם שהוא נתן לגבי החלטתו לא להתפטר רציתי למות. הוא סידר את החולצה, הוא הקריא מהנייר, הוא נראה זקן ועייף. אבל בסופו של דבר זה יצר אמפתיה רבה בקרב הציבור. דווקא משום הוא נראה קצת חסר אונים ועייף".
גם מוטי מורל מפרגן לקו ההגנה התקשורתי שנקט ויצמן. "התקשורת היא כמו דוברמן עם ענק שמסתובב ברחוב ומחפש את מי לתפוס עכשיו במכנסיים. הוא תופס אחד ומתעלל בו, וכשעובר מישהו מפתה יותר הוא עוזב אותו ועובר אל הקורבן הבא. התקשורת בוחרת את הקורבן שלה ובודקת עד כמה הוא מגרה. הגירוי נבחן בשאלה עד כמה יש קונפליקט. תפקיד יועץ התקשורת הוא לנסות לסיים את הקונפליקט כמה שיותר מהר. אם מחר מאשימים אותי שאני רוצח וגנב ואני מודה שחטאתי ופשעתי, אז בזה נגמר הסיפור. אין יותר ניגוד, אין יותר קונטרוברסיה, אין יותר שני צדדים שמתנגשים זה בזה, ובאופן טבעי הסיפור יורד מהכותרות. ויצמן הוריד את הקונטרוברסיה: הוא לא התעמת עם המשטרה".
התקשורת עצמה עזרה מאוד לוויצמן. בראיון שהעניקה פרופ' רות גביזון מהחוג למשפטים באוניברסיטה העברית לאורית לביא-נשיאל בערוץ הראשון, היא נימקה מדוע ויצמן אינו צריך להתפטר. אמנון אברמוביץ' חשף בערוץ הראשון מסמך המעיד לכאורה על תום-לב של ויצמן בפרשת הכספים שקיבל מסרוסי. לפי המסמך, ויצמן דיווח בשנת 1990 למבקר המדינה על חשבון נאמנות שניהל בשבילו עו"ד חנינא ברנדס.
עזרה נוספת לנשיא באה מ"כיוונים ספונטניים", כמו "מכתב הקצינים", שהזכיר שלא מדובר רק בנשיא אלא גם בטייס לוחם. התמיכה העממית בסגנון "אוהבים אותך עייזר" או ראיונות רחוב שנעשו עם תומכים ושודרו בטלוויזיה החזירו את ויצמן למעמד האהוב עליו כנשיא העם.
אחת המניפולציות התקשורתיות שיוחסו למקורבי ויצמן היא העברת הכדור ממגרשו של הנשיא למגרשו של עופר נמרודי. או כהגדרתו של מורל – ניסיון לשסות את הדוברמן במישהו אחר. חברים קרובים של הנשיא אמרו, לפי הפרסומים, כי מאחורי חשיפת הפרשה עומדים מקורבים של נמרודי המבקשים להיפרע מוויצמן על סירובו לתת לו חנינה. חבריו של ויצמן דאגו לספר לעיתונאים כי "הנשיא עצמו אינו שולל הערכה זו, ושותפים לה מקורות הבקיאים בחומר החקירה נגד נמרודי". נמרודי הכחיש מכל וכל, אבל את המשקע שהותירה הטענה על הציבור ועל חוקרי המשטרה לא ניתן לאמוד.
מרדכי אינו משיב
שר התחבורה יצחק מרדכי שתק מאז התגובה הראשונה שלו, ב-7 במרץ, ועד פרסום המלצות המשטרה להעמידו לדין, ב-16 באפריל. בשני המקרים השמיע הודעה קצרה, לא ענה לשאלות עיתונאים ונמנע מלהיגרר לדיון פומבי על החקירה שהתנהלה נגדו. השתיקה הביאה להפקרות גדולה בטיפול בפרשה בזירה התקשורתית. שער "העיר" מרח את הכותרת "איציק סדרתי" מעל תמונה שבה נראה מרדכי לוטש מבט בחמוקיה של רקדנית בטן חשופה המפזזת סמוך לשולחנו. הכותרת "סדרתי" מכוונת במודע לאנס הסדרתי, בני סלע.
הפרסום בתקשורת של ממצאי בדיקת הפוליגרף שנערכה למתלוננת נועד להפגין את מהימנותה. נוסף לכך פירסמו שני העיתונים הגדולים וידויים מפורטים של בנות שליוו את מרדכי לאורך שירותו הצבאי הארוך, ולטענתן הוטרדו על-ידיו. כשלושה שבועות לאחר פרסום הפרשה חשף "ידיעות אחרונות" בעמודו הראשון וידוי נוסף של אשה שטענה כי הותקפה על-ידי מרדכי בביתו במוצא. מרדכי הואשם, הורשע ונתלה על-ידי התקשורת – וכל זה ללא שום תגובה מצדו.
למרות שתיקתו, יש למרדכי יועץ תקשורת אייל ארד.
למה מרדכי שתק?
משום שהזירה המרכזית שבה צריכות ההחלטות להתקבל היא הזירה המשפטית ולא התקשורתית. אחרי הכל, אנחנו חיים במדינת חוק, ומי שמכריע בה הם מוסדות השלטון והחוק, ולא הציבור או עיתונאי זה או אחר.
זו לא היתממות? אתה לא חושב שקיימת השפעה בין האווירה הציבורית לבין החקירה?
אין לי ספק שיש אנשים שחושבים שהם יכולים לעשות מניפולציות תקשורתיות ולהשפיע על תוצאות החקירה. איציק מרדכי חושב שאי-אפשר לעשות מניפולציות כאלה והוא מאמין שהצדק ייצא לאור בסופו של דבר. את הדברים שיש לו לומר הוא יאמר במשטרה או בבית-המשפט. אנחנו רוצים להאמין שמקבלים החלטות מקצועיות ומתוך שיקולי צדק.
אתה אומר, למעשה, שהתודעה הציבורית לא מעניינת את מרדכי.
מרדכי, כאישיות ציבורית, חש שיש לו חובה להתייצב בפני הציבור ולהתייחס למה שעומד על הפרק. ולכן עוד באותו יום, עוד בטרם קיבל את ההודעה הרשמית של החקירה, הוא התייצב מול המצלמות ואמר שהוא חף מפשע ואת כל מה שיש לו לומר הוא יאמר למשטרה.
אז בשביל זה הוא שכר את שירותיך, בשביל לשתוק?
איציק הוא יותר מלקוח שלי, הוא חבר שלי. אני מאמין לחלוטין בחפותו ואני התייצבתי לעזור לו, כמו שהוא רוצה. הוא קבע עמדה עקרונית שבמצב מסוג זה לא צריך לנהל את הקרב מול התקשורת. בפרשת קו 300 הוא היה בחזקת רוצח והבן שלו עופר, שהיה ילד באותה תקופה, חזר הביתה אחרי שהילדים בבית-הספר אמרו לו, "אבא שלך רוצח". גם אז, כמו היום, הוא שתק ובסופו של דבר האמת יצאה לאור.
אתה מרגיש שהתקשורת חוטאת בדרך שבה היא מתייחסת למרדכי?
יש דברים שלא ייאמנו בעבודת התקשורת. יש עיתונאי בכיר מאוד בעיתון גדול מאוד שלא פנה אלי אף פעם כדי לבקש ממני תגובה. יש לו את הטלפון שלי והוא פנה אלי בעבר לא פעם, אבל הפעם הוא לא מתקשר. היה גם מקרה שבו אני נתתי תגובה והכתב לא הסכים לקבל ממני את התגובה הזו, כי זה נראה לו בעייתי. עד שלא פניתי לעורך העיתון זה לא נכנס.
רוני רימון אומר שהעיתונאים הפסיקו לבקש ממרדכי תגובות באופן מודע והרשו לעצמם לפרסם עליו דברים גם בלי לבקש ממנו תגובה, כיוון שהוא במעמד נחות מאז נודע דבר החקירה. "הוא הפך להיות מטרה נייחת", מאבחן רימון.
אלעד בנבג'י הוא מתמחה במשרד עורכי-דין
גיליון 26, מאי 2000