לפצח את המצודה

"נתניהו ייחקר על קבלת טובות הנאה משני אנשי עסקים", מודיעה ביובש הכותרת הראשית של "הארץ", העיתון שיחד עם חברות החדשות של ערוץ 10 וערוץ 2 הוביל בחודשים האחרונים את סיקור חקירתו של ראש הממשלה. בפתח הידיעה, שאינה נושאת שם של כתב כלשהו, מוסבר לקוראים כי לפי דיווח ששודר אתמול בערוץ 2, מדובר בטובות ההנאה ב"היקפים גדולים". טיבן של טובות ההנאה אינו מצוין. על הקווים, בעמוד 4, כבר מתחמם כתב הפלילים יניב קובוביץ, שמפרסם היום כתבה על "החוקר של נתניהו".

"במשך חודשים דיברו כולם על הבדיקה החשאית שמתנהלת בעניינו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, אבל בסביבתו של היועץ המשפטי לממשלה סירבו לגלות במה מדובר", כותבים אלי סניור וטובה צימוקי בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות". "אמש חשף אמנון אברמוביץ' כי מדובר בשתי פרשיות הקשורות זו לזו", הם מוסיפים. "האחת מכונה במשטרה 'תיק 1,000', ועניינה חשד שנתניהו קיבל טובות הנאה בהיקפים גדולים מאיש עסקים בארץ ומאיש עסקים בחו"ל, והשנייה מכונה 'תיק 2,000', והיא ספיח של הפרשה הראשונה. המעורב המרכזי בשתי הפרשיות הוא נתניהו עצמו, אך גם בני משפחתו מעורבים בה בשוליים".

באילו אנשי עסקים מדובר? לבן כספית יש תשובה אפשרית. "למיטב ידיעתי, המשטרה בדקה את יחסיו של נתניהו עם [רון] לאודר, עם ארנו מימרן וגם עם ארנון מילצ'ן", הוא כותב ב"מעריב". "חלק מהמידע שהגיע לידי החוקרים לא הבשיל לכדי ראיות ממשיות, ולא כי הוא לא היה נכון. קשה לפצח את המצודה שנבנתה בירושלים בידי בני הזוג. קשר השתיקה מכיל גם כמויות עצומות של פחד. אף אחד לא רוצה להסתבך עם החברים האלה", מוסיף כספית.

"כך, למשל, אפשר לראות את סטיבן שנאייר, האיש שהיה מופקד על 'ציר הכסף' בין רונלד לאודר לבנימין נתניהו במשך שנים, עומד ליד לאודר בפגישתו עם הנשיא הנבחר דונלד טראמפ השבוע, בניו-יורק. המשטרה לא הצליחה לשים את ידה על שנאייר, שמחזיק לא מעט מפתחות הקשורים לקופסה השחורה הזו. הוא עזב את הארץ כשהחלו הדיבורים על חקירה. הוא יודע שייעצר לחקירה אם ישוב.

"לאודר, שנחקר בעצמו במשרדי יחידת להב 433, לא התנדב לעזור לחוקרים. אין לו סיבה לעשות את זה. אף על-פי שנזרק מחצרו של נתניהו ככלב מוכה רק כי איפשר לערוץ 10 לשדר את תחקיר 'ביביטורס', לאודר לא יפליל ראש ממשלה מכהן. כדי שזה יקרה, צריך חקירה באזהרה. צריך ללכת לכל רוחב היריעה. צריך צווי עיכוב יציאה מהארץ. צריך לשים יד על טיפוסים כמו שנאייר לפני שהם מתעופפים מכאן. צריך שהמשטרה תעבוד כפי שהיא עבדה, בזמנו, בענייניו של אולמרט. נכון לעכשיו, זה לא המצב".

ב"ישראל היום" העדכון של חדשות 2 מקבל הפניה בינונית ונטולת תצלום בפינה השמאלית בתחתית השער. "במהלך הבדיקה שללו החוקרים טענות אחרות נגד רה"מ", מדגישים עורכי עמוד השער, שנמנעים מלנקוב בשם המפורש, "נתניהו". דמותו של ראש הממשלה – פניו נחושות, לגופו מעיל – צצה בכותרת הראשית, המוקדשת להתפתחויות האחרונות בזירה הדיפלומטית, מרחב הנוחות שלו.

חקירת משטרה נגד ראש ממשלה מכהן משתייכת לליגה העליונה של מאורעות ציבוריים. ככזו, היא מעוררת התרגשות בקרב כל עיתונאי שפוי שנשלח לסקר אותה. ב"ישראל היום", לעומת זאת, מעוררת החקירה תחושות אחרות. כנהוג בעיתונו של שלדון אדלסון, העיתונאים שנשלחים לסקר את המאורע החשוב עושים זאת עם שתי ידיים קשורות מאחורי הגב ושתי רטיות צולבות על העיניים.

עשרות פרשיות גדולות וקטנות ידעה משפחת נתניהו, מהצוללות ועד הבקבוקים. חלקן העלו חשדות חמורים לפלילים, אחרות היו לכל הפחות מעוררות עניין. ובכל זאת, באורח פלא ובניגוד לכל אינסטינקט עיתונאי בריא, ב"ישראל היום" בחנו כל אחת ואחת מהן והגיעו פעם אחר פעם למסקנה שלפיה אין בהן באמת עניין לציבור.

כיצד ממחישים לציבור שנושא שגורף כותרות גדולות מכל יתר כלי התקשורת בעצם אינו מה שעושים ממנו? מסקרים אותו, אבל בכלים מיוחדים, בקצרה ובנימה יבשה מהסוג שקשה למצוא בכתבות ובטורים על העולם הבוגדני, השמאל הצבוע והתשקורת.

אתמול, למשל, זכה העדכון היומי (תמצות של חשיפה ששודרה שלשום בחדשות 10) לכותרת המשעממת במתכוון "היועמ"ש לא מאשר ולא מכחיש דיווח על חקירת רה"מ". כמו בהפניית השער מהיום בבוקר, ובניגוד לאחד מכללי הכתיבה העיתונאית הבסיסיים ביותר, הידיעה ההיא לא כללה אפילו מופע אחד של המלה "נתניהו", לא כל שכן תמונה של האיש.

הדיווחים ב"ישראל היום", היום ואתמול (לחצו להגדלה)

כמו אתמול, גם היום נמנע הצוות של עמוס רגב מלשבץ בידיעה על החקירה תמונה של נתניהו. הוא שם במקומה שוב תצלום של היועץ המשפטי לממשלה, דמות חצי-אלמונית עבור קוראים מן השורה. גם הכותרת אנמית במתכוון: "חקירת החשדות נגד רה"מ – אולי כבר בשבוע הבא" (ולא, נאמר, "החשד נגד נתניהו: קבלת טובות הנאה מאנשי עסקים", כמו ב"ידיעות אחרונות"). הדברים נדפסים בעמוד 9.

הכתב איציק סבן, שהיה חתום גם על הידיעה מאתמול, מוצא לנכון להבהיר לקוראים שיש "שש-שבע פרשות" שהוסרו מן השולחן, ואינו מוסיף דבר מעבר למה שנמסר בחדשות ערוץ 2 ולהודעה רשמית שמסרה המשטרה. "במשטרה הדגישו: מתפרסמת הרבה דיסאינפורמציה", מדגישים העורכים בכותרת המשנה.

איציק סבן, כתב המשטרה של "ישראל היום" (צילום: משה שי)

סבן, עיתונאי פלילים ותיק, מצטייר בשנים האחרונות ככתב חצר של משטרת ישראל ומפכ"ליה. אם הוא אכן נהנה מגישה בלתי אמצעית חריגה לקציני משטרה בכירים המעורים בענייניו הרגישים של ראש הממשלה, תוצריה של הגישה הזאת אינם באים לידי ביטוי בכתבות שמתפרסמות תחת שמו ב"ישראל היום". זהו כישלון כפול עבורו: גם לשרת בהכנעה את צרכיו של מושא הסיקור, וגם לא לקבל ממנו מידע בעל ערך ברגע האמת, כשהתקשורת והציבור הישראלי צמאים לפרטים מהימנים על החשדות המסקרנים נגד בכיר פוליטיקאי ישראל. ואם קיבל לידיו מידע שכזה אך נמנע מלפרסמו, מעל בתפקידו.

ובכל זאת, הסיקור של "ישראל היום" הבוקר יכול היה גם להיות מגויס יותר. מי שיעיין בשלל הדיווחים מהיממה האחרונה יבחין שנעדרת מהם תגובתו של ראש הממשלה. אלי סניור וטובה צימוקי מוסרים הבוקר ב"ידיעות אחרונות" כי לא מדובר במקרה – נתניהו קיבל הזדמנות למסור תגובה לדברים, אך נמנע מכך. ב"ישראל היום" לא מופיע משפט כזה, אך השקט מכיוונה של לשכת נתניהו בכל זאת מהדהד.

ביום אחר היו אנשיו של ראש הממשלה מנפקים תגובה חריפה, אולי גם פרובוקטיבית, ומספקים לעמוס רגב ופועלי העיתונות שלו תירוץ לפרסם כותרת "חזקה" שתסווה במידת מה את החלטתם להצניע את המידע הלא נעים, ותשווה להם תדמית של מי שמבליטים את מה שחשוב באמת – בניגוד לכל האחרים, שפועלים ממניעים זרים. כשלשכת ראש הממשלה משתתקת, מי שהתרגלו לשמש לה שופר נתפסים ללא מלים.

הגדול מכולם

עורכי ומעצבי המוסף הפוליטי של "ישראל היום" מיישמים גם השבוע את הנוהג התמוה שבמסגרתו תצלום ראשו של נתניהו תמיד יהיה גדול יותר משאר תצלומי הראש באותו עמוד. כרגיל, הקונסטרוקציה הגרפית מעוררת הגיחוך נדפסת בראש טורו של הכתב הפוליטי מתי טוכפלד (היום נשמט שמו מהטור שיצא תחת ידיו, כנראה בשל מחדל עריכתי שדווקא לא אירע בכוונה).

כפולת מגזין (פרט), "ישראל היום", 30.12.16

רוטינה גרפית אחרת שמוכרת לקוראי "ישראל השבוע" היא השמטת דיוקנו של נתניהו מטורו הקבוע של דן מרגלית, העיתונאי הכמעט יחיד בחינמון שמנסה לרמוז שלא כל מה שראש הממשלה עושה ראוי לשבח. כמו תמיד אצל מרגלית, חיצי הביקורת רכים, עקלקלים ומכוונים אל הסביבה הכללית של נתניהו, ואף פעם לא ישירות אל ראשו. יש דעות שבכיר עיתונאי "ישראל היום" אמנם אוחז בהן, אך חושש לכותבן שחור על גבי נייר עיתון. דעותיו על ראש הממשלה.

חוץ מתצלום של נתניהו, עורכיו של מרגלית נמנעים גם מלשבץ ציטוט מובלט מתוך הדברים שנכתבו עליו בטור. כמו בדרך כלל, הדרך היחידה להיתקל בדברי הביקורת הרפים של מרגלית היא קריאה של הטור עצמו. מי שישרוד אותו עד החטיבה הלפני-אחרונה ייווכח שלמרגלית יש גם מה להגיד בעניין הבדיקה המשטרתית.

"בדיקת העניינים שנקשרו בבנימין נתניהו היתה חייבת לעבור לשלב החקירה-באזהרה", הוא כותב, ומסביר: "התארכות הבדיקה החלה להיראות בעיני חלק מהציבור כסחבת מכוונת בחסות אביחי מנדלבליט ורוני אלשיך. [...] בלי חותמת הסיום של החקירה באזהרה היתה עננה מוסיפה לכסות כל תוצאה. בסופו של יום, זו גם אפשרות עדיפה בעיני נתניהו, שהצהיר כי 'לא יהיה כלום מפני שאין כלום'".

קריאתו של מרגלית ליועץ המשפטי לממשלה "לפרסם את כל הניתן על מצב החקירה בלי לשבשה", שפורסמה אמש בעמוד הפייסבוק שלו, אינה רואה אור במוסף הפוליטי של העיתון שעצם קיומו הוא טובת הנאה מתמשכת שמקבל נתניהו יום-יום כבר תשע שנים וחצי.

סדר העדיפויות של "ידיעות אחרונות"

במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" מקדיש רענן שקד טור קצר ל"במחנה", הביטאון הצה"לי הוותיק שנסגר לאחרונה, ואגב כך חושף את תפיסתו בנוגע לאחד מתפקידיה של העיתונות. "צה"ל הוא אכן צבא, אבל כזה שמקיים עם העורף סוג אחר לגמרי של תקשורת ומחויבות. האופן שבו העם וצבאו מעורבבים, מיודעים, מסונכרנים, מייצרים הווי משותף, מכתיב את חיוניותם של כלי תקשורת מתווכים מסוג 'במחנה' וגל"צ", כותב שקד.

לדבריו, תפקידם של כלי התקשורת הצה"ליים הוא לשמר את "יחסי האמון, האהדה והחניכה שבין ישראל לבין צבאה. גם זה ביטחון". אבל אם "במחנה" לא יהיה כאן כדי לעשות את זה, אל דאגה. יש תחליף.

עמוד השער של "ידיעות אחרונות" נראה הבוקר כמו ניסיון גמלוני במיוחד לנכס לעיתון ערכים פטריוטיים וכך להתחמק מתיוג חוזר כמוצר אנטי-ישראלי (כלומר, ביקורתי כלפי סביבת נתניהו) – מוטיב חוזר בשנה וחצי שחלפו מאז ההלם שספגה המערכת בבחירות 2015 וההתקפה הישירה של נתניהו על בעל הבית, ארנון (נוני) מוזס.

קהל בטקס סיום קורס טיס של חיל האוויר, אתמול בבסיס חצרים (צילום: מרים אלסטר)

כמו ב"הארץ", הכותרת על ידידיו העשירים של ראש הממשלה והחשדות לטובות הנאה מופיעה שם בגדול, אך היא נדחקת הצדה כדי לפנות מקום לכותרת ראשית אחרת. שתי פיסות עיתונות בלעדיות שביום אחר יכולות היו לשמש גם הן כותרות ראשיות נדחקות לתחתית השער, מתחת לכפל: ראיון בלעדי של נחמה דואק עם מחמוד עבאס ("החלטת האו"ם היא נגד ההתנחלויות, לא נגד ישראל") וראיון מקיף שקיים רונן ברגמן עם ראש ה-CIA לשעבר מייקל היידן, שמספק פרטים חדשים על הפצצת הכור הסורי ("היה לי ברור שאם אנחנו לא נתקוף – ישראל תעשה זאת").

"צמה בקוקפיט". "ידיעות אחרונות", כותרת ראשית, 30.12.16 (לחצו להגדלה)

ומהו פריט המידע שבגללו דחק עורך השערים של "ידיעות אחרונות" את שני הראיונות הבלעדיים ואת ההתפתחות החשובה שחלה בחקירת החשדות לשחיתות של ראש ממשלת ישראל? "צמה בקוקפיט". צלם של העיתון שתיעד אתמול את טקס סיום קורס הטיס של חיל האוויר קלט בין הטייסים הצעירים גם חייל ממין נקבה. ומתברר שיש לה צמה. בצה"ל כבר היו טייסות ממין נקבה, ולפיכך למדו שם כבר איך לטפל בצמות. מפקד חיל האוויר, נכתב שם ברצינות תהומית, "ענד על דש חולצתה את כנפי הטיס הנוצצות – לאחר שהסיט הצדה את צמתה, שעמדה בדרכו".

הדיווח על בעלת הצמה ועמיתיה (צחי דבוש) תופס את כל השטח המערכתי בעמוד 3. "הכירו את הבוגרת היחידה של קורס טיס מספר 173", נכתב באחת הכותרות, אך זוהי הבטחה ריקה: כנהוג בעיתונות הישראלית, שמותיהם ופרצופיהם של הטייסים אינם מתפרסמים, וגם לא פרטים ביוגרפיים שעלולים לזהותם. עורכי "ידיעות אחרונות" לא רק מסרו את הכותרת הראשית לסיפור חסר חשיבות, הם אפילו לא הגישו כפיצוי פרטים כלשהם שיעניינו את אלו מבין הקוראים שמסיבה כלשהי מתעניינים באישיותם של מפעילי כלי טיס מאוישים.

תרבות צבאית

"החברה מספרת לעצמה שהצבא זה המקום הכי גברי שיש, אבל כחייל אתה בעצם מושפל כל הזמן", אומר ד"ר עופר נורדהיימר-נור לשחר אטואן מ"גלריה", בכתבה העוסקת בחולצות סוף מסלול צה"ליות. "החולצות מראות את הנרטיב הזה", מוסיף המרואיין, "מזיינים אותי, אז אני אזיין את הערבים, הבחורות וההומואים".

ללא מלים

כותרת חדשותית ותצלום של צלם משרד הביטחון, "ישראל היום", 30.12.16

סוף תקופה ב"כלכליסט"

ב"מוסף כלכליסט", שהופץ אתמול, מתפרסם הטור האחרון של "הון אנושי", מדורו הקבוע של ארי ליבסקר. המדור של ליבסקר נולד לפני שבע שנים כמעין חיקוי לפורמט שפיתח דרור פויר במוסף "G" של "גלובס": כתב מגזין יוצא לאירועי האלפיון, שותה ומשוחח עם בעלי הון ובכירי המנהלים בישראל ולאחר מכן שופך את התוצאה על הדף בתוספת מנה בריאה של בוז ניו-ג'ורנליסטי. מאז פויר כבר הפסיק לכתוב טורים כאלה, והמדור של ליבסקר הפך לאחד העמודים המעניינים לקריאה במוסף השבועי של "כלכליסט".

"למדתי להתגבר על הבושה, לחפש את הבכירים ולפנות אליהם ישירות", הוא כותב היום בטור הסיכום, ומונה אותם: "דיברתי עם יצחק תשובה, אליעזר פישמן, לב לבייב, עידן עופר, שרי אריסון ובעצם כל ראשי המשק, שלא היו מורגלים לעיתונאי שעוקף את יועצי התקשורת, מגיע עד אליהם ושואל שאלות. [...] גיליתי שבסופו של דבר כמעט כל אנשי הכוח מגיעים לאירועים הללו: בעלי השליטה בחברות ציבוריות, יו"רים ומנכ"לים, עורכי-הדין שלהם, וגם הרגולטורים שמפקחים עליהם אך דואגים לג'וב בעת פרישה – וכמובן הפוליטיקאים: מזהבה גלאון ושלי יחימוביץ', עד נפתלי בנט, ניסן סלומינסקי ואיילת שקד.

"מבין הפוליטיקאים, הבן-יקיר הבלתי מעורער היה אהוד אולמרט. אחריו יצחק הרצוג, שלא מרבה להחמיץ אירועים. זה המקום שבו הוא שוחה כדג במים. גם מי שמבקש להחליף אותו, עמיר פרץ, לא טמן ידו בצלחת, וכמובן שמעון פרס, ביבי נתניהו וליברמן. אם יש משהו שלמדתי במהלך השנים האלה הוא קיומה של גישה בלתי אמצעית של אנשי הון לפוליטיקאים ולרגולטורים. כולם חברים של כולם, אין אידיאולוגיה, אין ימין ושמאל, רק הון, שלטון ונגיעת חרדל דיז'ון.

"הרגע היחיד שבו משהו זיעזע את הזחיחות התרחש במהלך המחאה החברתית. לזמן קצר הפחד חילחל, ולא חלפו ימים ארוכים עד לזעקות הקוזאק הנגזל. 'מחפשים אותנו כי אנחנו עשירים', אמרו לי אותם אנשים שקודם הצדיקו ללא ניד עפעף תספורת של חבריהם הטייקונים. באותו זמן סיקרתי גם את המחאה כמעט מדי יום, מזהה לאורך שדרות רוטשילד חברים לערבי הגאלה שהסתובבו בהיחבא בניסיון להבין מה קורה. הם סימנו לי ביד שאשתוק וקרצו. אבל המחאה החברתית חלפה, לא יותר ממכה קלה בכנף. רק השבוע, כשדנקנר המורשע בדרך לשנתיים בכלא, התקשר יחצ"ן בשמחה והזמין לאירוע שנוחי ישתתף בו".

שער "כלכליסט", 29.12.16 (לחצו להגדלה)

מי שירצה להמשיך להיחשף להגיגיהם של הטייקונים, היו"רים, המנכ"לים ועורכי-הדין שלהם יוכל להמשיך לעשות זאת בחלקיו האחרים של עיתון הכלכלה של משפחת מוזס. המוסף שבו נדפס טורו האחרון של ליבסקר, למשל, הגיע אתמול בתוך גיליון שהוקדש – מהשער ועד עמוד 33 – לסיקור "ועידת התחזיות" של "כלכליסט". עמוד השער נכבש כמעט כולו על-ידי אותם פוליטיקאים, מנהלים, פקידים בכירים ואנשי כסף – אותו מקרר יינות, אבל בגישה כל-כך שונה: את האמירות המביכות שסחט מהם ליבסקר, את הזלזול בשררה, החליף הדברוּר האפרפר ונטול הברק שמאפיין את סיקור הכנסים של "כלכליסט", שבתקופה האחרונה נדמה שלא עובר שבוע בלי שאחד מהם יגרוף את ליטרת העמודים שלו.

אתמול למשל אפשר היה למצוא שם את מנכ"ל בנק הפועלים, שנתן חסות, ואת מנכ"ל בית-ההשקעות פסגות, שגם הוא נתן חסות, ואיתם גם מנכ"לית הוט, מנכ"ל חברת אלסטום, נשיא התאחדות התעשיינים ומנכ"ל נספרסו ישראל, שכולם נתנו חסות לכנס של "כלכליסט". הסיבה לכך ברורה: הכנסים של "כלכליסט" הפכו לאפיק הכנסה חשוב של העיתון הכלכלי של קבוצת "ידיעות אחרונות", ואת האפיק הזה צריך להאכיל. כאן ראיון מקדים, שם כפולת סיכום. ועוד כפולה, ועוד כפולה, עד שלא נשאר כמעט מקום לכתוב על דברים אחרים.

האם הסיקור הזה, שמושאיו הם לעתים קרובות הגורמים ששילמו עבור מתן חסות לכנס (כלומר, הפכו את האירוע לרווחי עבור העיתון), חופשי באמת? לפעמים, כפי שנחשף כאן בשנה שעברה, הידיעות הללו הן חלק אינטגרלי מעסקת החסות. הסגירה של מדור כמו המדור של ליבסקר, בשילוב עם האינפלציה המדאיגה בגליונות ה"חגיגיים" אך משעממים על עוד ועידה משובטת, מעלה חשש שהעיתון הכלכלי שקם תוך הבטחה "לחבר את ישראל לכלכלה" ימלא את ימיו דווקא כעיתון של המחוברים, כלי שרת של אותם גופים ואנשים שעליהם הוא אמור לפקח.

כולם מושחתים

האיש המופיע בראש השער של "כלכליסט" מאתמול הוא גם זה שמופיע בפתח טורו של שי ניב, הכתב והפרשן הפוליטי של "גלובס". "אני לא יודע כמה כסף שאול אלוביץ' משלם לך בשביל לתקוף את כחלון, אבל אני מקווה לפחות שהוא משלם לך מספיק", מצטט ניב דברים שאמר לו אדם המזוהה כ"אחד מאנשיו הקרובים של שר האוצר".

"זה קרה אחרי שהעזתי לבקר את נאומו של שר האוצר משה כחלון במרכז למורשת בגין, שם טען כי החלטת מועצת הביטחון ביחס להתנחלויות מוכיחה מדוע אין לתקוף את תקציב הביטחון, שכן היא מלמדת ש'צריך לסמוך רק על עצמנו' (אם מתעלמים מהעובדה הזניחה שהסיוע הבטחוני שמעניקים לנו האמריקאים עומד על 38 מיליארד דולר)", מציין הכתב.

משה כחלון, דצמבר 2015 (צילום: אמיר לוי)

"מה הקשר בין ביקורת על נאום שר האוצר לבין השוחד המדומיין שמשלם לי בעל השליטה בבזק? זה בדיוק העניין, היעדר הקשר. בשיח הישראלי, לא רק הפוליטי, כולם מושחתים, כולם בניגוד עניינים וכולם מקבלים מעטפות מתחת לשולחן. העובדה שהטון הבריוני והמשתלח מגיע דווקא מסביבתו של השר החייכן ביותר בתולדות ממשלת ישראל עשויה להפתיע את האזרח הממוצע שעוד מוקסם מהביישנות הכחלונית, אבל לא את מי שראה מקרוב איך הדברים עובדים שם באמת.

"בזמן שרוב אמצעי התקשורת קפצו על ה'מתנה' שהעניק לבזק ראש הממשלה נתניהו (ביטול ההפרדה המבנית שיאפשר לה למזג חברות בנות לתוך החברה האם), לא נמצא כמעט מי שיכתוב על מתנה לא פחות גדולה שכחלון חילק לחברת התקשורת הוט – סעיף בחוק ההסדרים שמחייב את בזק לאפשר גם למתחרה הגדולה להשתמש בתשתית הפיזית שלה. 'גלובס' חשף כי אנשיו של כחלון פעלו כדי לשפר עוד יותר את המתנה להוט, אף שכחלון עצמו מנוע מלעסוק בענייני החברה משום שאחותו משמשת בה סמנכ"לית משאבי אנוש. הנה, בלי להתכוון, גם עכשיו יצא לנו שכולם מושחתים".

בעיתון המתחרה, "דה-מרקר", מפרסם חגי עמית כתבה מקיפה ועתירת פרטים על המתנה יקרת הערך שנתניהו עומד להעניק לאלוביץ'.

מהנעשה בכנסת

"הקואליציה טרפדה ניסיון של מבקר המדינה לפקח על תיקון ליקויים במשרדי הממשלה", מדווח ב"הארץ" יהונתן ליס. "בקשתו של המבקר נועדה להתמודד עם העובדה שמשרדי הממשלה אמנם מחויבים על-פי חוק לדווח על תיקון הליקויים, אבל עד היום לא נקבעה מתכונת ברורה לאופן הדיווח. אנשי משרד המבקר טענו שמרבית הגופים המבוקרים עוברים על החוק וכלל אינם מדווחים למבקר".

שתי כותרות על הגירה

• "אחרי שמונה שנים של התגברות, העלייה לישראל הצטמצמה ב-13%" ("הארץ")
• "סיכום 2016: התחזקה העלייה מרוסיה ומברזיל" ("ישראל היום")

עושים לביתם

במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם גם השבוע מדור תוכן שיווקי במימון החברה הממשלתית דואר-ישראל. הקונספט: עידוד ציבור הצרכנים ובעלי העסקים להשתמש בדואר למטרות סחר – או כפי שניסח זאת עידו קינן, "פרויקט שילמד אתכם להיות מומחים במכירות מקוונות בחסות דואר-ישראל, שרוצח את המסחר המקוון". לקוראים לא נמסר כי מדובר במדור שלא היה קיים אלמלא שילמה החברה לעיתון תמורת קידום מסריה.

זוהי לא ההתנסות הראשונה של דואר-ישראל עם תוכן שיווקי מטעה. מי שהזדמן בשנים האחרונות לאחד מסניפי הדואר לא יכול היה לפספס את כתבות הווידיאו השיווקיות שיצר עבור החברה איתי רפופורט, עיתונאי ערוץ 1 לשעבר, ש"יוצא לשטח" ופוגש לקוחות מרוצים של דואר ישראל.

רפופורט אמנם עבר צד למתחם של הפרסומאים, אך ללקוחותיו הוא מציג את עצמו כמי שמפעיל את "חברת החדשות הפרטית של ישראל". בסרטון קידום מכירות שפרסם לפני שנים אחדות התגאה כי סקר שערך מכון שילוב העלה כי 84% מצופי ה"כתבות" השיווקיות שלו "התרשמו כי מדובר בחדשות אמיתיות".

אם יש ממש בנתון, הרי שמדובר בעילה מוצדקת להפעיל סוף-סוף את הסעיף בחוק הגנת הצרכן שאוסר על קיומן של פרסומות שהצופה הסביר אינו מבין שהן פרסומות, וקובע את עונשם של אלו המפרסמים אותן.

דיאגנוזה

"הפרינט מת מבפנים" (ירמי שיק-בלום, "מוסף הארץ").

ענייני תקשורת

גאווה. בעמודי החדשות של "ישראל היום" מתפרסמת ידיעה על כך שבעלי הבית, שלדון ומרים אדלסון, ציינו אתמול את חג החנוכה בתל-אביב. "אדלסון בירך את המשתתפים בחג שמח ואיחל להם שימשיכו לחגוג בגאווה את חגי ישראל בכל מקום בעולם, ושיהיו גאים ביהדותם", כותב העיתונאי יהודה שלזינגר.

זיכרון סלקטיבי. סימה קדמון, בטורה הקבוע ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", כותבת בגנות נסיונותיו של שר החינוך נפתלי בנט למנוע מארגון שוברים-שתיקה לקיים הרצאות בבתי-ספר. "חמישים שנה נמשך הכיבוש ביהודה ושומרון ועד עכשיו לא היה מרד של תיכוניסטים נגד שירות בשטחים", היא כותבת, ושוכחת שדווקא היו כמה וכמה כאלה. מקרה אחד כזה היא אפילו סיקרה בעצמה רק לאחרונה.

ערוץ 20. ב"7 לילות" מנבא מבקר הטלוויזיה עינב שיף את עתידו של ערוץ המורשת, ערוץ 20, שקיבל בשבוע שעבר רישיון לשדר חדשות אך ככל הנראה איבד את אחד המגישים הבולטים שלו, שרון גל. "בניגוד לחלומות הרטובים של ראש הממשלה ונפתלי בנט, הציבור לא ינטוש באחת את נמלי הבית הטלוויזיוניים שלו רק בגלל שדגל ישראל מתנופף בצדי המסך. ללא מערך שידורים שלא יתפרק מכל משב רוח, ספק אם ערוץ 20 יתפתח מעבר לסטטוס הנוכחי שלו – עמוד פייסבוק פופולרי עם אולפנים, אראל סג"ל וכמה שידורי ספורט".

פיראטים. כתבת השער של "G" היא ראיון עם עו"ד ערן פרזנטי, "היועץ המשפטי והפנים" של זיר"ה, הארגון שבאמצעותו נלחמת תעשיית הטלוויזיה והמוזיקה הישראלית במפיצי תוכן פיראטי. "אתה שואל אותי אם אני אופטימי?", שואל פרזנטי את המראיין שלו, שחר סמוחה. "אני אופטימי", משיב לעצמו המרואיין, "אבל אני גם ריאלי. אני חושב שאנחנו הולכים בדרך הנכונה, אבל תמיד תהיה עוד פיראטיות ותמיד תהיה טכנולוגיה חדשה".

חיים יבין (צילום: יוסי זמיר)

יבין. ב"מוסף הארץ" תופס ניר גונטז' את חיים יבין לשיחה בעקבות עדויות של עובדות ברשות השידור שטענו שתקף אותן מינית, עדויות שצצו בעקבות ראיון עמו שפורסם בשבוע שעבר ב"7 לילות". "היתה תקופה של מתירנות, ואנשים התנהגו כפי שהתנהגו. לא אני בלבד, כמובן", אומר יבין, אך גורס שכל הטענות הספציפיות שצצו בעקבות הראיון משוללות כל יסוד. השאלה "אם כך, מה אתה יכול לספר על המעשים שכן עשית" אינה נשאלת.

ב"7 לילות" מתפרסמת היום כתבת המשך (גבי בר-חיים ורז שכניק), ובה סיפוריהן של כמה נשים שטוענות כי יבין הטריד אותן. אחת מהן, עיתונאית לשעבר שהמראיינים אינם נוקבים בשמה, מספרת כך: "לפני כ-20 שנה הייתי עיתונאית מאוד צעירה, בגוף תקשורת אחר. יבין היה המנחה המאוד פופולרי ונחשב של 'מבט'. עמדתי עם הבן זוג שלי לידו וליד אשתו, במסיבה.

"הוא בא הצדה ושאל אותי אם אני רוצה להגיש בטלוויזיה. [...] היה לחיים המון כוח. הוא נתן לי את ההרגשה שאם אני רוצה, אז אקבל את זה. הוא שאל, 'את רוצה?', ואמרתי כן. אז הוא אמר, 'טוב, בתנאי שתהיי חברה שלי'. שאלתי, 'מה זה אומר?', והוא אמר, 'לבוא איתי למלון. את מוכנה לבוא איתי למלון?'. [...] אחרי זה שמעתי מכמה חברות שפשוט ככה הוא מתנהל".

עשרות מצלמות. "בערוץ 10 עובדים על תוכנית דוקו-ריאליטי על הנעשה מאחורי הקלעים של שידורי החדשות", מדווח רז שכניק בשער האחורי של "ידיעות אחרונות". "הצילומים יחלו בימים הקרובים, ולצורך כך יותקנו עשרות מצלמות בחדרי החדשות של ערוץ 10 וברכבי הכתבים ואנשי החברה", הוא כותב, במה שאפשר לדמיין גם כתרחיש החלומות של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו.