לאחרונה שוב עולות שאלות נוקבות ביחס לתוצאות המשולבות והמצטברות של כשלים בתפקוד המודיעין הצבאי ולשיתוף הפעולה של העיתונות עם קונספציות מוטעות בזמן חירום. התוצאות ההרסניות שיכולות להיות למצב, שבו מדינה שלמה שבויה בתוך בועה תודעתית, מצדיקות את הדאגה. חוסר היכולת לקרוא את המציאות הצבאית האסטרטגית והמדינית מסכן את עתידה של המדינה. מה שבולט בהתנהלות המודיעין הצבאי והעיתונות היומית (בעיקר בשני עיתוני הטבלואיד הגדולים) בהקשר למלחמה בעיראק הוא הצירוף בין הנטייה שהתגלתה במודיעין להגזמות מפליגות בסכנות הצפויות לאזרחי ישראל, לבין הנטייה הקבועה של עיתוני הטבלואיד בתקופות חירום להפחיד את הציבור בכותרות מזרות אימה.

קשה להניח שקציני המודיעין לא חשים בסיפוק שהם גורמים לדרג המדיני כאשר ההפרזה באיומים מספקת דלק לפוליטיקה שלהם, וגם אין סיבה לחשוב שעיתונאים, המתמחים בהפחדת הציבור, אינם יודעים שככל שהסכנות ינופחו יותר, כן יימכרו יותר עותקים, לשביעות רצונם של מעבידיהם.

האם יש דרך לשנות או למתן את המגמות האלה? שום ועדת חקירה ושום המלצה על שינויים ארגוניים לא תפתור את הבעיה, משום שמה שחסר במוסדות המודיעין הצבאי ובעיתונים שמדובר בהם היא תרבות של "ספקנות ארגונית" או "ספקנות מאורגנת", שאי-אפשר להצמיחה בן-לילה. את המונח "ספקנות מאורגנת" כתכונה של קהילה שלמה על מוסדותיה, טבע פרופ' רוברט מרטון, הבולט בסוציולוגים של המדע בדור האחרון. מרטון קבע כי "ספקנות מאורגנת" היא עקרון יסוד של התנהלות הקהילה המדעית. הדגש על ספקנות שהיא מאורגנת וממוסדת, ולא על ספקנות רק כעמדה או אוריינטציה של המדען הבודד, קשור בכך שעמדה ספקנית נוטה לעורר התנגדות הפוגעת לעתים קרובות במעמדו של המעיז להיות ספקן בארגון.
לכן היכולת להפוך את הספקנות לנורמה קבוצתית-מוסדית היא, כנראה, אחת הסיבות העיקריות להצלחת המדע. העתקת הנורמה מכתפיו של המדען הבודד אל הקבוצה המאורגנת של הקהילה המדעית הפכה את הספקנות ברמת המדען כפרט למידה חיובית ואת בעל הקונספציה הדעתן לדמות שלילית שאין לה מקום בקהילת החוקרים. מי שקורא המלצות שנותנים מדענים לתלמידים, או לחוקרים מצטיינים, יוכל לגלות עד כמה משבחים בהן את תכונת הספקנות והחקרנות האינטלקטואלית לעומת השמרנות והקונפורמיזם.

בתחומי המודיעין והעיתונות יש לספקנות מאורגנת תפקידים לא פחות חשובים. דווקא משום שבניגוד לקהילה המדעית יש במודיעין הצבאי מבנה סמכות היררכי, גדלה הסכנה שספקנות ברמת הפרט תתפרש כהתנשאות או כהתרסה נגד סמכות הממונים. לעתים קרובות יגלה איש המודיעין נטייה להעדיף את האינטרס הארגוני הצר במחיר בזבוז משאבים לאומיים בהיערכות לסכנה שסבירותה נמוכה על פני האפשרות הרחוקה של הפתעה שלא התכוננו לה. יתר על כן, ככל אחת מזרועות הביטחון בצה"ל, גם המודיעין הצבאי נאבק על תשומת לבם וערנותם של הלקוחות – הדרג המדיני. אצל ראשי המודיעין תופעה זו יוצרת, באופן טבעי, לחצים למען הסתרת חילוקי דעות כלפי מעלה בשם הצורך והרצון להציג עמדה אחידה.
גם בקהילת העיתונות יש לחצים קשים על הספקנות כנורמה של התנהגות העיתונאי הבורר. גם בפרקטיקה העיתונאית, העורך והלקוחות (הקוראים, הצופים, המאזינים) רוצים סיפורים קוהרנטיים ודיווחים מסקנתיים ולכן קליטים ומשכנעים. הצגה מהימנה של המציאות, על מורכבויותיה ועמימותה, אינה נותנת ללקוח הממוצע סיפוק ברמה הפסיכולוגית והאסתטית. יש מתח בין "סיפור טוב" ל"סיפור נכון" – או אפילו בין סיפור למצג של מציאות רב-צדדית שאינה מאפשרת ייצוג באמצעות סיפור.

מסיבות אלו ואחרות, גם בעיתון, או בערוץ טלוויזיה, ספקנות אפקטיבית ומועילה מבחינה מקצועית תהיה ספקנות מאורגנת; כלומר ספקנות שהיא לפחות בחלקה ממוסדת כמתודה של שגרת החקירה, הבירור והדיווח.
האם ניתן לטפח ספקנות מאורגנת בארגונים עיתונאיים או במודיעין מחקרי? התשובה היא חיובית, אך האמצעים מורכבים ומחייבים שינויים עמוקים שיישומם אורך זמן רב. מי שמתיר למלא את תפקידי המודיעין והעיתונות

בטיפוסים הנוטים להתכופף בפני סמכות, משבש את כושר ייצוג המציאות של גופים אלה. גם סגנון הניהול או המנהיגות הוא חיוני כאן. ניהול היררכי תקיף נראה (בעיקר בישראל) כסגולה מרשימה, אך סגנון כזה הוא רעה חולה כשמדובר בגופי מודיעין ובעיתונים. עורך ראשי וקצין בכיר יכולים להרוס את התשתית של ספקנות מאורגנת על-ידי תיגמול עובדים המציגים סיפורים-תסריטים מבריקים ומשכנעים על פני אלה המביאים מצגי מציאות אמביוולנטיים המכילים בתוכם מנגנונים של ביקורת עצמית; כפי שהתגלה בזמן מלחמת עיראק, הנחרצות הדעתנית נשקפה הן מכותרות עיתוני הטבלואיד והן מהתבטאויות דוברי המודיעין והצבא.

ירון אזרחי הוא פרופסור בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית

גיליון 50, מאי 2004