ב-16 באפריל 2004 התפרסם בעיתון "הארץ" מאמר יוצא דופן. העורך הראשי, חנוך מרמרי, גולל בפני הקוראים את השתלשלות העניינים שהובילה לפרישתו מהעיתון. זו היתה סקירה נרחבת, אלגנטית, מאופקת ויחד עם זאת חושפנית, מרירה וישירה מאין כמותה.
מרמרי שיתף את קוראי "הארץ" בנפתולי יחסיו עם המו"ל, עמוס שוקן, והציע להם עמדת תצפית על המסדרון היותר דיסקרטי בבניין שברח' שוקן 21, זה שחיבר בין חדר העורך הראשי לחדר המו"ל. בלשון השגורה על הטבלואידים, היה הטקסט של מרמרי מתואר כ"הצגת הכביסה המלוכלכת של 'הארץ' לאור השמש". בעולם המושגים של "הארץ" של לפני שש שנים, היה זה דין-וחשבון מאלף ומכובד שמוסר עורך לקוראיו.
(צילום ועיבוד תמונה: "העין השביעית")
המאמר פורסם על דעת המו"ל ועל דעת דייוויד לנדאו, העורך הראשי החדש שהחליף את מרמרי. למעשה לנדאו יזם את פרסום הדברים לאחר שהאזין להם בהרצאה שנשא מרמרי באותו שבוע במכללת נתניה, בכנס של האגודה הישראלית לתקשורת. עמוס שוקן הסכים לפרסום ללא הסתייגויות. זו היתה החלטה נבונה, אמיצה, אך לא מובנת מאליה: קשה לזכור מהלך דומה, בכלי תקשורת ישראלי כלשהו, שבו היחסים הטעונים בין המו"ל לעורך הראשי מוצפים באופן יזום בפני הציבור הרחב.
המסר שנשא פרסום הסקירה אמר כך: אנחנו ב"הארץ" מחויבים לדיווח הוגן לקוראינו. החובה הזו חלה גם על התפתחויות המתרחשות בבניין שלנו עצמו. אנחנו מחילים על עצמנו את השקיפות שאנחנו דורשים ממושאי סיקורינו בכל תחום ותחום.
בעיתונות המפותחת במדינות המערב, בעיקר בארצות-הברית, התנהלות כזו מובנת מאליה: עיתונים משובחים ותחנות טלוויזיה מרכזיות נוהגים לדווח על כשליהם. כמה מהם אף מחזיקים אומבודסמן, או מבקרים פנימיים, המפרסמים סקירות סדירות על תקלות ורשלנויות בביצועיהם של ארגוני התקשורת המעסיקים אותם.
מקורה של הגישה הזו בתובנה שבדרך זו מחזק כלי התקשורת את אמינותו ושמוטב לו להצהיר בעצמו על מעידותיו מאשר להיות מושא לסיקור של ארגון תקשורת מתחרה. יכול להיות שמעל כל זה מרחפים גם אתוס של הגינות בסיסית ורוח ספורטיבית ביחסם של ארגוני התקשורת לעצמם – תכונות שאינן נמצאות במינון דומה בזירה התקשורתית הישראלית.
המופת של "הארץ" מאפריל 2004 לא חזר על עצמו באופן שבו סיקר העיתון (עד כה) את פרשת ענת קם. יש בין קוראיו המתלוננים על כך שהסיקור שקיבלו על הפרשה לא היה מלא, ונעדרה ממנו השקיפות המתבקשת. "הארץ" היה צד בפרשה, למעשה היה אחד משני הגיבורים הראשיים שלה, ובהתבוננות אחורה יש לקבוע, בצער, שלא עמד ברף שהוא עצמו הציב לפני שש שנים.
קוראי העיתון לא נחשפו במידה מספקת לביקורת החריפה שנמתחה על התנהלותו והתנהלות כתבו, אורי בלאו, ולא ניתנה להם הזדמנות ראויה לגבש את דעתם על המקרה גם על סמך דעות החולקות על אלו של הנהגת העיתון. "הארץ" פירסם מאמר אחד בלבד שתקף את התנהלותו-שלו (מאמר של משה ארנס), ומאמר נוסף, מאוזן, שהזכיר גם את ההשגות על מהלכי העיתון (של יהודה בן-מאיר). פורסמו גם כמה מכתבים ביקורתיים למערכת וכן מעין מדריך מטעם מערכת העיתון שהשיב לארבע השאלות העיקריות העולות בעקבות פרסום הפרשה.
כדי למנוע אי-הבנה: לעניות דעתו של הח"מ, ככל שניתן לשפוט ממה שידוע עד כה, התנהלות "הארץ" בפרשת קם היתה תקינה. כל ארגון תקשורת ראוי לשמו היה מפרסם את המידע הרגיש שהגיע לידיו של בלאו. כל ארגון תקשורת ראוי לשמו היה מגונן ככל יכולתו על זהותה של ענת קם. כל ארגון תקשורת ראוי לשמו היה נאבק להבטיח את שלומו של הכתב ואת יכולתו להמשיך לעסוק במקצועו.
זאת ועוד: "הארץ" פועל, בעניין זה, בתוך סביבה עוינת שבה חוברים יחד ארגוני תקשורת מתחרים וגורמים פוליטיים וציבוריים בעלי עניין כדי להשחיר את דמותו ולפגוע במעמדו.
השפל שאליו הגיעו כמה מכלי התקשורת ("מעריב", "גלובס") בהסתה נגד "הארץ" ובניסיון לנצל את פגיעותו כדי להתפרנס ממנה ייזכר להם לדיראון. יהיה מי שיטען שעל רקע זה, יש משום צדיקות-יתר בתביעה מ"הארץ" לפתוח את דפיו למאמרים ודיווחים ביקורתיים על התנהלותו. מה גם שנטייתו הטבעית של כל כלי תקשורת היא לגונן על כותביו ועורכיו, גם כשהם מועדים.
ובכל זאת, הציפייה מההנהגה הנוכחית של "הארץ" היא שתלך אף היא לפני המחנה. שתציב נורמה, שתגלה אומץ ונאורות, כפי שעשו שוקן, לנדאו ומרמרי באפריל 2004. בסופו של חשבון, "הארץ" לא יינזק אם ייתן ביטוי הולם מעל דפיו גם לעמדות התוקפות אותו על התנהלותו בפרשת ענת קם; הוא רק ייצא נשכר מכך. התקדים שייצור עשוי להיות סימן דרך לתקשורת כולה.