"אנחנו קבוצת עיתונות, לא קבוצת אינטרסים". המשפט הזה נאמר על-ידי עמוס שוקן, מו"ל עיתון "הארץ", מתישהו בשנת 2000. אני יודע שהוא אמר אותו כי אני הייתי בחדר כאשר הוא אמר אותו, ואני זוכר אותו עד היום כיוון שהוא עשה עלי רושם עז. שוקן הבהיר לכל הנוכחים, עיתונאי המוסף הכלכלי של העיתון (בימים בהם קראו לו "מוסף הכלכלה של 'הארץ'"), שעיתון "הארץ" לא בא לעולם כדי לשרת את האינטרסים של בעליו, אלא כדי לספק מידע עיתונאי מהמדרגה הראשונה.

כמה שנים לאחר מכן, כאשר גיא רולניק, כיום סגן מו"ל עיתון "הארץ", כתב מעל דפי עיתון "הארץ" על דבר ההלוואה שקיבל שוקן ממו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, פרסום שפגע פגיעה קשה בתדמיתו של שוקן, קיבלה הצהרתו של שוקן משנה תוקף. זה היה מזמן.

"טוטו, אני מרגישה שאנחנו כבר לא בקנזס", קבעה דורותי ב"הקוסם מארץ עוץ", ואני לא יכול שלא להזדהות איתה. מי שאזר אומץ ופתח בשנתיים האחרונות עיתונים בישראל, לא יכול היה להימלט מהתחושה שהעיתונים שלנו הם כבר מזמן לא עיתונים; הם פלטפורמה שיווקית, עסקית, כלכלית ופוליטית שנועדה לקדם את האינטרסים של בעלי הבית. "בעל הבית", כך קוראים עיתונאים שעובדים במערכות השונות למו"לים שלהם. לפעמים הם משתמשים במלים קצת פחות עדינות.

מי שקרא את "ידיעות אחרונות" ביום שישי האחרון לא יכול היה שלא להתרשם מכך שהעיתון סבור שקורא הספרים האלקטרוני החדש, עברית, הוא לא פחות מהמצאת המאה. עמ' 13 בקונטרס החדשות הופקע לטובת דיווח על הקורא החדש. כותרת הידיעה של איתי שמושקוביץ היתה "אוצר אלקטרוני", לא פחות, וכותרת המשנה קבעה כי "האופן שבו אנחנו צורכים ספרים עומד להשתנות כליל". אין אלא לשמוח על כך שב"ידיעות אחרונות" עובדים חוזי עתידות.

המוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" הקדיש כפולה שלמה (והפניה משער המוסף) לסקירה נלהבת, מתלהבת באופן חסר מעצורים, של המכשיר החדש, מאת עורך מוסף המחשבים של העיתון, ישראל וולמן. וולמן, איש שקול וביקורתי בדרך כלל, לא חוסך אף סופרלטיב מהמכשיר. זה לא שאין לעברית יתרונות, דווקא יש לו, אבל אני מתקשה להבין איך בשני הטקסטים שהופיעו ב"ידיעות אחרונות" לא נמצא אפילו לא חיסרון אחד למכשיר. כנראה שהוא מושלם.

לא, הוא לא מושלם. הוא מיזם של קבוצת "ידיעות אחרונות". כיוון שכך, לא מעיזים ב"ידיעות אחרונות" לדבר על חסרונותיו, ומאידך, הוא לא מוזכר במלה אחת ב"מעריב". עברית אינו המצאת המאה, אך הוא בהחלט התפתחות חדשותית שיש לדווח עליה, אלא אם כן אתה "מעריב". שם לא שמעו על עברית. אם אתה אתר האינטרנט של "מעריב" אולי תדווח על כך, אך לא תזכיר את הצירוף המשוקץ "ידיעות אחרונות". תחת זאת תציג את המכשיר כשיתוף פעולה בין חברת ניופאן לרשת סטימצקי.

מצד שני, כיוון שאתה "מעריב", תקדיש את כל עמ' 5 בקונטרס החדשות שלך לטקסט מתלקק לבעל הבית החדש של העיתון, זכי רכיב, לקורות החיים שלו ולתמונות של כל נכסי העיתון. וב"ידיעות אחרונות" מה? שום מלה, שהרי ידוע שאם יפורסם אייטם כלכלי ובו העובדות היבשות על אודות העסקה, אם תיכתב המלה "מעריב" מעל דפי "ידיעות אחרונות", מאות אלפי קוראי העיתון יתעוררו מתרדמתם ולפתע יבינו שיש עוד עיתון במדינה, יבטלו את המנוי על "ידיעות אחרונות" וירוצו ל"מעריב".

זו אינה תופעה חדשה. היריבות בין "ידיעות אחרונות" ל"מעריב" כל-כך ארוכה, כל-כך שורשית וכל-כך מטופשת, שאפילו בולדוזר לא יעקור אותה. אבל ההתעלמות מ"המתחרה" וניפוח כל ידיעה שעוסקת בך עצמך הם כבר מזמן לא רק עניין אינפנטילי בין שני צהובונים.

ההטיה של "ישראל היום" לכיוונו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מכתימה דרך קבע כל ניסיון של "ישראל היום" להפוך לחלופה ממשית, רצינית ובועטת לשני היומונים האחרים. גם שלושת הכלכלונים, "דה-מרקר", "כלכליסט" ו"גלובס", לא טומנים ידם בצלחת, ובימים שבהם מתקיים כנס המאורגן על-ידי אחד מהם, הופך העיתון כולו, יחד עם אתר האינטרנט שלו, למודעת פרסומת עצמית אחת גדולה. האנשים שמדברים בכנס הם האנשים הכי חשובים, הם אומרים את הדברים הכי מעניינים, ואם אתם רוצים להישאר בעניינים אתם פשוט חייבים להגיע לכנס.

ומה בשאר הכלכלונים? הקו המערכתי השולט הוא התעלמות מוחלטת. גם אם שר האוצר יעשה חרקירי מעל בימת כנס שאירגן "דה-מרקר", לא תתפסו את "גלובס" מדווח על כך, ולהפך.

מדוע הם מתנהגים כך? הם מתנהגים כך כיוון שמה ששוקן אמר אז, בשנת 2000, אינו תקף עוד. העיתונים בישראל של שנת 2010 הם קבוצת אינטרסים אחת גדולה. הם מקדמים את האינטרסים של הפטרונים שלהם. במספר לא מבוטל של המקרים אלו אינטרסים כלכליים (לא לחינם אין עניים בקרב בעלי העיתונים), אך הם יכולים להיות גם אינטרסים פוליטיים מסוגים שונים.

ייתכן שאין להלין על המצב. אחרי הכל, אנחנו נמצאים בעידן שבו עצם קיומם של העיתונים הוא סוג של נס, והרי אף אחד מאיתנו לא היה רוצה שיום אחד הם פשוט, פוף, ייעלמו מהשטח. אחת הדרכים של העיתונים לשרוד היא לארגן את הכנסים הפומפוזיים שלהם, להיכנס לשווקים חדשים או למכור 50% מהעיתון למישהו שמוכן לסכן את הכסף שלו, ואז לקדם את האירועים האלו כמו חבורת מעודדות נלהבות.

מצד שני, דור חדש של צרכנים צומח בישראל (ובעולם כולו). זה דור ביקורתי יותר וחשוף למספר רב יותר של דעות ונקודות מבט. הוא רואה מבעד לאינטרסים השקופים ולדרך הכתיבה המגויסת. יש לו חלופות. ולא, אחת מהן היא לא לעשות מנוי לעיתון אחר, אלא דווקא לבטל את המנוי כליל. אני מכיר את האופציה הזו מקרוב.

אם העיתונים לא יפסיקו להתייחס אל קהל הקוראים שלהם כאל חבורה של אווילים, הם אכן ייעלמו. והם יוכלו להאשים בכך רק את עצמם. פוף.