אם שנות השמונים נרשמו כעידן היחלשות כוחה של הצנזורה הצבאית, הרי שבסוף שנות התשעים הולכות וקהות שיניו של מוסד צנזוריאלי אחר: צווי איסור הפרסום. יותר ויותר מקרים בשנה האחרונה מעידים שאין גם בכוחו של שופט למנוע פרסום פרטים מתוך פרשיות עלומות. העיתונאים מקפידים לחפש פרצות בצווים, המשטרה ושאר כוחות הביטחון מגדילים את מכסתם, בית-המשפט חותם ביד קלה מדי ובנוסחים גורפים מדי, ובתגובה העיתונאים מגבירים את ההפרות. שלטון החוק יוצא נפסד ממשחקי החתול והעכבר האלה וגם העיתונאים הופכים לעבריינים, ולפעמים אפילו אינם מודעים לכך.
צו איסור הפרסום בפרשת נאוה אלימלך הותיר את יעקב ארז, עורך "מעריב", זועם. ההודעות הראשונות על הצו שהוציאה המשטרה בבית-משפט השלום בפתח-תקווה הגיעו לביפרים של הכתבים בשעות אחר-הצהריים של ה-30 בספטמבר. בשעות הערב עדיין נשמרו בסוד פרטי "הפרשה שהסעירה את המדינה לפני 16 שנה". שתי מהדורות החדשות של ערוצי הטלוויזיה הקפידו למלא אחר הוראות הצו. לקראת מהדורת חצות חזר וקרא משה נוסבאום, כתב המשטרה של חדשות הערוץ השני, את הצו, ואחרי התייעצות עם עו"ד ומנכ"ל חברת-החדשות הוחלט לחשוף את מה שמסתתר מאחוריו: במהדורת החדשות של חצות נמסר שמדובר בפרשת רצח נאוה אלימלך. עם זאת, הקפידו חדשות הערוץ השני לשמור בסוד את טיב ההתקדמות בחקירה - מעצרם של שני החשודים יהודה ועמוס שלף.
במערכות העיתונים התעוררה המולה קלה. מערכות החדשות של "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" נועצו ביניהן והחליטו ללכת בעקבות גישת בית הלל של הערוץ השני ולשנות את הכותרות מ"פרשה שהסעירה..." ל"התקדמות בפרשת רצח נאוה אלימלך". ב"ידיעות אחרונות" הוסיפו תמונה, והוציאו מהדפוס את המהדורה הראשונה שכבר יצאה לדרך. ב"מעריב", לעומת זאת, נשארו עם הגרסה העמומה, בעקבות המלצת היועץ המשפטי של העיתון ושיחה של כתב הפלילים עם דובר משטרת ישראל שפסק: חדשות הערוץ השני עברו עבירה.
ואכן הנטייה הראשונית במטה הארצי היתה לפתוח בחקירה. אלא שאז נטלו משפטני המשטרה לידיהם שוב את הצו, שנתפר על-ידי השופט לבקשתם, וקראו בו קריאה מדוקדקת יותר. כך כתב השופט אהרון מקובר: "אני נותן בזה צו האוסר לפרסם את שמות החשודים... וכן כל פרט מזהה אחר כל שהוא, וכן את עצם מעצרם של החשודים בגין הפרשה נשוא המעצר". בין המלים "עצם" ו"מעצרם" מחק השופט שלוש מלים שעשו את ההבדל בין פרסום לאי-פרסום: "(עצם) הפרשה בגינה נעצרו". המשטרה, שרצתה בבקשתה המקורית גם בשלוש המלים הללו, הבינה שהתרשלה, וחקירה נגד מי שכביכול הפר את הצו לא תהיה.
למחרת הסיר שופט את הצו כולו, ופתח את מעצרם של האחים שלף לסיקור מלא, לבקשת העיתונאים ובתמיכת פרקליטם של החשודים, משה מרוז. נוסבאום לא מסתיר את שביעות רצונו מתושייתו: "מדובר בחקירה שאינה עוסקת בנושא בטחוני והנימוק 'רגישות החקירה' אינו מספיק לאסור פרסום במקרה זה. על הרקע העקרוני הזה ביצענו את התרגיל".
יעקב ארז, כאמור, זועם: "התלבטנו קשות בלילה, והיועץ המשפטי שלנו המליץ לכבד את הצו במלואו. יצאנו פראיירים ולא בפעם הראשונה. אני לא מוכן יותר לצאת פראייר. הלקח שלי הוא שבעתיד אתייחס לדבריו של היועץ המשפטי שלנו בתור המלצה בלבד ואהיה גמיש יותר בהחלטתי כיצד ועד כמה למלא אחר הצווים".
שבוע מאוחר יותר היו ה"פראיירים" מנהל קול-ישראל וכתביו. הפרשה הפעם: מותם של האחים עוודאללה בהיתקלות עם צה"ל. הצו שהוצא בחופזה, חמש דקות לפני חצות, על-ידי מפקד בית-המשפט הצבאי באדוריים לבקשת כוחות הביטחון, הופקד בידיה האמונות של הצנזורה. צו מוזר והפקדה מוזרה. כוחות הביטחון ניסו לתפוס שתי ציפורים במכה אחת: למנוע פרסום, ולעגן את המניעה באזיקים של בית-משפט. בכך גם ירו בציפור השלישית, הצנזורה, שכוחה העצמאי במניעת פרסומים שוב אינו מספיק, כנראה.
צו איסור פרסום אינו החלטה צנזוריאלית רגילה, ולכאורה אמור למנוע גם פרסומים המיוחסים לגורמים מחו"ל, אך כל שלושת העיתונים פרסמו את מותם של האחים עוודאללה כשהם מייחסים את הידיעה לסוכנות הידיעות הצרפתית. עבירה? כך חשב גם הצנזור הראשי, שהורה למחרת בחמש בבוקר לרכז המערכת בקול-ישראל, ניקולה רוזנבאום, להימנע משידור הידיעה, ואף הבהיר למנהלי רשת ב' את עמדת פרקליטות המדינה, שלפיה יועמדו לדין כל הגורמים המפרסמים - הראשונים ואלה שיעתיקו מהם. רוזנבאום: "אמרו לנו שיש שאלה של בטחון המדינה". לא חלפה שעה ונימוקי בטחון המדינה התפוגגו, והצו הוסר. אך קצר בתקשורת בין הנהלת רשות השידור לקול-ישראל גרם לכך שברדיו לא ידעו על הסרת הצו ועורכיו פרסמו אחרונים, בערך בשבע, את דבר מותם של שני האחים, אחרי שראו שהדברים משודרים גם במהדורת הבוקר של הערוץ הראשון.
חישוב קל מעלה שהצו החזיק מעמד שש, שבע שעות לכל היותר, מאז הוצאתו בחצות הלילה הקודם. בתשובה לשאלתי אם יועמדו גורמים לדין, ענה הצנזור תשובה כוללנית: "הצנזור רשאי לתת דעתו, בבואו להפעיל את סמכותו כדין, גם לצווי איסור פרסום שניתנו על-ידי בתי-משפט מוסמכים על רקע החשש לפגיעה בבטחון המדינה". אמנון נדב: "הפרקליטות איימה בלי שיניים. לכאורה היו צריכים להעמיד לדין את העיתונאים שפרסמו".
מגוון השיטות שפיתחו העיתונאים למאבק בצווי איסור הפרסום דומה מאוד לשיטות התחמון שנוהגת העיתונות להפעיל נגד הצנזורה. למשל "הלבנת" ידיעה באמצעות פוליטיקאי המוגן מאחורי החסינות המהותית. כך, למשל, חשף השר לבטחון פנים בפברואר השנה את דבר מעצרם של שני בדואים בחשד שהיו בדרכם לביצוע פיגוע. על פרטי מעצר זה ועל זהותם של העצורים הוצא צו איסור פרסום בבית-משפט השלום באשקלון. שני הבדואים שוחררו בסופו של דבר, הזעם של הקהילה הבדואית על השר גאה והתפרץ, ואילו השר הפך את עורכי חדשות הערוץ השני ששידרו את דבריו, ואת העיתונאים שחזרו עליהם אחר-כך, לעבריינים בפועל.
גם פרשת סטרשנוב יצאה לאוויר העולם על-ידי פוליטיקאי. הח"כ נסים זווילי הוא שפרסם את עיקרי הפרשה, שנאסרה כולה לפרסום לבקשת הפרקליטות בצו שניתן בבית-המשפט העליון על-ידי השופט שלמה לוין. זווילי התמקד בהאשמות, כביכול, נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, כפי שבאו לידי ביטוי בתצהיר שהגיש עו"ד זכרוני (מן הראוי לציין שאלו הופרכו לחלוטין בחקירת המשטרה שבאה לאחר מכן). מאותו רגע החל גל של פרסומים, מלאי רמזים, מעין תצריף מורכב, בלתי נהיר להדיוטות, של פרטים גלויים וחסויים. בין השאר נשתלו בעיתונים תמונות ענק של עו"ד פנינת ינאי, כדי לרמוז לקוראים על מעורבותה העמוקה בפרשה.
הפרטים שפורסמו מפיו של זווילי, בתוספת הרמזים העבים, ושיחות הסלון שבהן חלפו פרטים מפה לאוזן, שכנעו את השופטים להתיר את פרסום כל תוכן התצהיר של עו"ד זכרוני. ב-13 ביולי הנחה היועץ המשפטי לממשלה את ראש אגף החקירות במטה הארצי לפתוח בחקירה בעניין הפרות צו איסור הפרסום על-ידי כל המעורבים "כולל חברי-כנסת".
קשה היה להבין את המניע האמיתי של פרקליטות המדינה לבקש צו איסור פרסום על פרשת זכרוני-סטרשנוב. הרבה יותר קל להבין את הרקע העומד מאחורי האיפול המלא סביב פרשת יהודה גיל. חשיפת הדברים עשויה לסכן מקורות של המוסד ולחשוף שיטות עבודה. הצו שאסר לפרסם את דבר "מעצרו של גמלאי של המוסד" היה מונח במערכות העיתונים זמן מה עד שנמצא הפתח במערכת "הארץ". הידיעה של העיתונאי זאב שיף מה-3 בדצמבר 97' עסקה רק בתוצאות מעשיו של גיל ללא איזכור המעצר: "מידע כוזב השפיע על המהלכים המדיניים עם סוריה". עד מהרה הפכה הידיעה לכדור שלג שהזין את העמודים הראשונים של העיתונים במשך ימים רבים. בסופו של דבר הותרו לפרסום פרטי זהותו של גיל, ובהמשך גם תמונתו, לאחר שהודפסה בעיתונים רבים ברחבי העולם. מפרקליטות המדינה נמסר כי נפתחה חקירה על הפרת צו איסור פרסום בפרשה.
לעתים נראה כאילו אין מדובר בהחלטות שיפוטיות, אלא בריטואל גרוטסקי שבו לכל צד תפקיד ידוע מראש ומחויב המציאות: המשטרה והשב"כ מבקשים איסור פרסום ויהי מה, והעיתונאים נאלצים להילחם בהם בבית-המשפט. השופטים, בעיקר הזוטרים, נוטים להיכנע מהר מדי לטענות השב"כ. במלון "לורנס" במזרח ירושלים, שבו התפוצץ המטען בידיו של המחבל חוסיין מקדאד, מצאו עיתונאים כרטיסי טיסה משווייץ וכרטיסי רכבת של המחבל - ראיות שחוקרי המשטרה שכחו מאחוריהם. הפריטים הובאו למשטרה ולאות תודה מיהרה זו והוציאה צו איסור פרסום גורף הכולל גם את הממצאים הללו. לאחר שהפרשה פורסמה בהרחבה בעיתונות המזרח-ירושלמית ובעיתונות בחו"ל, נענה בית-משפט השלום בירושלים לבקשת העיתונאים להתיר את הפרסום. קול-ישראל מיהר לשדר את הסיפור באותו היום. אז התערב השב"כ וניסה למנוע מהעיתונים לפרסם למחרת את הפרטים שכבר שודרו בקול-ישראל.
בדיון בבקשת השב"כ בבית-המשפט המחוזי, חזרו העיתונאים על טיעוניהם הקודמים שהמידע פורסם בכלי תקשורת זרים ובאינטרנט, ואילו השופטת רות אור קבעה ש"הערבים הם פלאחים ולכן לא מרבים להסתכל באינטרנט". על הטענה שהפרטים כבר פורסמו בעיתון "דבר", הגיבה הפרקליטות בשאלה "מי כבר קורא את 'דבר'". השופטת קיבלה את הטענה. בהמשך הדיון הוצאו העיתונאים מהאולם בתואנה שעומד להיחשף בו חומר סודי.
לפעמים עשויה מניעת המידע מהציבור להזיק באופן מיידי. כך היה אחרי נסיון פיגוע ברחוב יפו בירושלים, כאשר הוצא צו איסור פרסום על הרכב חומר הנפץ במכונית שהחלה להתלקח. חיש קל נפוצו שמועות שמדובר בחומר ביולוגי וכימי והפאניקה גברה. מאוחר יותר שוחרר לפרסום המידע "הסודי": מדובר רק בדלק ובמסמרים.
אם דפוס ההתנהגות הזה לא ישתנה, המצב יחמיר. כבר היום מושמות החלטות של בית-המשפט ללעג, ועמן שלטון החוק. כוחות הביטחון - המשטרה, השב"כ וגורמים אחרים - ממהרים לפעול להוצאת צווי פרסום ללא שיקול דעת מספיק. אם הרשויות יקפידו על קיום הוראות החוק, יהיה עליהן להעמיד עיתונאים לדין בקצב שמערכת המשפט לא מסוגלת לעמוד בו, וגם לו היתה יכולה - סביר שהיתה קמה צעקה גדולה. בקרב העיתונאים משתרשת ההכרה שגם צווי איסור הפרסום, כמו הצנזורה, אינם קדושים, ומה שאינו קדוש אפשר להפר. השופטים דנים בצווים בחופזה, ובערכאות הנמוכות לא ניכר מאמץ מספיק לאזן טיעונים בדבר "בטחון המדינה" או "התקדמות החקירה" בעקרון חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת.
"אם המצב יימשך כך לא יהיה מנוס מפעולה של המחוקק", מעריך מנהל קול-ישראל אמנון נדב. "היות שהתקנות המתאימות קיימות בתקנון האתיקה, ומוסדות העיתונות משותקים, הרי שיוכלו להעתיק את תקנון האתיקה ללשון החוק בהסכמה. השאלה היא, כמובן, אם העיתונות תסכים ואם לא קיימת סכנה שחקיקה כזו תהיה נוקשה בהרבה מהתקנון המקורי".
ארז: "יש הידרדרות ברמה של קיום החוק. הפתרון צריך להיות או שיטילו צו איסור פרסום ואז יאכפו אותו, כלומר יעמידו עיתונאים לדין, או שיפסיקו להטיל צווים כאלה. אין דרך ביניים".
אלוף בן, ראש מערכת החדשות של "הארץ", מטיל את האשמה על הרשויות: "אני לא חושב שיש רישול במילוי אחרי צווים אלא קריאה דקדקנית של כל פרט ופרט בהם. זאת כיון שיש שימוש נרחב מדי בצווי איסור פרסום מצד הרשויות. לשם מה הוציאו צו על פרשת נאוה אלימלך? ממתי תפקידה של המשטרה להגן על שמם של החשודים? הצווים האלה פשוט מיותרים והגיע הזמן שהשלטונות יבינו שהעיתונות בוגרת ואחראית דיה לתפקד בלעדיהם".
במקרה שמשאלתו של בן תתמלא, יישמט נשק נוח גם מידיהם של עיתונאים ועיתונים. כך, למשל, הגישו אשתקד חברת "קשת" וחיים יבין בקשה להוצאת צו איסור פרסום על פרטי ההתקשרות בין השניים, לאחר שתוכן החוזה דלף לכלי התקשורת. הנימוק היה: בפרסום יש כדי לפגוע בצנעת הפרט. בית-המשפט נענה לבקשה במלואה.
יעקב גלנטי, כתב המשטרה של "מעריב", מציע פתרון ביניים: "להוציא צווי איסור פרסום רק אם השופט סבור שיש בפרסום סכנה ודאית להתקדמות החקירה. צווים אלה יוגבלו בזמן וישימו גם את איפול חקירת המשטרה בסד הזמן הזה. כמו כן יש לאפשר פרסום בארץ ברגע שפורסם מידע בחו"ל, על-פי אותו עיקרון שלפיו פועלת הצנזורה".
בסופו של דבר מתקבל הרושם, שרשויות התביעה מתקשות לאכוף את החוק במקרים של הפרת צווי איסור פרסום, בייחוד כאשר מדובר בגורמים רבים מכלי תקשורת שונים המעורבים בהפרות. אולי משום כך הם נטפלים, בינתיים, דווקא לקטנים: באגף התביעה של המשטרה הולכת ומתגבשת החלטה להגיש כתב-אישום נגד העיתונאי מוטי ויינשטיין, לשעבר כתב עיתון "ירושלים", על הפרת צו איסור הפרסום בפרשת רצח נועה אייל. הצו הוצא אמנם ביום חמישי בערב, הרבה אחרי סגירת העיתון, אך ויינשטיין, שבכתבתו פרסם פרט סודי מרכזי בחקירה (רכב פורד אריקה של החשודים ברצח), נאשם כי התעלם לחלוטין מהצו ולא טרח אף לעדכן את עורכיו על הוצאתו. סביר להניח שגם לו עשה כן, לא היה מצליח לעצור את מכבשי הדפוס.
פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, מסרה בתגובה לשאלותינו: "התופעה של הפרת צווי איסור פרסום על-ידי כל התקשורת השונים נפוצה מאוד בעת האחרונה. הדבר נעשה באופן גלוי, ובמקרים מסוימים אף בוטה, תוך התעלמות מצווים המוצאים על-ידי בתי-המשפט. הפרה חוזרת ונשנית של צווי בית-המשפט פוגעת בשלטון החוק ובמעמד המערכת השיפוטית, ופוגעת באינטרסים חיוניים המוגנים על-ידי צו איסור הפרסום. מסיבות אלו, מוקנית חשיבות רבה לאכיפת החוק בעניין זה, וזאת על דרך של חקירה והעמדה לדין פלילי של כל המפר צו איסור פרסום". פרקליטת המדינה סירבה להתייחס באופן פרטני למקרים הנמצאים בחקירת המשטרה או למקרים הנמצאים לפני החלטה על הגשת כתב-אישום.
אבנר הופשטיין הוא עיתונאי
הדו"ח והיומן
על-פי חוק מבקר המדינה, פרסום פרטי דו"חות המבקר, הקבועים והמיוחדים, בטרם הונחו על שולחן הכנסת, הוא עבירה על החוק. הוראה זו כתובה בתחתית כל עמוד ועמוד של הדו"חות. גם טיוטת דו"ח מבקר המדינה ובה מסקנות בדיקת אסון צאלים ב' כללה את התזכורת הזו, ומשרד מבקר המדינה אף העביר הודעה לעיתונות ובה הודגש חסיון הטיוטה שנמסרה לגופים המבוקרים.
החיסיון החזיק מעמד שלושה ימים, עד "יומן השבוע" ביום שישי בערב. אז פרסם העיתונאי אמנון אברמוביץ' את מרבית מסקנות הטיוטה החסויה, ומאז חדלו שאר העיתונאים להקפיד על ההוראה.
העובדה שמדובר בדו"ח של מבקר המדינה, ועל כן פרסומו אסור בחוק, נשתכחה מלבותיהם של אנשי "היומן", ושכחה זו גררה תגובה דומה אצל עיתונאים אחרים. לפי שעה לא נפתחה חקירה. במשרד מבקר המדינה אישרו כי נעברה עבירה אך סירבו למסור אם בכוונתם לפנות ליועץ המשפטי לממשלה.
גיליון 17, נובמבר 1998