לאחרונה מלאו עשרים שנה לתחילתו של גל העלייה מאתיופיה. הוויכוח סביב הצלחתו או כשלונו המר של תהליך קליטת בני העדה האתיופית בישראל לא מוצה עד תום. אבל יש הטוענים שיחסית למעבר החד מימי-הביניים למאה ה-21, או השינוי הדרסטי שעברו האתיופים ממגורים בבקתות בקרן אפריקה לדירות פאר על גגות גורדי השחקים באופקים, דווקא הם הצליחו להתמזג היטב בחברה הישראלית. יש גם כאלה, כמו עבדכם הנאמן, שהם פסימים חסרי תקנה ורואים שחורות את תהליך קליטתם של יהודי אתיופיה. כמי שרואה את ההווה וצופה אל העתיד, עלייה זו עלולה להתבהר כאחד האסונות הגדולים שהחברה הישראלית עוללה לעצמה.
העלייה מאתיופיה החלה בחשאי בשלהי שנות השבעים, והמשיכה בהילולה ובריקודי הורה לאורך שנות השמונים והתשעים. אין ויכוח שלמבצעי העלייה הגדולים האלה היתה מטרה, שיש הצדקה להתלהבות הגדולה של החברה הישראלית, שהנה מגיעים לארץ אבות אחינו השחורים, יחפים, לבושים לבן ומעוטרים בשלל מספרים על המצח. תודו, אפילו אתם הציניקנים הייתם מלאי התרגשות למראה עיניכם. מטוסי ג'מבו מיוחדים של אל-על בגיוס מיוחד הנחיתו אותם המומים ושמחים בנתב"ג. הכותרות בעיתונים בישרו: "השיבה הביתה".
עם הזמן, ההתלהבות בחברה הישראלית, וגם בתקשורת, דעכה, למרבה הצער. האדם הלבן התרגל שאנשים כהי עור הם חלק מנופיה של המדינה. האתיופים נשכחו באתרים שכוחי-אל ממטולה עד אילת, והאנשים שקידמו את פניהם בעוגות ובממתקים נעלמו כלעומת שבאו. גם הציניקנים, שהיו אמורים להיות אמונים על שמירת זכויותיו של האתיופי המסכן, הפנו לו עורף ופנו לעסוק במסכנים התורנים. האתיופים האומללים נותרו עם הכאב, הניכור ותחושת האכזבה. ובעיקר עם זכרונות של הכפריים שהסתפקו במועט.
ככל שהתרבו בעיות הקליטה של האתיופים, והחברה הישראלית גילתה שהיא בעצם גזענית, הפך השחור היפה לכושי. לפתע צצו מחלות שלא היו קודם בישראל והציבור נשטף בגל פרסומים זדוניים וחסרי שחר, כאילו האתיופים הם אלה שהעלו את נגיף האיידס לארץ הקודש. הפרסומים לוו בשמות-תואר שהשחירו את פניהם של השחורים, כאילו כל שחור נושא בדמו את נגיף האיידס וכאילו האתיופים מורידים את ערכן של השכונות היוקרתיות הלבנות וכד'. העיתונאים, שקודם אהדו את האתיופים, גילו הבנה לרגשותיו של האדם הלבן החושש להידבק באיידס. ברוח זו גילו עיתונאים הבנה גם לאשה לבנה בקריות שאיימה לשרוף את עצמה אם שכניה יהיו אתיופים, וזיכו את עמדתה בכותרת בולטות.
צילום: מיקי קרצמן
בראשית דרכם של האתיופים בארץ נקטה התקשורת הישראלית גישה של מי שעומדת על משמר זכויותיהם וחושפת מעשי גזענות של הממסד ושל החברה. בהתאם לכך היא תקפה את הדעות הקדומות שבאו לידי ביטוי בפרסומים על תרומות הדם של האתיופים, את המידע הזדוני שבא ממשרד הבריאות על מספר נשאי האיידס בקרב בני העדה, והצביעה על עוולות במקומות עבודה, בבתי-הספר, בצבא ובמקומות אחרים.
הבעיה היא שהתקשורת נטשה את תפקידה ככלב השמירה של ערך השוויון וזכויות האדם, והפכה את האתיופים למצגת של החברה. מי מאתנו לא התרגש מהקצין האתיופי הראשון, מהזוג המעורב הראשון, מהיפה האתיופית הראשונה ומהזונה האתיופית הראשונה - בדרך-כלל בשער האחורי של העיתון. מרוב להיטות להציג תופעות ראשוניות בעדה, הזניחה העיתונות את הסיפורים הכואבים, פער התרבויות שנוצר, העבריינות הגואה, ההפליה שעושה חיל במוסדות הרשמיים. עד שיבוא הפיצוץ. מי שחרט על דגלו את שילובם של האתיופים במוקדי השפעה לא טרח במהלך עשרים השנים האחרונות להכניס לתוכו אדם אחד ממוצא אתיופי. העיתונים שלהטו לפרסם את כמות הנשאים בקרב האתיופים, לא טרחו לברר את היחסיות: מה אחוז האתיופים בקרב הנשאים מכלל אזרחי ישראל. מדוע שוכחים לציין כי בניגוד לאזרח ישראלי, הנבדק בעת שיחפוץ בכך, העולה האתיופי עובר בדיקת איידס בעל-כורחו, בעודו בנתב"ג?
אלה הן שאלות רלבנטיות שהתקשורת מעדיפה לא להתעסק בהן. שלושת העיתונים הגדולים מפרסמים חדשות לבקרים ידיעות על הנשירה ההמונית של בני העדה ממוסדות החינוך ומסתפקים בתגובה לקונית של משרד החינוך או באמירה של אחד מנציגי העדה, ההולמת את רצונו של העיתון לחדד את אומללותו של האתיופי המצוי; זאת במקום להתעמק ולשאול את השאלות המהותיות, שהובילו מאות מבני-הנוער העולים לנטוש את בית-הספר.
עשרים שנה חלפו מאז שהאתיופים בארץ, והאתיופים עדיין מחפשים את עצמם בעוד שהחברה מנסה להרחיק אותם ממנה. התקשורת הישראלית מנדה את האתיופים בגסות רוח, והיא אינה שוכחת להתייפייף. מה צריך לקרות כדי שעיתון גדול יקלוט בן לעדה?
זאב קאסו הוא אתיופי בוגר עיתון "במחנה". בתום שירותו הצבאי, פנה לכמה מקומונים בבקשה להצטרף למערכת, אך נדחה בנימוס פטרוני, מלווה בהסברים מנומקים. לבסוף התקבל לעבוד בערוץ הראשון. רפיק חלבי, שהאמין ביכולתו, קלט אותו, אך עובדי המערכת לא נתנו לו את התחושה שהוא עיתונאי מן המניין. "כל פעם שהייתי מביא סיפור, יצרו אצלי רושם שהם לא מאמינים לו ותמיד ביקשו ממני את מספרי הטלפון של האנשים שבהם מדובר כדי לברר בעצמם אם הסיפור אמיתי", הוא מתאר. "האבסורד הגדול הוא שבאחד הימים הבאתי סיפור ל'יומן', ביקשתי מהעורך לאפשר לי להכין את הכתבה והוא עיקם פרצופו וזלזל באמינות הסיפור. לקח לי חודשים ארוכים לשכנע את הערוץ המתחרה לפרסם את הסיפור, שלימים עשה רעש גדול". המידע שזאב קאסו הביא לערוץ הראשון ונדחה היה סיפור יחסו המשפיל של המוסד לסוכניו ממוצא אתיופי שפעלו בסודן. קאסו פרש מתוך ייאוש מן התקשורת ופנה לעסוק בחינוך. הוא ביקש ממני לציין את היחס החם שגילה אליו רפיק חלבי, שאינו יהודי, וכנראה בגלל זה אינו ספוג בדעה קדומה.
רות אלמשט היא סטודנטית, בוגרת החוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה. היא מספרת: "שלחתי את קורות חיי לכל מערכות העיתונים וציינתי את עובדת היותי בת לעדה האתיופית ואת השכלתי בתחום, ואף התקשרתי לכמה מקומות וביקשתי לתת לי צ'אנס אחד. הם אמרו לי, 'נחזור אלייך בהקדם', ועד היום לא קיבלתי תשובה". לדברי אלמשט, חברה ללימודים (שאינו ממוצא אתיופי), שפנה דרך מכרים העובדים בתקשורת, התקבל לעבוד באחד העיתונים הגדולים: "אילו לא הייתי אתיופית היו מזמינים אותי לפחות להראות את הידע שלי. לא ביקשתי להיות עורכת אלא כתבת מן המניין, אך זאת לא קיבלתי", היא קובעת.
אני עדות חיה ליחס גזעני מצד התקשורת. אני העוף המוזר שהצליח להתברג במעוז השיינקינאות עוד בתקופת הצבא בגל"צ. אני יודע להעיד, לאחר שבע שנים של התחככות בברנז'ה הסגורה והמתייפייפת של התקשורת, שמדובר בחבורה של דיסק קשיח, שמסרבת לקבל את השונה כפי שהוא, לא רק במלים אלא במעשים. למרות שהשתלבתי בה ואינני מתלונן על מעמדי בתוכה, נתקלתי לא אחת ביחס פטרוני, בהערות מהסוג: "מה כבר אתה יודע לעשות", "איך למדת את זה כל-כך מהר". הנה דוגמה אופיינית מהימים האחרונים: ב-18 ביוני היה פיגוע מזעזע קרוב לצומת פת בירושלים. אחת ההרוגות היתה תלמידה שלי (אני מלמד כסמינריסט). מנהל חטיבת החדשות בקול-ישראל, שלום אורן, בישר לי על הירצחה של הילדה, גלילה בוגלה (בת 11). באחד החדרים הסמוכים התגודדו מפיקות ועורכים בכירים. סיפרתי לאחד הכתבים, בסערת רגשות, שהנרצחת היתה תלמידתי. אחת המפיקות הבכירות ששמעה את דברי אמרה בזלזול מופגן את המשפט הבא: "מה אתה כבר יכול ללמד אותה, אמהרית?" הצוות שישב שם, חלקו גיחך, חלקו אף צחק בקול רם. אף אחד לא טרח להעיר על חומרת הדברים הגזעניים והמטופשים של אותה מפיקה. זמן מה לאחר מכן, כשהופנמה חומרת האירוע, נשלחה המפיקה להתנצל לפני. סירבתי לקבל את התנצלותה והחלטתי לפנות למנכ"ל רשות-השידור, יוסף בראל, ולמנהל קול-ישראל, אמנון נדב, משום שזו לא הפעם הראשונה שאני נתקל בהערות גזעניות מסוג זה.
הטענה שהתקשורת לא מוצאת אנשים מוכשרים מקרב בני העדה מקוממת ואפילו מעליבה. לדעתי, התקשורת חוששת שדריסת רגל של בחור אתיופי במערכת המשומנת והלבנה עלולה לקלקל את דמותו המסורתית של האתיופי השחור המסכן. אולי התקשורת חוששת מתיקון טעויות ושבירת הסטיגמות שהיא מטפחת כבר עשרים שנה. אפילו שמות של אתיופים התקשורת לא טורחת לברר מתוך בורות או עצלות. טענה מופרכת נוספת שמעלים אנשי תקשורת היא שכתב מבני העדה לא יכול לסקר את עדתו בגלל הטיה. זו טענת סרק. סלימאן א-שפעי, כתב ערוץ 2 בעזה, הוא לא יהודי ממוצא פולני. נטשה מוזגוביה, כתבת "ידיעות אחרונות" המסקרת את העלייה מחבר-העמים, היא עולה מן המניין. איש אינו מערער על אמינותם ועל יושרם המקצועי. אסתר אקלום סיימה בהצטיינות תואר שני בתקשורת באוניברסיטת תל-אביב. היא אומרת: "לא פניתי לתקשורת הישראלית כי אני יודעת שאותי לא יקבלו, יעדיפו אדם לבן או קרוב משפחה של איש תקשורת. לי אין אנשים בברנז'ה. אני שייכת לקבוצת האנשים שכותבים עליהם. לכן אני אייטם. מקסימום אני יכולה לשרת את המערכת בתרגום השפה הלא מובנת, וגם זה בחינם". אקלום אינה יחידה. יש קבוצות גדולות של צעירים מבני העדה שגילו כי כדי לצאת מהמצב שבו הם נחשבים רק לנושא תקשורתי, עליהם לצאת וללמוד את המקצוע. כעשרים סטודנטים אתיופים סיימו עד כה לימודי תקשורת באוניברסיטאות. לדאבוני הרב, אף אחד מהכשרונות המעולים האלה לא הצליח להשתלב במקצוע. לפי בדיקתי, אין שום עיתונאי ממוצא אתיופי בתקשורת הישראלית.
הזכיינים שהתמודדו על הערוץ המסחרי הנחשק שכחו שבישראל קיימים אתיופים דוברי אמהרית, בעוד שניסו לרצות כל קהל יעד אפשרי אחר בשוק. אפילו הערוץ הממלכתי לא מצא לנכון לספק רצועת שידור קצרה לאתיופים. מישהו התלונן על זה? מישהו כתב על זה? כי אין מי שיזעק את הזעקה. אין מי שיכתוב על צורכי האתיופים. אין מי שידבר על הצורך של האתיופים לשמוע את המתחולל בארץ בשפתם. וכאשר כותבים עליהם, נקודת המבט היא תמיד היותם מסכנים.
בעולם הנאור התקשורת היתה הראשונה לצאת נגד גזענות בחברה. לא רק לכתוב עליה, אלא גם לשמש דוגמה. בארצות-הברית מגישים חדשות בשלל צבעים - הסינית לצדו של המגיש השחור וזה לצדם של הפרשנים היהודים. בין חשובי הפובליציסטים ניתן למצוא גם אנשים שהיו פעם אייטם, ואילו התקשורת הישראלית היא גזענית. אם האתיופים יסמכו על עולם ערכיה של העיתונות הישראלית הם עלולים להישאר חוטבי העצים ושואבי המים של האדם הלבן בישראל.
דני אדינו אבבה הוא פרילנסר
גיליון 39, יולי 2002