לפני זמן מה התפרסמה ב"המודיע" כתבה מאת ישראל הרשקוביץ שנשאה את הכותרת "מי יטפל במטפל". הכותרת דמתה לזו של כתבה שלי שהתפרסמה פחות מחודש קודם לכן בעיתון "הארץ" ("מי יטפל במטפלים?", 24.6.16), ודי היה ברפרוף מהיר כדי לאמת את החשד: הכתבה מועתקת, או לפחות חלקים גדולים ממנה.
תוכן הדברים והשתלשלותם זה מזה, הנתונים והראיונות שעשיתי – כולם היו שם, לפעמים מלה במלה. התגובה הראשונית שלי היתה משועשעת, כאילו מישהו גילה לי שספר שלי הועתק והתפרסם בצ'אד. וואלה?! אלא שההעתקה היתה החלק הפחות נבזי בסיפור. הבריונות האמיתית היתה ההתנשאות של העיתון על החילונים בשירות הערכים שהוא מייצג.
הכתבה שלי עסקה במצב המורכב שאליו נקלעים אנשים המטפלים בקרוביהם – הוריהם הקשישים, למשל – ובמחירים הפיזיים, הנפשיים והכלכליים שהם משלמים. וכרגיל, כשעוסקים בהשוואת טקסטים, יותר משמעניין הדמיון ביניהם, מעניין דווקא השוני. במקרה שלי, אפשר לומר שהטקסט עבר הדתה.
תחילתה בצנזורה משעשעת (השמטת המלה האחרונה מהקטע, שמונה כמה מהמטלות שהם מנת חלקו של מי שמטפל בהוריו: "מלווה לרופאים ואוסף כיסא גלגלים... מבקיע חומות ביורוקרטיה עשויות בטון מזוין"). המשכה בהוספת סיפורים קצרים שמבקשים לעשות גלוריפיקציה לחברה הדתית: קצת יידישקייט מתקתק והרבה מצג שווא של אידיליה משפחתית, שבה בני המשפחה – בנים, נכדים ונינים – כמעט מתחרים זה בזה מי יטפל בסב ("שמצבו הגופני ירוד אך דעתו צלולה", כמובן).
אבל אקט ההדתה המקומם ביותר היה הסילוף של פסקת הסיום של הכתבה שלי. כמי שמטפלת בשנים האחרונות באביה הקשיש, סיימתי את הכתבה בקטע אישי שדן במשמעות הטיפול בהורה עבור האדם החילוני. כדי להדגיש את התוקף האנושי של המוסר החילוני, בניגוד לתוקף הדתי שמקורו אלוהי, בחרתי להשתמש במשפטים שמתכתבים עם מושגים מהמקורות היהודיים. הנה חלק מהקטע:
לא דוקטורט, לא כתיבת רומן ולא עבודה פורייה – אף אחת מהעשיות האלה לא מעניקה חוויית משמעות כמו הניסיון להציל את אביך, את יחידך אשר אהבת [...] זו עבודת הקודש של האדם החילוני, שאין לו צווים מלבד אלה שבין אדם לחברו, בין בת לאביה. ללא גמול בעולם הבא [...] יום אחרי יום אתה מתגבר כארי וקם לעבודת הבורא, זה שנתן לך חיים, זן ופרנס והשגיח עליך [...] האדם מחפש משמעות? הנה היא"
באחד הקטעים המקוריים הבודדים שנוספו לכתבה המועתקת, לקח "המודיע" את הקטע והפך אותו על פיו: "אותם מטפלים עושים לרוב את תפקידם ללא אומר, מתוך תחושת שליחות של כיבוד הורים (כשמה שמפתיע הוא שאפילו כאלה שמצהירים על עצמם כחילוניים מסבירים את דבקותם במשימה בכך ש'זו מצווה' – עוד המחשה לעוצמתה של 'הנקודה היהודית')".
במלים אחרות, הטקסט הזה, שזכה להבלטה בליד של הכתבה המועתקת, אומר כך: כאשר חילוני, שאין לו כידוע ערכים משלו, מטפל בהוריו במסירות, הרי זה רק משום שהוא נחל ערך זה מהדת היהודית. הוא עצמו מודה בכך, ואם כך הרי שהוא מודה שעגלתו ריקה. ובכן, ב"המודיע" רצחו וגם ירשו, גנבו את הכתבה וגם ניכסו לעצמם את המוסריות.
אשה מסייעת לקשישה, ירושלים 2012 (צילום: יוסי זמיר)
לאחר ש"הארץ" שלח מכתב התראה, קיבלנו מעורך העיתון, יצחק מתתיהו טננבוים, מכתב מיתמם ומניפולטיבי. הוא מודה בו בהעתקה ובהפרת זכויות יוצרים, אך מספר שמדובר בעיתונאי תם וחסר ניסיון (וגם, אבוי, "אב למשפחה אשר ניסה להתפרנס בכבוד"). חיפוש קצר באינטרנט מגלה שמדובר בעיתונאי ותיק דווקא, שבשמו הנוכחי פעיל כבר כמה שנים ולפני כן כתב תחת השם "מאיר גולד".
עורך "המודיע" התעקש להשמיט מההתנצלות כל דבר שעשוי להיתפס כהודאה או הכרה בקיומם של ערכי מוסר חילוניים
בכל זאת, הוחלט ב"הארץ" לא להגיש תביעה כספית כנגד "המודיע" אלא להסתפק בהתנצלות, אבל זה לא הפריע לעורך "המודיע" להמשיך במעלליו. בתגובה לדרישתנו שהודעת ההתנצלות תכלול גם את הקטע האישי שמבטא את תפיסת המוסר החילונית שלי, התעקש העורך להשמיט ממנו כל דבר שעשוי להיתפס כהודאה או הכרה בקיומם של ערכי מוסר חילוניים.
במקום "זאת עבודת הקודש של האדם החילוני, שאין לו צווים מלבד אלה שבין אדם לחברו", הוא הסכים לכתוב רק כך: "זאת עבודת הקודש שבין אדם לחברו". במקום שבו כתוב אצלי "ללא גמול בעולם הבא", תיקן ל"ללא בקשת גמול בעולם הבא". "ברוב תבונתך ויושר ליבך ודאי תסכים (לתיקונים)", כתב עורך "המודיע" לעורך-הדין, "גם כך ההתנצלות אינה מכבדת אותנו".
ובכן, נראה שמעשה הרמייה וההתנשאות מכבדים אותו קצת פחות.
מלכתחילה, המניע העיקרי שלי לתביעת ההתנצלות לא היה הפרה של "זכות היוצרים ושל הזכות המוסרית של המחברת" (זה הניסוח המשפטי), אלא העיוות שנעשה לאג'נדה החילונית שהצגתי במאמר. לכן סירבתי לנוסח ההתנצלות ש"המודיע" ניסה להכתיב, אשר כלל רק הודאה בהפרה של הזכויות אך צינזר חלק מ"הקטע החילוני" שלי באופן ששוב מתכחש לקיומם של צווי מוסר חילוניים.
"המודיע" החליט להתעלם מהסירוב ופרסם התנצלות בנוסח רזה עוד יותר. בעיתון נכתב כך: "נציין כי בכתבתה המקורית, מספרת הכותבת על תחושותיה כאישה חילונית שמטפלת באביה הקשיש ומגדירה אותה כעבודת קודש". במילים אחרות, "המודיע" התעקש לחזק בקוראיו את הרושם כאילו אני, החילונית, מודה שהטיפול שלי באבי הקשיש הוא עבודת קודש במובן הדתי.
לא רק "המודיע" שש להציג את את החילוני כמי שלאמיתו של דבר, וכפי שנטען מאז ומעולם, מפעם בקרבו לב יהודי חם. האתר של רדיו קול-חי החרדי, שסיקר את המקרה, תפס שתי ציפורים במכה אחת: הוא דיווח בחדווה על "ההתנצלות העמוקה" של "המודיע" בפני "הארץ" על הפרת זכויות יוצרים, ובהזדמנות זו גם עוקץ אותו על היותו נכלולי.
במקביל, הוא הצטרף לחגיגה על ההודאה כביכול של האישה החילונית, שטוענת שהבסיס לטיפול באביה הוא דתי. הוא ציטט מהכתבה שלי גם את המשפט: "יום אחרי יום אתה מתגבר כארי וקם לעבודת הבורא, זה שנתן לך חיים, זן ופרנס והשגיח עליך", שבמקור מתייחס כמובן לאבי מולידי. כמו "המודיע" גם הוא הוציא אותו מהקשרו החילוני, ואנס אותו לשוב למקום הדתי שאותו עזב.
העגלה, מתברר, מלאה בהתנשאות ובאטימות.