אל: עורך "העין השביעית" עוזי בנזימן
מאת: יובל דרור
הנדון: דו"ח איומים על "העין השביעית"
עוזי היקר,
ברצוני להודות לך פעם נוספת על שהטלת עלי להגיש לך מדי שבוע דו"ח איומים על "העין השביעית". הסברת לי אז שבעידן של מדיה מקוונת ומתפתחת, "העין השביעית", שאחד מתפקידיו המרכזיים הוא לדון באופן ביקורתי בתקשורת הישראלית, נמצא תחת איום מתמיד. האיומים שונים ומגוונים: מאיומים תקציביים וכלה באיומים תוכניים.
את בעיית האיומים התקציביים פתרנו על-ידי קיצוץ חד בשכרי. ברור לי שבתקופה זו אי-אפשר לשלם לי 40 אלף שקל לחודש (לא כולל מע"מ), ולכן הסכמתי להפחתה כואבת וחד-פעמית בהיקף של 5% בשכר שלי. אבל מה בנוגע לאיומים מצד גופי תוכן מתחרים?
לשם כך אני עוקב בשבע עיניים (חחחח) אחרי גופים העלולים לאיים על ליבת העיסוק שלנו ב"העין השביעית" בכל הקשור לביקורת תקשורת. בדו"ח האיומים הזה, לראשונה מאז שהתחלתי בתפקידי, ברצוני להסב את תשומת לבך לעובדה ש"העין השביעית" נמצא תחת איום קשה וחריף מצד מתחרה בלתי צפוי. אני מתכוון כמובן לעיתון "מעריב".
בשנה האחרונה, כך נראה, קיבל "מעריב" החלטה אסטרטגית: לא להסתפק כעיתון יומי בדיווח על ענייני השעה, ולנסות להשתלט על קהל המיליונים והכנסות העתק של "העין השביעית" באמצעות הסטת תשומת הלב העיתונאית שלו לכיוון חדש.
דוגמה אחרונה לכך היא החלטתו של "מעריב" להקדיש הפניה בולטת (פלוס תמונה ותקציר) בעמוד הראשי של חדשות יום שישי לטקסט של אחד הפרשנים הבכירים בעיתון, בן דרור ימיני. הטקסט עוסק כולו בניתוח ראיון שהעניק העיתונאי גדעון לוי ל"אינדיפנדנט" הבריטי תחת הכותרת "ברון תעשיית השקרים". בטקסט, שנפרש על כפולת עמודים ב"מוספשבת", בודק ימיני את דבריו של לוי ומפריך אותם אחד-אחד תוך שהוא קובע שבדיקת טענותיו של לוי ממחישה כיצד הדמוניזציה של ישראל מתרחשת בעולם.
עוזי היקר, אני מתקשה להיזכר מתי היתה הפעם האחרונה שבה עיתון יומי בעל תפוצה ארצית (כלשהי) הקדיש כל-כך הרבה נדל"ן עיתונאי לעיסוק בראיון שהעניק עיתונאי של עיתון אחר לעיתון אחר. אבל קשה לומר שזו הפעם הראשונה שבה "מעריב" בוחר באסטרטגיה הזו.
לפני קצת יותר משנה הקדיש "מעריב" עמוד שלם, גם אז זה היה ביום שישי, גם אז בעמודי החדשות, לטורים של מיטב כותביו (בן דרור ימיני ובן כספית) שהבהירו מדוע העיתון "ישראל היום" הוא סכנה לדמוקרטיה. כן, עוזי, "מעריב" הסביר לקוראיו מדוע העיתון המתחרה בו הוא "סכנה לדמוקרטיה", תוך שהוא מבצע ניתוח תקשורתי מאלף של האינטרסים הגלויים והסמויים של "ישראל היום".
אבל גם זו לא היתה הפעם היחידה ש"מעריב" עסק בביקורת תקשורת. אחד התחקירנים המוכשרים בעיתון, קלמן ליבסקינד, מפרסם בתקופה האחרונה מדור שבועי קבוע ב"מוספשבת" המוקדש כולו לעיסוק בביקורת תקשורת. ערוץ 2, גלי-צה"ל, "ידיעות אחרונות" וכמובן עיתון "הארץ", כולם עולים מדי שבוע על הגרדום של ליבסקינד, המשסף את גרונם בשל מה שהוא סבור שהן טעויות עובדתיות, הטיה פוליטית, טון דיבור או מחוות גוף שאינם מתיישרים עם הדרך הנכונה לעשות עיתונות.
אבל ליבסקינד אינו היחיד העוסק באופן קבוע בביקורת תקשורת ב"מעריב". במוסף התרבות עוסק אחד ממבקרי הספרות של העיתון, מנחם בן, באופן קבוע בביקורת טלוויזיה ותקשורת תוך שהוא מסביר מי צריך להופיע בטלוויזיה ומי לא (הומואים), מי נחמד בעיניו ומי דוחה (הומואים), מי הגיע הזמן שיקבל תוכנית משל עצמו ואת מי צריך להעיף כבר מהמסך (הומואים).
ימיני, ליבסקינד, כספית ובן לא לבד. באתר האינטרנט של "מעריב", nrgמעריב, ניתן למצוא לפחות שני מקומות שבהם העיתון מקדיש תשומת לב ניכרת לעיסוק באמצעי תקשורת אחרים. הראשון הוא ערוץ הברנז'ה של האתר, שעוסק בידיעות תקשורתיות מהמדרגה הראשונה כמו פרידתו של מבקר התקשורת של "הארץ" מאשתו או מעצרה של כתבת "ידיעות אחרונות" בארה"ב בחשד לסחר בסמים. נוסף לכך, בערוץ היהדות מופיע מדי שבוע מדור ששמו "חמש שאלות לתקשורת העוינת", ובו בוחן nrg את הדרך שבה אמצעי התקשורת בישראל הם, ובכן, סמולנים.
כל זה קורה עוד לפני שהתחלתי לדבר על העיסוק האובססיבי של בן כספית בטוריו של נחום ברנע, בעתיד הטלוויזיה החינוכית או במצבו התעסוקתי של דן מרגלית, מגיש בטלוויזיה החינוכית ובעל טור ב"ישראל היום".
יש להדגיש: אין דבר מגונה כשלעצמו בביקורת תקשורת, גם כשזו מגיעה מגוף תקשורת. אחרי הכל, "הארץ" פירסם במשך שנים ב"מוסף הארץ" את טורו של אביב לביא שעסק בביקורת תקשורת. זאת ועוד, גם ב"ידיעות אחרונות" וגם ב"מעריב" מתפרסמים במוספי התרבות השבועיים טקסטים העוסקים בתקשורת (שי להב ונעה ידלין ב"מעריב", רענן שקד ב"ידיעות אחרונות"), וזה אך הגיוני בהתחשב בעובדה שתקשורת ההמונים היא מרכיב מרכזי בתרבות הישראלית. אלא שב"מעריב", עיתון יומי בישראל, העיסוק בביקורת תקשורת גולש שוב ושוב גם אל עמודי החדשות והמוספים המדיניים.
עוזי היקר, נראה שב"מעריב" הבינו שהדרך של העיתון לגאולה היא להשקיע לא רק בעיסוק במצב המדיני, הכלכלי או החברתי בישראל, בתחקירים, בכתבות עומק ובחשיפות עיתונאיות, אלא לרכז את המאמץ העיתונאי במה שחשוב באמת: במתחרים שלהם. אם לא ניזהר, תוך זמן קצר נגיע למצב שבו לא יהיה עוד צורך בגוף כמו "העין השביעית", שכן גוף גדול מאיתנו, בלתי תלוי וחסר פניות או אינטרסים נוטל מאיתנו את המושכות ומבצע את עבודתנו.
אי לכך המלצתי לך היא לפטר את שוקי טאוסיג ואורן פרסיקו ולהעסיק במקומם את בן כספית ובן דרור ימיני. כך גם ניפטר מכוח אדם יקר ובלתי מיומן וגם נמוטט את האסטרטגיה של "מעריב".
בכבוד רב,
יובל דרור