הדי פרשת הבלוגרים בתשלום שחשף כאן בשבוע שעבר עמיתי עידו קינן נשמעו היטב גם מעבר לאוקיאנוס האטלנטי. נדמה שהכל כבר נכתב על הפרשה הזו על-ידי עשרות בלוגרים שהתעצבנו, הרגיעו או סירבו להתרגש.
על ההצעה שעסקה בקוד אתי לבלוגרים אין טעם להרחיב, שכן עצם הרעיון מטופש להחריד. על מי יושת הקוד האתי? על חבורה של אנשים שכותבים מתי שהם רוצים, כמה שהם רוצים, על מה שהם רוצים ואיך שהם רוצים? מי יאכוף את הקוד הזה? מועצת הבלוגרים העליונה? מה יהיה העונש שלהם – לפתוח בלוג בתפוז? המחשבה שלפיה יש גוף שנקרא "הבלוגרים" שאפשר להתייחס אליו בצורה מאורגנת וממוסדת, לבוא אליו בטענות או בדרישות, היא לא פחות ממצחיקה.
ובכל זאת, אפשר להבין את הכעס שעוררה החשיפה הזו. הבלוגים תפסו את מקומם של הטוקבקים כ"קול העם". כיום, כולם כבר יודעים שאפשר לשכור את שירותיה של חברה שתציף את אתרי האינטרנט בטוקבקים המדבררים את המשלם עליהם, אבל בלוגים הם משהו אחר; כותבים אותם אנשים רגילים, מדם לבם. הם מייצגים משהו אותנטי, מקורי ובלתי מושפע.
התפיסה הרומנטית הזו את הבלוגוספירה היא כאמור תפיסה רומנטית, ורומנטיקה כמו רומנטיקה מבוססת בעיקר על משאלת לב. הבלוגוספירה היא זירה שבה פועלות חברות מסחריות המבקשות לעטות פנים אנושיות על פני המותג שלהן. מנהלים בכירים יותר או פחות נשלחים אל החזית החדשה כדי לפתוח בשיחה, להציג את החברה מבפנים, ואם אפשר גם להעביר את המסר התאגידי. אין עם זה שום בעיה: מדובר במרחב ציבורי, חופשי ופתוח, ומה שמותר לזרובבלה מותר גם לפירמת רואי-החשבון קסלמן-וקסלמן.
מה שמעורר את תחושת האי-נחת בשיטה שחשף קינן אינו העובדה שיש בלוגים שלכאורה אמורים להיות עצמאיים, אך בעצם משרתים אינטרסים תאגידיים, אלא הדרך הזולה, הברוטלית והדביקה שבה הדבר נעשה.
על פניו, נדמה שדווקא אני צריך להיזהר בדברי, שכן זה עתה שבתי מכנס בניו-יורק, שענקית פתרונות האחסון האמריקאית, חברת EMC, אירגנה ומימנה לכ-24 בלוגרים מרחבי העולם. האין זו דוגמה נוספת לקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן "לקנות" (עם או בלי מרכאות) בלוגרים? ייתכן, אבל השאלה היא כיצד זה נעשה וחשוב מכך, באילו תנאים.
זו השנה השנייה ש-EMC עורכת את הכנס הזה, ובפתיחתו אמר האנליסט שהנחה את האירוע (ושאינו עובד EMC) כי אחת ההערות של המשתתפים מהשנה שעברה היתה שקולם של אנשי החברה עצמה לא נשמע. "תבינו", הוא פנה למנהלי EMC שישבו בחדר, "אנחנו יודעים שאתם מימנתם את הכנס, אנחנו יודעים מה האינטרסים שלכם, ובכל זאת היינו רוצים לשמוע מה יש לכם לומר על הנושאים שיועלו כאן". ואכן, במהלך הכנס חקרו הבלוגרים לא פעם את אנשי EMC, ביקשו לקבל מהם פרטים, דרשו להבין טוב יותר מה החברה מציעה וכיצד היא מתכוונת לנצח במאבק העסקי שהיא מנהלת במתחרות שלה.
כאשר EMC הזמינה את הבלוגרים לכנס היא הבהירה שהיא לא מצפה לדבר: "רוצים – תכתבו, לא רוצים – אל תכתבו, זה תלוי בכם". אף אחד כאן לא תמים: EMC השקיעה עשרות אלפי דולרים בהטסת אנשים, מימון מלון וארוחת ערב מושקעת, והיתה שמחה לראות שיש פרי לעמלה, ובכל זאת כאשר שאלתי את הדוברת האמריקאית של החברה למה הם מצפים מהבלוגרים, היא ענתה: אנחנו לא מצפים לשום תמורה. זו מערכת יחסים, וכמו בכל מערכת יחסים, אי-אפשר להכריח צד אחד להתאהב בצד השני.
דוגמה לשיטת הפעולה הזו ניתן למצוא בדרך שבה מיקרוסופט ישראל נוהגת בבלוגרים המקומיים בעת הכינוס הדו-שנתי שלה, Tech-Ed. החברה מזמינה עשרות בלוגרים ישראלים, על חשבונה, לאילת. היא מטיסה אותם, משכנת אותם במלון ולא מעמידה כל תנאי: "תרצו – תכתבו, לא תרצו – אל תכתבו". למעשה, חלק לא מבוטל מהבלוגרים כותב – נגד מיקרוסופט, ועדיין החברה ממשיכה להזמין אותם ללא הינד עפעף.
ובישראל מה? ויראליות בורקס. עובדת מטעם חברת מקאן-אריקסון נותנת כסף מזומן, מעטפה מיוזעת ובתוכה 150 שקל בתמורה להפצת סרטון ויראלי. היא מעמידה תנאים, דורשת חשאיות ומזהירה פן יכתבו דברים שליליים. זו לא מערכת יחסים, זו מערכת עובד-מעביד מהסוג הנלוז ביותר.
מעטים יסברו שיש דבר מה פסול מעיקרו בכך שבלוגר ירוויח משהו מכשרונו ומהעובדה שצבר מוניטין וקהל. אינני מכיר רבים שחושבים שיש משהו קלוקל בכך שחברת אורנג' משלמת אלפי שקלים בחודש לכל אחד מהבלוגרים המוכשרים שכותבים במסגרת האתר אורנג'-טיים.
הבעיה עם השיטה שנחשפה בכתבתו של קינן אינה בתגלית המרעישה שלכולם יש מחיר (זה ידוע). הבעיה היא שנדמה שבלוגרים טרם הפנימו את העובדה שאף שהם לא עיתונאים (על אף שכמה מהם עושים עבודה עיתונאית אמיתית), ואף שהם אינם מחויבים לשום דבר חוץ מאשר לעצמם (וגם זה לא תמיד), אם הם רוצים שיתייחסו אליהם ברצינות, מוטב שילמדו להעמיד תנאים.
התנאי הראשון הוא: בלי תנאים. אם אתה, התאגיד, רוצה ממני משהו – קח סיכון. יכול להיות שהסיכון ישתלם לך, יכול להיות שאכנס בך, אבל אלו הם חוקי המשחק. זה תלוי בי ורק בי, ושום סכום שבעולם לא ישנה את זה. ואם ברור לכל שעצם התשלום אינו מהווה רכישה של עמדה משוחדת, הגילוי הנאות הופך למעניין, אך לא לעצם העניין. "כן, שילמו לי, נתנו לי – אז?".