כל העיתונים עוסקים היום בשר לשעבר בנימין בן-אליעזר, שמת השבוע כשעננה של חשדות וסעיפי אישום מרחפת מעל ראשו. לצד האג'נדות העיתונאיות (המוצהרות והנסתרות) וסגנונות העריכה הייחודיים, אופן הטיפול בחשדות ובעדויות על שחיתות במערכת הפוליטית הוא אחת מטביעות האצבע המאפשרות להבדיל בין שלושת היומונים הבולטים בישראל – "ישראל היום", "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" – שלכל אחד מהם שיטה וצורה משלו לעסוק בשחיתות.
"ישראל היום". החינמון של שלדון אדלסון – שבעצמו נאלץ בשנים האחרונות להתגונן מפני האשמות בביצוע מעשי שחיתות במסגרת עסקי הקזינו שלו (ושילם סכום עתק עבור השתקתן) – הושק כעיתון ששם לו למטרה ללחום בשחיתות. למעשה, זו היתה הכותרת הראשית הראשונה שפורסמה בו, אי אז בקיץ 2007: "התוכנית למלחמה בשחיתות". ראש הממשלה היה אז אהוד אולמרט, היושב כעת בכלא בגין עבירות שביצע כאיש ציבור. היומון הצעיר, שנוסד עבור האלטרנטיבה בנימין נתניהו, התאמץ לכרסם באולמרט ככל יכולתו.
השנה היום היא 2016. נתניהו סוגר שש שנים וחצי בשלטון, תקופה שבה האג'נדה של "ישראל היום" השתנתה מן הקצה אל הקצה: אחד מחמשת הדיברות שנדפסים בפתחו מדי יום אמנם קורא "לתמוך בשלטון החוק", אך בפועל הפך "ישראל היום" מעיתון שהתחייב להילחם בשחיתות לעיתון שלפחות בכל הנוגע לנתניהו משמש כמכשיר להכחשת חשדות לשחיתות ושאר התנהגויות תמוהות עד פסולות, שנקשרו בעיקר ברעייתו שרה.
איך בכל זאת נלחמים בשחיתות ושומרים על "שלטון החוק"? מפנים את החצים לאופוזיציה. למרבה הנוחות, פואד מגיע מחממות השחיתות של השמאל, ולא של הימין. ב"ישראל היום" תמכו השבוע בבעל הטור יוסי ביילין, שבחר למתוח ביקורת על בן-אליעזר, בשעה שרוב מספידיו דיברו על מושגים מופשטים כמו תרומה אדירה, חמימות ולבביות. בעל הטור הבכיר של החינמון, דן מרגלית, כותב היום שביילין צדק, וביילין עצמו הסביר את עצמו במדור הדעות לפני כמה ימים. כתבה מאת נדב שרגאי, המתפרסמת במוסף הפוליטי, מסכמת את חייו של האיש לנוכח הפרק החותם שלהם, זה שבו התרופפו בריאותו ותדמיתו הציבורית.
בידיעה קצרצרה מעדכנים עורכי "ישראל היום" את קוראיהם בהתפתחות האחרונה בפרשה שבעבר כיכבה בשער החינמון. על-פי תחקיר של מתי טוכפלד שפורסם ארבעה ימים לפני הבחירות הקודמות, "חברה פרטית המקורבת להרצוג" שילמה 40 אלף שקל לשם מימון קמפיין הכפשה נגד שלי יחימוביץ' לקראת הפריימריז שנערך במפלגת העבודה בעת שהרצוג כיהן כשר הרווחה. בתמורה, טען טוכפלד מפי מקור אנונימי, סייע הרצוג לעסקיה של אותה חברה.
"המשטרה: אין די ראיות להעמיד את הרצוג לדין", מדווח הבוקר כתב הפלילים איציק סבן בעמוד 17. "עם זאת, נמצאה תשתית ראייתית להעמיד לדין את שמעון בטאט, בכיר לשעבר במטה הרצוג, בעבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד ובקבלת תרומה אסורה", הוא מוסיף בקול ענות חלושה.
וביילין? טורו השבועי מוקדש היום להינדנבורג.
"ידיעות אחרונות". הטבלואיד של משפחת מוזס סיפק לכל אורך משפטי אולמרט תמונת מראה של הסיקור שהציע "ישראל היום". כשב"ישראל היום" מרחו כותרות על הגילויים שהעלו החקירות, המשפטים והתחקירים העיתונאיים (שביצעו כלי תקשורת אחרים), ב"ידיעות אחרונות" ריככו, סיחררו, החביאו בעמודים אחוריים ובשעת דחק – לאחר שכבר הוכח שהיתה שחיתות – גם הסבירו שלמרות זאת, אולמרט היה ראש ממשלה מצוין שעשוי היה להגיע להישגים כבירים אילו רק הניחו לו.
השבוע הגיעה הנטייה הפסולה הזאת לאחד משיאיה הגרוטסקיים, עם פרסום המלצת המשטרה להגיש עשרות כתבי אישום בפרשת השחיתות בחברה הממשלתית נתיבי-ישראל. בעיתונים הכלכליים "גלובס" ו"דה-מרקר" הקדישו להתפתחות כפולות עמודים מושקעות שבהן הובלט מצעד הבושה: דיוקנותיהם של החשודים המרכזיים, לצד החשדות המיוחסים להם (ב"הארץ" חיזקו גם בהפניית שער).
ב"כלכליסט" ובטבלואידים התלהבו קצת פחות: ביומון הכלכלי של קבוצת "ידיעות אחרונות" זיכו את ההמלצה בידיעה בינונית בעמוד 10, ובה שובצו תמונותיהם של שניים מבכירי החשודים, אלכס ויז'ניצר ושי ברס. ב"מעריב" הקדישו לסוגיה כתבה גדולה, אבל בכפולה החמישית; ב"ישראל היום", שהתהפוכות הקואליציוניות הוציאו את אביגדור ליברמן ואת ישראל-ביתנו מהרשימות השחורות שלו, התפרסמה ידיעה בינונית בעמוד 15. וב"ידיעות אחרונות"? פרשת השחיתות הגדולה שבה מעורבים כמה מאנשי המנגנון הבכירים בישראל-ביתנו ומקורביו של ליברמן, שבעצמו מקורב ל"ידיעות אחרונות", זכתה בעיתון לידיעת צד קצרצרה, נטולת פירוט וכמעט נטולת שמות, אי שם בעמוד 16. כפי שניתן לראות, היא כללה שלושה משפטים בלבד. אחד מהם מוקדש להכחשת הממצאים, שכאמור – כלל אינם מפורטים.
המקרה של בן-אליעזר ו"ידיעות אחרונות" אמנם היה פחות מובהק מהמקרים של פוליטיקאים מושחתים כאולמרט, ליברמן ואריאל שרון, אך גם כאן ניכרה נטייתם של העורכים להצניע את ההתפתחויות ולהיטיב עם האיש. כעת, לאחר מותו, המגמה הזאת נמשכת.
סימה קדמון, כצפוי, מתגייסת היום להגן על כבודו של השר המת: היא יוצאת נגד ביילין ("כל-כך מביך"), וגם נגד אהוד ברק, שדווקא שיגר הספד ממלכתי שכלל בסך הכל התייחסות ל"צללים" בחייו של פואד ("יותר יבש ומנוכר מערך ב'ויקיפדיה'"). כתבת מגזין מאת נחמה דואק מוקדשת לחבריו של בן-אליעזר ולבנו יריב, שמלין על "שפיכת דמו" של אביו. הבן, כזכור, נחקר גם הוא בגין מעשי השחיתות שבהם נחשד אביו.
בכתבה אחרת המתפרסמת ב"מוסף לשבת" מראיינת דואק את בעל הטור גלעד שרון, בנו של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון ומי שנודע בציבור בעיקר בגלל הסתבכותו בפרשות השחיתות של אביו. שרון הבן, מהפובליציסטים התמוהים שהצמיחה העיתונות העברית בשנים האחרונות (מקום של כבוד לצד חיים שיין), הודיע לאחרונה על התפקדותו לליכוד, ובעיתון שנותן במה קבועה למאמריו נותנים לו הזדמנות לשטוח את משנתו.
המראיינת לא מזכירה שרק לפני חמש שנים התפקד שרון לקדימה, המפלגה שאביו הקים כשדווקא פרש מהליכוד, אך כן מקפידה להזכיר את החשדות לגביו בפרשת האי היווני, שבמסגרתה קיבל מאות אלפי דולרים מאיש העסקים והעבריין המורשע דודי אפל (דואק משמיטה את פרשת סיריל קרן, שגם בה נקשר שרון). עורכי המוסף, מצדם, עושים מעשה-עמוס-רגב ונמנעים מהבלטת הפרטים ותגובתו הסתומה עליהם ("התיק נסגר ולא חשוב מאיזו סיבה", הוא אומר, ודואק מדייקת: הסיבה היא מחסור בראיות). אחרי הכל, שרון יצא לקמפיין, והסיקור ב"ידיעות אחרונות" הוא חלק ממנו, ולא ניסיון לחשוף את האינטרסים שעומדים מאחוריו.
הכותרת שהוענקה לראיון ("שרון השלישי") ממצבת את שרון כממשיכם של אביו (שבעצמו קיים יחסי קרבה נסתרים עם בכירי העיתון של המדינה) ושל אחיו עמרי (חבר-כנסת לשעבר שכזכור נשלח למאסר בגין עבירות שביצע בעת שניהל את קמפיין הפריימריז של אריאל שרון – פרט שכמובן אינו נזכר). כיתוב התמונה קורץ לימין, כמנהגו של "ידיעות אחרונות" מאז הפסיד בבחירות האחרונות ("פינוי התנחלויות? מה פתאום"). הציטוט המובלט מבליט את עיסוקו של המרואיין ברעיית כבשים (דוד המלך, משה רבנו, גלעד שרון), בתוספת סופרלטיב עצמי המדגיש שוב את ייחוסו המשפחתי ("גדלתי בבית פוליטי שבו נושאי ביטחון, התיישבות ומים נדונו סביב השולחן"). לחיזוק התדמית הדביקה מחלקת הגרפיקה גם תמונה קטנה של כבשה.
ומה לגבי הראיון עצמו? שרון מתחמק מלענות על שאלות בסיסיות, ובניגוד לטוריו עזי המבע מצטייר כאדם אפור עם תוכנית מדינית שמבוססת על ההנחה החוצנית שלפיה הציבור הפלסטיני אינו מעוניין במדינה משל עצמו. "חוץ מהתארים ומהשם שרון, מה אתה מביא איתך?", שואלת אותו דואק, וגלעד שרון משיב: "מי שקורא את טורי בעשור האחרון ראה שם את עמדותי ואת הפתרונות שאני מציג בנושאים השונים".
ההתגייסות של "ידיעות אחרונות" לטובת הקריירה הפוליטית של גלעד שרון מזכירה שוב את נטייתו של העיתון לבחור את פוליטיקאי המחמד שלו לפי מידת הסירחון של קופת השרצים שהם נושאים אחריהם.
"הארץ". העיתון היחיד מבין השלישייה שהעמיד את פרשות השחיתות של בן-אליעזר במרכז סיקור מותו הוא "הארץ", שביודעין מקבע כך את זכרו כפוליטיקאי מושחת שנתפס על חם רק בשנותיו האחרונות, ולא כפוליטיקאי ומצביא נהדר ואמיץ שרק במקרה, לא ברור איך, הסתבך באי-סדרים פעוטים ולנצח יהיה זכאי לחזקת החפות. הטור לזכרו נושא היום את הכותרת "הממזר שהיה למלך", וכולל אפילו את הקביעה שלפיה (למרות כל מה שנאמר עליו בימים האחרונים) בן-אליעזר בעצם גם לא היה מצביא דגול.
אמיר אורן, החתום על טור החיים שכאלה של בן-אליעזר, פותח את הרשימה בסיפור שאירע במשמר-הנגב ב-1969, ושממנו ניתן ללמוד על יחסו של האיש לכללי המשפט: "פואד בן-אליעזר, סגן-אלוף במדים מאובקים, אחרי לילה נוסף של פעילות סיירת שקד בשלוש הגזרות של פיקוד הדרום – סיני, עזה, ערבה – שותה קפה במשרד המפקד ומשוחח עם אורח. קדוש, רס"ר היחידה, מנסה להקפיד על מראית עין של משטר ומשמעת, לא בדיוק מורשת היחידה. הוא פותח את דלת החדר ואומר: 'משפטים'. האורח קם לצאת. 'שב', תופס פואד בידו, 'תראה איך אני שופט חיילים'.
"נכנס לוחם, רב-טוראי. מה עולל, במה חטא, לא ידוע, לא נאמר. אין צורך, אין זמן. עוד הרב"ט מתלבט אם להצדיע ומאפרה מתעופפת לעברו, מחטיאה במקצת את בלוריתו. 'מה, המג"ד, פואד...', פולט הנאשם המותקף, המום מזריקת הדיסקוס האולימפית. 'שתוק!', גוער פואד. 'על מה שעשית' – אותו מעשה מסתורי, שפואד לעולם לא יטרח לברר מהו – 'מגיע לך להיכנס ל-35 יום בפנים. אין לי חיילים לבזבז עכשיו. זה העונש שלך. צא!'. ולאורח, לאחר שקדוש והרב"ט פינו את החדר, ההבעה הזועפת התחלפה בחיוך שובב: 'ראית?'".
אורן כלל לא מגיע לענייני השחיתות שנחשפו בערוב ימיו של בן-אליעזר. הללו נפרשו בהרחבה בידיעות שפורסמו ב"הארץ" השבוע, לאחר הודעת המוות. אפילו יוסי ורטר, המקדיש חלק מטורו להלעגת יוסי ביילין, מודה כי "עובדתית, הוא צדק בכמה מהאבחנות שלו: פואד היה פוליטיקאי כוחני ודורסני, איש הפוליטיקה הישנה, של קבלנות קולות וקולות בקבלנות, נגוע בשחיתות" ("אך מת בחזקת חף מפשע"). ורטר, אגב, לא מפרט במה שונה ה"פוליטיקה החדשה".
בניגוד ל"ידיעות אחרונות", המצניע דרך קבע מידע על שחיתות ציבורית (לעתים אפילו כשמדובר בחשדות הקשורים לראש הממשלה נתניהו), ובניגוד ל"ישראל היום" המוציא את שופר השחיתות רק כשהדבר תורם לצרכיו של האיש שלמענו נוסד העיתון, ב"הארץ" מדגימים גם השבוע אג'נדה שלפיה שחיתות פוליטית היא תופעה פסולה באופן גורף – בימין, בשמאל, בכל מקום – ולא רק כשהיא נדבקת במי שרוצים לפגוע בו.
בהתאם, בעמודי החדשות של העיתון מתפרסם היום תחקיר קצר (חיים לוינסון) על התנהלות מעוררת תהיות של יו"ר ועדת הכלכלה ח"כ איתן כבל (המחנה-הציוני), יממה לאחר פרסום תחקיר בעל קווים דומים על שרת המשפטים איילת שקד (הבית-היהודי). באופן טבעי, "הארץ" הוא העיתון היחיד שממשיך גם היום לעמול על קילוף מעטה החשאיות מעל רשת קשריו הכלכליים של ראש הממשלה, העומדת בימים אלה תחת חקירה שרוב פרטיה טרם נחשפו.
"בשנות ה-80, כאשר בנימין נתניהו היה שגריר ישראל באו"ם, הוא ניצל את התקופה בארצות-הברית כדי לטוות סביבו רשת של תורמים חרדים-אמריקאים, בהם משפחת רכניץ. המשפחה, המתמחה בנדל"ן, תורמת כסף למסעות הבחירות של נתניהו ומגייסת לו תורמים – מעורבת בימים אלה בבדיקה המתנהלת נגד ראש הממשלה, ואחד מבניה נהפך לעד מדינה בפרשת שחיתות הנחקרת בניו-יורק", קוראת כותרת המשנה לכתבתו של שוקי שדה.
גם השבוע, באף עיתון אחר לא חשבו שמן הראוי לחפור בסוגיה.