החלום ושברו

"דומה שבמערכת הבחירות הזאת נשברו כל שיאי החוצפה והטעם הרע. לפעמים אני מצטער שאין לנו מנהיג אחד שכולנו, אם נרצה או לא, חייבים להתלכד סביבו. קים ג'ונג און, לדוגמה" (פתיח לטור הפותח במוסף "שישבת" של "ישראל היום", יאיר ניצני).

"נדמה שהתקשורת בבחירות האלה היתה עוינת לנתניהו, תוקפנית ואכזרית כפי שלא היתה כלפי ראש ממשלה אף פעם. למה דווקא הוא, למה עכשיו? [...] יש כאן אולי משהו נוסף: התפרצות דמוקרטית בריאה" (מתוך הטור הפותח את "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", נחום ברנע).

למה לי פוליטיקה עכשיו

רק "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מדגישים על שעריהם את "הסקר האחרון", אולם סקרי הבחירות מכתיבים את המסרים בשערי כל העיתונים. הסקרים בתמצית: המחנה-הציוני מוביל בפער של 4 מנדטים לעומת הליכוד. זו גם כותרת המשנה לראשית של "ידיעות אחרונות". הכותרת של "מעריב": "72%: ישראל זקוקה לשינוי". האווירה אצל שני העיתונים: של ניצחון (יותר ב"ידיעות אחרונות", פחות ב"מעריב", הניטרלי יותר).

ב"ישראל היום" ובעיתון האח "מקור ראשון" אין תוצאות סקר בשער, אבל יש תגובות לסקר השקוף, היישר מדף המסרים של הליכוד. "נתניהו ל'מקור ראשון': 'השמאל רוצה להפיל אותי כי אני המחסום שלו מול תוכניות הנסיגה'", נכתב לצד הכותרת הראשית ב"מקור ראשון". ב"ישראל היום" זו הכותרת הראשית עצמה, ברוח הכותרת האלמותית "הליכודניקים נקראים היום אל הקלפיות" (אוגוסט 2007): "נתניהו: 'אם לא תצביעו ליכוד – שלטון הימין ייפול'".

ב"הארץ" מפוכחים: "זה לא הסוף, זו רק התחלה", נכתב בכותרת הראשית. "הציבור חש רוויה מנתניהו, בכירי הליכוד מתארים קריסה, ואפילו רה"מ הזהיר השבוע מפני הפסד. אך בל נטעה, המשחק עדיין פתוח", נכתב בכותרת המשנה.

במבט לאחור

"רק לפני שלושה חודשים הוא היה ראש ממשלת ישראל ששליש מהקדנציה עוד לפניו. בסקרי נובמבר הרצוג והעבודה בקושי גירדו 14 מנדטים, לבני והתנועה לא עברו את אחוז החסימה, לפיד דימם בסקרים עם פחות מעשרה מנדטים, אלי ישי היה אז חלק בלתי נפרד מש"ס, לליברמן צפו 13 מושבים בכנסת, זהבה גלאון אחזה במספר דו-ספרתי, והאיום היחיד על נתניהו היה בנט, שנסק בסקרים ל-18 מנדטים. נתניהו חשב שהבחירות הן הליכה בפארק. הוא לא העלה בדעתו שבתוך שלושה חודשים כל חייו הפוליטיים יתכנסו לשאלה האם הוא יצליח לטשטש את המיאוס ממנו או לא", כותבת לילך ויסמן ב"גלובס". "האיש שלא פגש אנשים רגילים בשש השנים האחרונות לא ידע מה באמת קורה כאן. הוא המשיך לדבר על איראן, ולא זיהה מה קורה לליכוד ומה קורה לפופולריות שלו. האחרון לזהות".

"ראו מה קרה כאן מאז 2 בדצמבר אשתקד", כותב יוסי ורטר ב"הארץ". "לבני, שהיתה על סף כיליון פוליטי וחרכה את אחוז החסימה, היא היום שותפתו הבכירה והמשוריינת של יצחק הרצוג, שהשבוע נראה קרוב יותר ללשכת רה"מ מאי-פעם. מ-13–14 מנדטים זניחים שחזו לו הסקרים ערב פרוץ המערכה, הוא כעת ראש הרשימה הגדולה ביותר. לפיד, שר אוצר כושל ומזולזל, ממש הגיח מהקבר בזכות הדחתו מהמשרד שטיהרה אותו, כמו אבקת קסמים, מכל מחדליו. וכאילו העם התעורר זה עתה משנת יופי שנמשכה 21 חודשים, הוא מסתמן שוב כהבטחה ענקית, נושאת פרסים. בפיטוריהם, ביבי נתן לציפי ויאיר חיים. לא זר פרחים מגיע לו מהם. גן ורדים שלם הם צריכים לשגר לו ביום שאחרי".

בתשובה לשאלה "במבט לאחור, אפשר לדעת למה הלכנו למערכת הבחירות הדי מיותרת הזו?", אומר נדב פרי לאביטל אינדיג ב"מוצ"ש" של "מקור ראשון" כי "יש כל מיני תשובות פשטניות", כמו המחלוקת סביב "חוק 'ישראל היום'" או תקציב המדינה, ומציע תשובה אחרת: "הדבר העמוק שהוביל את נתניהו לבחירות האלו הוא הרצון שלו להבטיח את הקדנציה הבאה. יש לו לדעתי רצון עז להיחרט בספרי ההיסטוריה כראש הממשלה שזכה לכהונה הארוכה ביותר. כרגע הוא נמצא במקום השני, וחסרות לו בערך ארבע שנים וחצי כדי לעקוף את בן-גוריון".

אפקט "ישראל היום"

"זה לא סוד שריבלין מייחל לתמונת מנדטים שתיתן לו את האפשרות לנקום בנתניהו בצורה ממלכתית ולהטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על הרצוג, או שיזכה לכפות על נתניהו ממשלת אחדות. זו תהיה נקמה מתוקה ממלכתית ואלגנטית. ובכל זאת לריבלין יש גם אינטרס שנתניהו יישאר ראש ממשלה – כך יוכל להמשיך להיות בטוח שיהיה לו עיתון בית שתפוצתו לא נופלת מתפוצת החינמון של אדלסון", מספקת לילך ויסמן ב"גלובס" נקודה מעניינת למחשבה על אפקט הפרפר של "ישראל היום" (וב"מקור ראשון" הכותרת הראשית היא: "ריבלין: לא אכפה ממשלת אחדות").

"יש כאן אולי משהו נוסף: התפרצות דמוקרטית בריאה. ההשקעה האדירה של פטרונו של נתניהו בכלי תקשורת שכל ייעודם הוא לשרת אותו, ההשתלטות האישית שלו על הערוץ הראשון ועל משרד התקשורת, הניבה תגובה הפוכה", נחום ברנע, המשך הציטוט מלמעלה.

התקווה

"חמש או שבע שנים של שיח ציבורי ומחאה ציבורית אחת גדולה נדרשו כדי להקים דור חדש של פוליטיקאים ורגולטורים שמוכנים לדבר ולפעמים גם לפעול נגד מונופולים במגזר הפרטי, ואפילו לכלול את הטקסטים האלה במצעי המפלגות", מסכם גיא רולניק את טורו ב"דה-מרקר". "את השינוי הובילו גורמים מחוץ למערכת הפוליטית, ובראשם מאות אלפי ישראלים שיצאו לרחובות – והפוליטיקאים רק הגיבו. יהיה זה כנראה תהליך ארוך, קשה ומורכב כפליים להקים דור חדש של פוליטיקאים שידבר על התהליך המורכב של שיקום ההון החברתי, המגזר הציבורי ושוק העבודה – שכולם כרוכים זה בזה. את התהליך הזה לא יובילו רוב הפוליטיקאים שבהם נבחר ביום שלישי".

לפי רולניק, "התקווה היא שאותם מנהיגים מקומיים בתוך המערכת הציבורית ומחוצה לה – רגולטורים, פקידים, מנהלים בכל הדרגים במגזר הציבורי, במגזר העסקי ובחברה האזרחית – שכבר החלו לשנות את תפיסתם, יתרבו ויתחזקו. בסופו של דבר, ברוב המקרים הם האנשים שנותנים לנו את השירות, מקבלים את ההחלטות, מייצרים את הרעיונות ומחוללים את אנרגיית השינוי. הם אלה שנותנים או לוקחים את הלגיטימיות לדמוקרטיה, ומשפיעים על חיינו יותר מרוב הפרצופים שכיכבו בחודשיים האחרונים בסרטונים בפייסבוק, שכשרונם העיקרי, לעתים היחיד, הוא להיבחר".

הרשימה-המשותפת

"רק אז ירד לי האסימון. איימן עודה מבוגר ממני בשנה בלבד, רק בן 40, עם פני תינוק שבא לצבוט בהן, הוא הצעיר בין 15 הראשונים ברשימה, אבל עודה הוא יותר מעוד פוליטיקאי שרץ לבחירות האלה, ומצליח או לא מצליח. הוא שונה משאר המרואיינים במדור שלי, כי עודה הוא המנהיג הלאומי של הערבים בישראל. הטור שלי מדבר על פוליטיקה, פוליטיקה קטנה, ואיימן מגיע ממדור אחר — מדור ההיסטוריה. הוא מנהיג כמו בן-גוריון, צ'רצ'יל, מרטין לותר קינג או ערפאת, אדם שמגלם את העם שלו, והוא רוצה שותפות איתנו, היהודים, שמבוססת על שוויון זכויות וצדק חברתי בין שני העמים פה. 'אני חושב כל יום על מרטין לותר קינג', הוא אומר, אבל גם מיישם. לא חייבים להצביע למשותפת כדי להבין שהאיש הזה הוא ההזדמנות לחוזה אזרחי היסטורי בין שני העמים הללו, חוזה שחשוב לא פחות ליהודים פה. אם חיכינו למשהו, איימן עודה הוא האיש שחיכינו לו, ואני מדבר על היהודים. הערבים מבינים את זה", כותב רועי צ'יקי ארד בטור הבחירות השבועי האחרון במוסף "הארץ".

"יהודים וערבים הגונים לא יצביעו לרשימה-המשותפת. לא מפני שדובר המפלגה השסועה הזאת, רג'א זעאתרה, הצהיר כי הציונות היא אמו הורתו של דאע"ש, בהתכוונו כמובן לאופי הרצחני של הארגון", כותב דן מרגלית בטורו השבועי ב"ישראל היום", "הרי כסילים ורשעים יש כ'דומן אשר על פני השדה' בכל המפלגות, והם פולטים דברי זדון והבל ובלע ללא הבדל דת, גזע, מין ומפלגה. מיד קמה סערה והנהגת המפלגה הערבית המשותפת פירסמה הודעה, והיא המדאיגה. דאע"ש מבצע פשעים הראויים לגינוי, וכאן בא העניין: גינוי זה פורסם 'ללא שום קשר לכל מאורע היסטורי כזה או אחר'. "ד"ר אחמד טיבי וד"ר ג'מאל זחאלקה וחנין זועבי ודב חנין אינם מכחישים את דבריו הנוראיים של דוברם כאילו רוצחי דאע"ש למדו לשחוט מהתנועה הציונית. להפך, הם מסרבים להתייחס לכך. לא הדובר שלהם ראוי לנידוי אלא הם עצמם, המנהיגים. לא האיש שההשוואה המרושעת זלגה מפיו, אלא המפלגה ששקלה בקפידה את מלותיה וחמקה מלגנות את ההשוואה. אשר על כן כל אדם ייטיב לעשות אם יפעל לשכנע יהודי כערבי לא להצביע לח"כים שאינם מסתייגים מדובר כזה".

על שער "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מצולמים "מנהיגי המפלגות" שבתוך הגיליון "מנסים לשכנע למה צריך להצביע להם". יוצא דופן אחד: הליכוד היא המפלגה היחידה שאינה מיוצגת על-ידי ראש הרשימה. במקום נתניהו מופיע יעלון ("ראש הממשלה בנימין נתניהו הוזמן לכתוב בשם הליכוד, אך בחר שלא להשתתף", נכתב בעמוד הפרויקט). יוצא דופן שני: כל המצטלמים אוחזים בידיהם דגל ישראל קטן, רק בנט אוחז שניים. רק ישי עונד אותו על בגדו. רק ליצמן מניח אותו על השולחן. רק עודה מצטלם ללא דגל בכלל. "איימן לא רצה", צייץ בטוויטר הכתב לענייני פלסטינים של העיתון, אליאור לוי, בתשובה לשאלה אם נגמרו הדגלונים במערכת העיתון.

תחקירים דיאט

עיתוני סוף-השבוע מבליטים תחקירים עיתונאיים שהם מציעים לקוראים: ב"ידיעות אחרונות" שואלים "מה באמת מסתתר מאחורי הדיאטה שמפרסמות ליהיא גרינר ואביבית בר-זוהר" (על אף שהתשובה הברורה העולה מן הכתבה המפותלת והמתפתלת היא "מעשה נוכלות", ב"ידיעות אחרונות" לא מצליחים או לא מעזים לכתוב זאת במפורש). במין ביקורת עצמית לא מודעת, ההפניה לכתבה של גיא ליברמן וליאת בר-סתו משער "ידיעות אחרונות" היא "תחקיר דיאט". התחקיר השבועי של "ישראל היום" זוכה להפניה בולטת יותר: הוא מתנוסס על שער המוסף ("שישבת"). הנושא: טענות לאלימות והזנחה בפנימייה טיפולית לילדים בזכרון-יעקב.

טוב שיש בשני העיתונים הגדולים בישראל עיתונות חוקרת.

שחיתות

"המשטרה: להעמיד לדין את בנצי ליברמן", נכתב בכותרת גליון "מעריב גלובס" המצורף ל"מעריב". "במשטרה ממליצים להעמיד לדין את מנהל מינהל מקרקעי ישראל ואת מקורבו נחום לנגנטל. ליברמן חשוד בקידום עסקת נדל"ן של חברה אשר מקורבו לנגנטל חבר דירקטוריון בה", מוסרת כותרת המשנה (חן מענית).

יום האשה

יום האשה הבינלאומי חל השבוע וצוין על-ידי העיתונים. נושאי ייצוג, אפליה ופמיניזם זוכים לכיסוי גם בעיתוני סוף-השבוע.

"לכבוד יום האשה הבינלאומי, כנראה, פסק בית-משפט בעיר אל-קטיף בערב-הסעודית שישה חודשי מאסר ו-200 מלקות לנערה שיעית בת 19 שעברה אונס קבוצתי. האשמה: היא היתה מחוץ למרחב הפרטי ללא ליווי של אחד הגברים ממשפחתה ונסעה עם חבר ללימודים ברכבו", כותב איל שגיא ביזאוי בפתח טורו "רלבנט" במוסף "גלריה" של "הארץ". "רשיונו של עורך-הדין שניסה להגן עליה ולמנוע את גזר הדין הנורא נשלל. זאת, לאחר שבאוגוסט האחרון נפסלה הצעת חוק של מועצת השורא הסעודית נגד הטרדות מיניות, אשר נועדה לקבוע עונש של עד חמש שנות מאסר וקנס של עד חצי מיליון ריאל. הסיבה הרשמית שעליה הצהירו המתנגדים לחוק, כולם גברים כמובן, היא שהוא עלול לעודד התערבבות של נשים וגברים יחד במרחב אחד. האיסור על נשים לנהוג, אגב, מתורץ בין היתר באורח מוזר גם בכך שאין במדינה חוק נגד הטרדות מיניות. לכי תביני".

"ונדי לוור, שכתבה את 'רוצחות בשירות היטלר'", כותבת אריאנה מלמד במוסף "ספרים" של "הארץ", ייחלה לקוראים "שמאמינים לא בטוב שבאדם, כמו אנה פרנק – ראינו עד כמה עזרה לה האמונה הזאת – אלא דווקא בטוב הייחודי שבאשה. אמהות ואחיות רחמניות, בריות שנועדו לחמול ולחבק, בניגוד לאבירי הטסטוסטרון הששים אלי קרב בנחיריים רוטטות מניחוח הדם. כן, יש אמונה פופולרית כזאת, שלפיה לו רק היתה הנהגת העולם נתונה בידי נשים, לא היו בו מלחמות. ועל כך ייאמר, צדיק בטעותו יחיה; כי ממרגרט תאצ'ר ועד צ'נדריקה בנדרנאיקה, מגולדה מאיר ועד אינדירה גנדי, ההיסטוריה יודעת לספר סיפור הפוך. [...] 14 רוצחות מתעדת לוור באופן מאוד לא מסודר כדי להוכיח תיזה: ההיסטוריונים התעלמו ממקומן של נשים במכונת ההשמדה. ההיסטוריוגרפיה של המלחמה במצבה הנוכחי מייעדת להן בעיקר תפקידים של קורבנות – האזרחיות התמימות והפגועות של גרמניה החרבה – ואת הנבלות שוכחים".

שער מוסף הנשים של היומון החרדי "הפלס"

"כשהתחתנו, בעלי לא אהב שאני יוצאת לעבודה", נכתב באחד הציטוטים המודגשים בכתבה של תמר מור-סלע ב"7 ימים" של "ידיעות אחרונות" על "הפרויקט החברתי החדש 'נשים מבשלות סיפור'". "הייתי מבשלת, אבל הוא כעס ולא הסכים לאכול. אמרתי לו שאם לא יאכל, אזרוק מהחלון את כל האוכל – יחד עם הסירים. הוא לא אכל, ואני זרקתי את הסירים. עד שלא נשארו סירים בבית, והוא התחיל לאכול".

אתנחתא

"מחירי הנדל"ן נוסקים, הריאות הירוקות נכחדות, ואיום טילי החמאס מכסה את כל שטחה של מדינת ישראל – אבל ייתכן שלכל אלה יש פתרון אחד: ערי ענק שייבנו מתחת לקרקע" (מתוך כותרת משנה לכתבה במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון").

הצד שלנו

גם במערכות מושחתות העוטות על עצמם פסאדה של מהוגנות יש אזורים שבהם המשמעת התדמיתית רופפת פחות והטבע האמיתי פורץ החוצה. ההתנהלות של כלי תקשורת מרכזיים ברשתות החברתיות היא דוגמה מובהקת לכך. מנגנונים של כיסוי והסתרה הפועלים במערכות המפיקות את התוצר המרכזי של כלי התקשורת אינה קיימים באותה עוצמה, או בכלל, בזירות המשנה.

כך למשל ב"ישראל היום" – פמפלט תעמולה המכסה עצמו בכסות של עיתון "הוגן ומאוזן", מכחיש את ההטיה הפסולה שלו למען פרסונה פוליטית יחידה ומסווה אותה בהתיימרות לאידיאולוגיה "ימנית" – דף הפייסבוק של החינמון מגיש את הפרופגנדה ללא כחל וסרק. הנה לפניכם אוסף ההפניות הפוליטיות שהתפרסמו בדף בימים האחרונים, רגע לפני הבחירות: הצד של נתניהו (בוויכוח על הנאום בקונגרס) הוא "הצד שלנו"; יריביו הפוליטיים של נתניהו מותקפים – בין אם מדובר במנהיג ימין ("בימין תוקפים את בנט") ובין אם מדובר במנהיגי השמאל ("מה ההישגים בקריירות של בוז'י וציפי?");

תעמולת יריבי נתניהו סופגת ביקורת ("כל האמת מאחורי 'ישראל מחר'"), ואילו תעמולת נתניהו זוכה להדהוד והגנה ("נתניהו במסר חריף ליאיר גרבוז", המשך הקמפיין נגד "ידיעות אחרונות", הפניה לדקלום של דרור אידר מדף המסרים של הלשכה, הכרזה על "סוף לסערת תשדיר הבחירות של הליכוד", וגם "יעלון מחזיר ותוקף את מאיר דגן"); ולקינוח – אלי ישי, הנחשב למי שהצלחתו במעבר אחוז החסימה תזיק לאפשרות להקים ממשלה חלופית לזו של נתניהו, זוכה גם הוא לרוח גבית בדמות הפניה לתעמולת הבחירות שלו.

אין מדובר במקבץ מקרי או בדוגמאות; אלו כלל ההפניות הפוליטיות מן הימים האחרונים בדף הפייסבוק של עיתונו של שלדון אדלסון, היכן שההוגנות והמאוזנות שהוא מצהיר עליהן באות לידי הביטוי הנאמן ביותר.

מתוך דף הפייסבוק של "ישראל היום"

ענייני תקשורת

המשגה הבולט. "בעיני, המשגה הבולט היה העיסוק של הטלוויזיה והרדיו והעיתונות והאינטרנט בסוגיה מי יוכל להרכיב ממשלה", כותב דן מרגלית ב"ישראל היום". "כל פוליטיקאי שהגיע לראיון דחק בקושי כמה מלים על תוכניתו ומשפט ביקורת על יריבו, ומיד נדרש לחישוב הקצים. מי יוכל להרכיב ממשלה עם מי? ומה יהיה על חלומו של המרואיין לשמש שר? ותמה השיחה כדי לשאול את הבא אחריו – איזו ממשלה ניתן יהיה להרכיב? ומה יהיה מקומו בה?". מרגלית כותב את הדברים לאחר שהוא מזכיר את חידושה של "המתקפה על התקשורת" של "בכירי הליכוד". ובמשתמע מן המשתמע: הפרשן הבכיר של "ישראל היום" קובע כי הבעיה בסיקור הבחירות לא היתה שנאת נתניהו או שמאלנות, כטענת בנימין-נתניהו-ישראל-היום, אלא השטחיות והריקנות. כעת נותר לתהות מי הם הקוראים שמבינים את המשתמע מן המשתמע ומדוע הם אינם ראויים לקרוא דברים מפורשים.

הצייד והציד. שער "יומן" של "מקור ראשון" מעוצב חגיגית: חציו האחד מחצית פניו של נתניהו, חציו האחר טקסט פומפוזי של העורך הראשי חגי סגל שעניינו נתניהו: "קמפיין האדירים 'רק לא ביבי' הוא לא מסע פוליטי שגרתי להחלפת שלטון כושל. אין פה השקפת עולם אופוזיציונית מובהקת שמשתוקקת למימוש, או מחנה שנאנק תחת עול דיכוי"; "מצוד מאורגן היטב, אולי המצוד הגדול בתולדות ישראל"; "מה שלא כשר זו השיטה: ראש הממשלה הוכפש בשיטות מחפירות לכל אורך מערכת הבחירות"; "המצוד אחריו היה פראי ובלתי נסלח – בושה וחרפה לדמוקרטיה הישראלית". טוב שלרכישת העיתון על-ידי שלדון אדלסון לא היתה השפעה על התכנים. מזל שהעורך הראשי מבין משהו בעולם הציד.

התבגרות. עמוס עוז כותב טקסט ל"הארץ". "אם לא יהיו כאן שתי מדינות, ומהר, תהיה פה מדינה אחת. אם תהיה פה מדינה אחת, היא תהיה מדינה ערבית מן הים עד הירדן. אם תהיה פה מדינה ערבית – אני לא מקנא בילדים ובנכדים שלנו. ישראל מוכרחה להשתחרר מהחלומות שלה. ובדחיפות", מסכמת כותרת המשנה מסר מיושן, שלילי, רפידתו פחד ותוכו רצוף שנאה. והטקסט נדחק לעמ' 58 של המוסף, עם הפניות קטנות בלבד מהשערים. בלי זיקוקים, ללא התרגשות (מצד שני – אם זה היה גרוסמן...).

תשדירי בחירות. "כל המפלגות הכריזו שבחירות 2015 הן גורליות, אבל במקום להבליט את המצע והאג'נדה שלהן – הן העדיפו לנהל קמפיין הומוריסטי שכלל אינספור תעלולים פרסומיים. הזירה העיקרית היתה ברשת – מה שייתר לחלוטין את תשדירי התעמולה בטלוויזיה" ("דה-מרקר", כותרת משנה לטור של נתי טוקר). "בני גולדשטיין, ללא ספק אחת הדמויות המרתקות בתשדירי הבחירות, עם אחיו ומפלגתו העוצמתית, כלכלה, הסביר לליאורה למה לו פוליטיקה עכשיו: 'המצאתי פטנט חדש, אני מנצל את תשדירי הבחירות כדי לפרסם את עצמי'" ("ליאורה", "סופשבוע").

גאולה אבן. "בימים אלה של בחירות, ונגד כל ההערכות, גאולה אבן נותנת את עונת חייה ומעמידה בצל את הקולגות בעלי הזחיחות הגברתנית", נכתב בכותרת המשנה לטור ביקורת הטלוויזיה של ניב הדס, הפותח את המוסף "גלריה". השבחים של הדס מצטרפים לאלו שהעתיר עליה רוגל אלפר בחודש שעבר, בטור ביקורת הטלוויזיה שלו בעיתון עצמו, ושניהם יחד מעידים: השמאל סלח לגאולה על שהתחתנה עם ליכודניק.

פרסומת. "נראה שבמשפחת תשובה, האחראית לפרויקט היוקרתי (מי שאמונה עליו היא בתו של יצחק תשובה, האדריכלית גל נאור), הפנימו את האקלים הציבורי ביחס לעשירים, או לפחות מתייחסים אליו בקריצה: תתחבאו, כי לא אוהבים כאן אנשים עם כסף", כותבת ב"G" של "גלובס" הדס ברק על הפרסומות למגדלי העשירים "פארק בבלי". איתי זיו מציע נקודת מבט רחבה ומפורטת יותר.

שיעור בהסתברות. "אחד הדברים שאתה לומד זה לא לתת תחזיות, כי בסוף אתה תמיד טועה" (יאיר לפיד מפגין בראיון לשחר סמוחה ב"גלובס" את ההיגיון היאיר-לפידי המפורסם. ובכל זאת, עצה טובה).