אל תקבל מתנות מאנשים זרים, מזהירה כל אם עבריה את ילדיה בדרך לגן. מה שלא עולה כלום לא שווה כלום. אין פלא, לכן, שפתחתי את הגיליון הראשון של "ישראל היום", אחד משלושת החינמונים שיוצאים בישראל, בחשש מסוים.

הפכתי את העמוד הראשון, קראתי את מאמרו של העורך, עמוס רגב, ומיד נרגעתי. "הציבור הישראלי", הוא כותב "ראוי לעתונות טובה יותר, עתונות אחרת". העיתון החדש לא יהיה רק המשובח בחינמונים; הוא יהיה המשובח באמצעי התקשורת בישראל.

"האג'נדה שלנו היא אחת", כתב העורך. "לומר את האמת".

נגנבתי.

ואז חזרתי אל הכותרת הראשית. "פרסום ראשון: התוכנית למלחמה בשחיתות", אמרה הכותרת. הידיעה, מאת עדנה אדטו, סיפרה על הצעה מפורטת, בת 13 עמודים, שעומד להגיש החשב הכללי ירון זליכה. "מלחמת בני אור בבני חושך", זעק דן מרגלית, הוגה הדעות של העיתון.

הידיעה הזכירה לי במעומעם משהו שכבר קראתי. ב־21 בפברואר השנה פירסם גידי וייץ ב"הארץ" ראיון מחמיא עם החשב הכללי. וייץ סיפר כי "באחרונה סיים זליכה לחבר תוכנית למלחמה בשחיתות, שאותה הוא מתכוון להגיש לשר האוצר". בהמשך פירט וייץ את עיקרי התוכנית.

מקץ שלושה שבועות, ב־15 במארס, הפיץ החשב הכללי את התוכנית שלו במשרד האוצר, על נייר בן 13 עמודים. ארבעה וחצי חודשים עברו בשקט. בבוקר ה־30 ביולי הופיע הגיליון הראשון של "ישראל היום" עם הסקופ הממוחזר על התוכנית. בהמשך אותו יום הפיץ החשב הכללי את הנייר שלו שוב. אותו נייר, מילה במילה, רק התאריך השתנה ומספר הרישום.

פספוסים כאלה קורים לכולנו. אנחנו כל־כך רוצים לנפנף בפרסום ראשון, שלעתים קרובות אנחנו מתפשרים על שני. ושלישי. ורביעי. אנחנו פתאים בידי מקורותינו, בעיקר בידי מקורות שיש לנו אינטרס לתמוך בהם.

מה שמביך כאן הוא היומרה. "ישראלי" ומטרו" הם חינמונים סטנדרטיים: מה שאתה רואה הוא מה שיש. "ישראל היום" מתחזה למשהו אחר.

ויש לו אג'נדה. לאג'נדה שלו קוראים נתניהו. בפריימריס של הליכוד יצאה האג'נדה מהארון. "הליכודניקים נקראים היום אל הקלפיות", אמרה הכותרת הראשית של העיתון ביום ההצבעה. "לצרוב את הניצחון בתודעה", זעק גונן גינת, הוגה דעות מס' 2. למחרת בישרה הכותרת הראשית ש"נתניהו לקח בגדול", ובפנים, על שני עמודים: "נתניהו לקח בהליכה". פגשתי את נתניהו באותו יום. הוא היה מוטרד. אפילו הוא לא חשב שלקח את ההצבעה בהליכה.

יום היציאה של "ישראל היום" מהארון של נתניהו הוליד אנחת־רווחה בעיתונים הוותיקים. אולי השד לא נורא כל־כך. מדובר בעלון בחירות, במתנה שנתן הבעלים, איל־ההימורים שלדון אדלסון, לנתניהו, ידידו ובן־חסותו. התועלת שיביא העיתון לנתניהו מוגבלת, ומוגבל גם הנזק שיביא לעיתונים הקיימים. כמה מוחות יצירתיים הדביקו לביטאון כינויים מרושעים, מ"ביביטון" ו"סמרטוטיהו" ועד "דער שלדון" ו"ישראל איום".

מעניינת התייחסותם של העיתונים הוותיקים לרך הנולד. "מעריב" נלחם בו משפטית. "ידיעות" התעלם. "הארץ" הירבה לעסוק בו ובבעליו, בדרך כלל בכבוד ובנימוס. לעובדה שהוא נדפס בבית־הדפוס של "הארץ" ושהוא רוכש מ"הארץ" ידיעות כלכליות, ובכך נותן לו פרנסה, אין כמובן שום קשר לסיקור. כל קורא יודע, ש"הארץ" הוא עיתון חיובי, שמלווה בעניין כל יוזמה חדשה במדינה בכלל, ובתקשורת בפרט.

גיליון 69, ספטמבר 2007