איור: ג'ודית אשר
הטלוויזיה, יותר מתמיד, היא בין המשתתפים המרכזיים בעיצוב, בגיבוש ובהגדרה של דימויי נשים וגברים. הדמויות הניבטות אלינו מן המרקע, היחסים בינן לבין עצמן והיחס שלנו אליהן מייצרים במישרין ובעקיפין מקור לא אכזב של הבנה. בעבר היה ניסיון מצד מנהלי הטלוויזיה וכל העוסקים במלאכת בחירת הסרטים, הכנת התוכניות או אישור ההפקות לומר שהטלוויזיה מראה את המציאות ואיננה מייצרת אותה. זוהי התכחשות לעובדה שלדימויים חוזרים ונשנים יש כוח והשפעה, שעליהם נאבקים פרסומאים, מנהלי תוכניות ומנכ"לי הערוצים השונים.
סקירה שיטתית של תוכניות הטלוויזיה לפני כעשור העלתה כי נשים תופסות כ-14% מזמן המסך, שהן ממלאות תפקידים מסוימים בלבד, הקשורים בעיקר בנושאי חינוך ואמנות, ושהן מוצגות כחלשות, פגיעות, תלויות בגברים, נכנעות, קורבנות ואובייקטים מיניים בתכנים הדרמטיים והקומיים.
יש היום יותר נשים על מרקע הטלוויזיה מאשר אי פעם. יותר נשים מנחות תוכניות, יותר נשים משתתפות בתוכניות המלל, יותר נשים משמשות ככתבות מן השטח – ולא רק בענייני חינוך -ויותר נשים מתראיינות. סקירה של התקופה האחרונה מעלה כי היום תופסות הנשים 20% מזמן המסך. האם העובדות הללו מצביעות על שינוי בהתייחסות הטלוויזיה לנשים? יותר נשים משתתפות בתוכניות המקוריות. האם הדבר חולל שינוי במגמת הסטריאוטיפיזציה של נשים? האם יש לנשים בתקשורת דימוי אמיתי יותר?
השינויים בתקשורת לא רק שלא שינו את היחס אל "הגברת" אלא הגדילו לעשות והסירו ממנה את האדרת. רוצה לומר, נשים היו ונשארו גם היום חד-ממדיות בדרך הצגתן בטלוויזיה. תכיפות ההופעות על המרקע לא הביאה לריבוי דמויות של נשים, לביטוי מגוון הדעות הרווחות בציבור ובעיקר לא לניתוץ המיתוס בדבר ההומוגניות של נשים, האומר "ראית אחת ראית את כולן". על-ידי-כך עסוקה הטלוויזיה, למעשה, בצנזור עצמי של הנשים והווייתן ובהתעלמות מהן. נשים שאינן תואמות את הסטריאוטיפים המצויים בתפיסה או בפנטסיה גברית כלשהי אין להן מקום כגיבורות, ונשים שעשויות להפריך מיתוסים יש להסתיר מעין הצופה, שמא ישנו את המציאות.
הנשים הוצגו מאז ומתמיד באופן דיכוטומי – כקורבנות מצד אחד או כמרשעות המובילות לאסון מצד שני. ברקע היו תמיד אלה שתפקידן להיות קישוט יפה. בדרך זו או אחרת מנציחה הטלוויזיה גם היום את אותם רעיונות, גם באמצעות מי שהיא מעסיקה וגם באמצעות התכנים שהיא בוחרת להביא לציבור. עידן הכבלים הניב כמות ערוצים גדולה וסקטוריאלית מצד אחד ותחרות על רייטינג - בעיקר מול שני ערוצי הטלוויזיה הישראלית – מן הצד השני. ריבוי הערוצים לא שינה את הקו שהנחה את קברניטי התקשורת כמו גם את המפרסמים: נשים יעטרו ויקשטו את האולפנים. זה בוודאי מה שהנחה את יוצרי אות הפתיחה ליומן השבוע בערוץ 1, שבו נראים בחטף מנהיגים ופוליטיקאים, אש ותמרות עשן כרמז לאירועי טרור ומלחמה, נופים מנופים שונים וגם... אשה מהלכת בביקיני. לאשה זו אין ולא כלום עם יומן השבוע, והשימוש בדימוי הזה נועד, כנראה, להעלות את הצפייה ביומן.
▪ ▪ ▪
הרעיון של נשים כמקשטות אולפן היה זמן רב חלק מתפיסת עולמם המקצועית של מנהלי הטלוויזיה, ולצורך כך היו הנשים מקריינות את החדשות לצד הגברים. ואולם, לא היה זה שידור חדשות שוויוני, כי הגברים תלמיד היו מובילי החדשות (anchormen): הם ראיינו את הפוליטיקאים, את הפרשנים ואורחים אחרים, ואילו הנשים באולפן היו עזר כנגדם, פשוטו כמשמעו. יאיר שטרן, מנהל הטלוויזיה, אמר לי במסגרת המאבק על שינוי המודל הלקוי הזה כי "נשים לא יכולות להיות מובילות החדשות, כי הן משתינות במכנסיים כשהן מראיינות מכובדים". כדי לשמור על "כסא יבש" באולפן החדשות של ערוץ 1, הוחלט למנות את חיים יבין למוביל הבלעדי.
רק הצורך בכוח אדם נוסף לאולפני החדשות של ערוץ 2 ולאולפני החדשות המקומיים והארציים של הכבלים הביא לשם גם נשים; ולמרבה הפלא גילו בהנהלות הערוצים השונים שהן מראיינות בהצלחה רבה פוליטיקאים ואנשי ציבור. למרות השינוי הזה אנו עדיין עדים לכך שעל הנשים, גם בתפקיד מובילות החדשות ומראיינות, להיות בעלות מידות גוף מסוימות מאוד, אשכנזיות מאוד ובגיל ממוצע של 25. האשה כמקשטת אולפן היא עדיין חלק אינטגרלי מתפיסת תפקידן.
צריך לציין גם את פריחת הנשים המופיעות בתוכניות הספורט הרבות, הן כמראיינות בשטח והן באולפן. יש מראיינות, יש גם מי שמופיעה לצד הגבר באולפן הספורט, אבל עדיין אין לנשים עמדות כוח או השפעה על התכנים. ובאשר לשידור תחרויות ספורט של נשים בפועל "עוד לא הגיעה השעה", אומרים בפטרונות יאיר שטרן ויואש אלרואי, מנהל מחלקת הספורט בערוץ 1. ההחלטה שלא לשדר ספורט של נשים, באמתלה שרמתן אינה מצדיקה שידור (בהשוואה למה? האם שידור משחקי כדורסל של קבוצות ישראליות מצדיק שידור לעומת משחקי האן.בי.איי?), היא למעשה החלטה שלא להציג הפגנת כוח של נשים ומיומנות ספורטיבית – תכונות שאינן עולות בקנה אחד עם נשיות לפי מושגיהם של עורכי תוכניות הספורט.
תפיסת הנשים כשוליות, כמי שאמורות לעטר את הדבר החשוב באמת, עומדת ביסוד תוכניתו של דן שילון "בשידור חי", ערוץ 2. זהו הסלון החברתי של מדינת ישראל, ומוזמנים אליו אלה הנחשבים למעצבי עולמנו. באופן קבוע מופיעים בו גברי החברה מכל התחומים: הפוליטיקאים, הכלכלנים, אנשי הצבא כמובן, אנשי התקשורת, אנשי המוסיקה והבידור. לעולם לא יופיעו בתוכנית גברים מתחום הבידור בלבד, למשל. ותמיד יופיעו אשה אחת עד שלוש, לעולם לא במספר גבוה מזה של הגברים, ומרביתן יבואו מתחום הבידור: זמרות, דוגמניות, באחרונה גם זונות – נשים שתפקידן לבדר את הגברים שבחבורה. בעבר הופיעו אצל שילון, באותה התוכנית, זמרת אופרה ומי שנבחרה להיות מלכת היופי; הן נשאלו במה הן בעצם שונות זו מזו. אצל שילון, כנראה, ראית אחת ראית את כולן.
בענייני העולם הפוליטי-מדיני אנו צופים בתוכניתו של דן מרגלית בערוץ 1, "פופוליטיקה". מסביב לשולחן העגול של המשתפים הקבועים יושבים גברים המייצגים את השמאל והימין ואף את העולם החרדי. אלה מייצגי "הדעות הרווחות בציבור", על-פי חוק רשות השידור. אלמלא היה זה אופנתי או תקין-פוליטית, ספק אם היו מביאים לשולחן העגול גם אשה. שלי יחימוביץ' יושבת בצוות הקבוע, וכנראה אמורה לייצג את כל העמדות והדעות הרווחות בציבור. בתוכנית נוספת בערוץ 33, העוסקת בעניינים שברומו של עולם במשך שעתיים ומשודרת בערב שבת בהנחיית אמנון זכרוני, נדיר לראות נשים. המסר הנלווה למי שצופה בתוכניות הוא שאין לנשים דעה, או שאין זה יאה להן להביע אותה בפריים-טריים.
▪ ▪ ▪
כל זה מתרחש בימים כתיקונם. בעתות חירום נעלמות גם הנשים הספורות המופיעות בדרך-כלל על המרקע. העלימו אותן בזמן מלחמת המפרץ, בימי הטבח שביצע ברוך גולדשטיין, בעקבות פיגועי טרור, בזמן רצח ראש הממשלה, ובאחרונה סביב ההתרופפות המוחלטת של תהליך השלום וההתלקחויות שפרצו בעקבות פתיחת המנהרה. האולפנים מתמלאים בגברים יודעי דבר, מאנשי צבא ועד רוח, ולכולם יש מה לומר לאומה. לעמוס עוז מותר לקחת חלק בדיון פוליטי, לשולמית הראבן לא. במצבים כאלה, נשים קיימות רק כמייצגות את השכול והקורבנות, אך לא כמי שיש להן דעה פוליטית משלהן.
הנשיות מוגדרת באמצעות דמויות הנשים המופיעות בתוכניות התיעודיות, בתוכניות הבידור, בחדשות ובתוכניות המלל, אך לא רק מהן אנו שואבים הגדרות ודימויים. מרבית הזמן אנו מבלים בצפייה בסרטים – קומדיות, דרמות או אופרות סבון מיובאות, בעיקר בארה"ב. במרביתן הנשים עדיין חד-ממדיות וסטריאוטיפיות להחריד, והמוטיבים המרכזיים המגדירים אשה הם היותה קורבן, פאסיבית, חלשה, תלויה בגבר, או לחילופין מרשעת ופאם פטאל הגורמת לאבדון. כאלה הן מרבית אופרות הסבון שהציפו את המרקע הישראלי והפכו לפופולריות ביותר. מעניין שדווקא תוכניות אלה סיפקו השראה ליוצרים ישראלים, ששיכפלו אותן בגרסה עברית. מצפייה בהן נדמה לי שהטמטום, החולשה והתלותיות של נשים מצד אחד והרשעות מצד שני באופרות הסבון תוצרת הארץ כמו "רמת אביב ג'" ו"כסף קטלני" גדולים מאשר באופרות הסבון הזרות. מעניין לציין ששום יוצר או יוצרת לא מצאו לנכון להעתיק, לשכפל ולהנציח בתוכניות ישראליות דמויות נשיות ממשיות ומשכנעות כמו רוזאן או דמויות עצמאיות וחזקות כמו מרפי בראון – למרות שדמויות אלה פופולריות ביותר בארץ מוצאן וגם כאן.
ייצוג הולם לנשים בטלוויזיה איננו קיים עדיין. השינוי יבוא רק באמצעות הצגת דמויות של נשים המעוררות רצון לאמץ את דרכן, נשים שיהוו מודל לחיקוי בעבור ילדות ונערות ומושא הערצה אצל בנים וגברים. למרות עקשותם של כמה מקברניטי הטלוויזיה, הגיע הזמן.
רחל אוסטרוביץ היא מעורכות כתב העת "נגה"
גיליון 5, ספטמבר 1996