ראש הממשלה בנימין נתניהו והרמטכ"ל בני גנץ צופים בתרגיל צבאי, אתמול ברמת-הגולן (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

איראן ועניינים פנימיים אחרים

כמובן שעוד מוקדם לסכם את פרשת איראן, הגרעין וישראל, אולם בתור הערת ביניים, עיתוני היום מלמדים אותנו כיצד יכולה הסוגיה הזו להסלים עוד ועוד ולהגיע לשיאים חדשים עוד לפני שנורה טיל אחד מאיראן לישראל ולהפך. לרוע המזל, עליית המדרגה אינה מתרחשת בחזית המילולית-דיפלומטית שבין העולם לאיראן או אפילו זו שבין ירושלים לטהרן, אלא בחזית שנפתחה בין ישראל לארה"ב. כותרות עיתוני היום מדגימות כיצד אזהרת הפרשנים כי מהלכי ראש הממשלה יובילו לשינוי לרעה בחזית האמריקאית-ישראלית – מתממשות. בשנה שבה הפרשנים טעו כמעט בכל תחום שבו הביעו את דעתם, זהו הישג ראוי לציון לראש הממשלה.

תמונת המצב גרועה עוד יותר ב"ישראל היום". כותרתו של הביטאון מוכיחה לא רק שהפרשנים צדקו, אלא שהפרשנים הקיצוניים והציניים ביותר צדקו: סוגיית איראן, הגרעין וישראל היא למעשה סוגיה ישראלית פנימית, הקשורה לגורלם הפוליטי ועולמם הנפשי המסוכסך של מספר מצומצם של נבחרי ציבור בקיסריה ובתל-אביב – לא פחות ואולי יותר משהיא חלק בלתי נפרד מסיפור גורלו ההיסטורי של העם היהודי. כל זאת, כמובן, אם מקבלים את הנראטיב של "ישראל היום" לאירועי אמש.

וכעת, לכותרות: "ארה"ב: לאובמה אין זמן לפגוש את נתניהו", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "אובמה מסרב לפגוש את נתניהו", נכתב בזו של "מעריב". "משבר עמוק ביחסי ישראל-ארה"ב: אובמה סירב לפגוש את נתניהו", נכתב בכותרת שמתחת לראשית (גם היא עוסקת בנתניהו) על שער "הארץ". "המשבר ביחסי ישראל-ארה"ב על רקע סוגיית הגרעין האיראני הגיע אמש לשיא חדש", פותח ברק רביד את הידיעה בעיתון. "העימות בין ישראל לארה"ב הגיע לשיאו, לאחר שרה"מ אמר: 'לאלה שמסרבים לשים קו אדום בפני איראן – אין זכות מוסרית לשים קו אדום בפנינו'", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "מעריב".

"מהרגע הראשון שבו החלו לעבוד זה מול זה היה ברור שהיחסים בין ראש הממשלה לנשיא ארה"ב מתוחים", כותבים איתמר אייכנר ואורלי אזולאי בידיעה הראשית של "ידיעות". "בשנה האחרונה, מאז צפה אל פני השטח סוגיית התקיפה באיראן, המתח הזה הפך לגלוי יותר ויותר. אבל אתמול – המתח הפך לעימות". הכפולה הפותחת מספקת כרוניקה, באמצעות כותרות הלקוחות מגליונות של "ידיעות אחרונות" מהשנה האחרונה, של ההידרדרות ביחסים בין ישראל וארה"ב. גם ב"ידיעות אחרונות" מצטטים על השער את הדברים שאמר אתמול נתניהו במסיבת עיתונאים וכוונו כהתקפה נגד הממשל האמריקאי (אחרי ששרת החוץ קלינטון הכריזה כי ארה"ב לא תציב "דדליין" לאיראנים).

"ישראל היום", כאמור, מספק כותרת ראשית שונה מזו של העיתונים האחרים. "יעלון: ברק לא נותן גיבוי משיקולים מפלגתיים", נכתב בה. "התקפה חריפה של המשנה לרה"מ על שר הביטחון, לאחר שברק יצא נגד עמדת נתניהו וטען: 'מחלוקות עם ארה"ב צריך ללבן בחדרים סגורים'. יעלון: 'במקום לחזק את רה"מ, הוא פותח מערכת בחירות על גבו'", נכתב בכותרת המשנה, הממשיכה בציטוט של "נתניהו תוקף את ממשל אובמה: 'מי שמסרב להציב קו אדום לטהרן, אין לו זכות מוסרית לבלום אותנו'". רק כותרת הגג מזכירה בקיצור את ההקשר לכל המלל הזה, התלוי בחלל ריק: "העימות מחריף: אובמה לא ייפגש עם נתניהו 'משיקולי לו"ז'".

בכפולה הפותחת ניתן דגש רב יותר לעימות בין נתניהו לאובמה, כשבידיעה הראשית, שעליה חתומים יוני הרש ושלמה צזנה, מצוטט נתניהו לוחמני ש"חושף את הבלוף", כמו שאומרים באנגלית, של ההסבר האמריקאי לאי-קיומה של פגישה ("ענייני לו"ז", אובמה עוזב את ניו-יורק לפני שנתניהו מגיע אליה). "אם צריך נגיע לוושינגטון", מצטטים ב"ישראל היום" את לשכת ראש הממשלה ומוסיפים כי "בלי שום קשר, אובמה כן מצא זמן לפגישה עם נשיא מצרים מוחמד מורסי". הציטוט הזה מגיע מיד אחרי ציטוט הלשכה, אולם הוא מובא בלי מרכאות.

גם העיתונים האחרים מתייחסים בהבלטה לעמדתו של ברק, אולם הם ממסגרים את הדיווח אחרת מ"ישראל היום". בעוד שקוראי החינמון למדים על האופורטוניזם המנחה את ברק אליבא דיעלון, ורק אחר-כך על עצם ההתרחשות שבשלה הוא מואשם באופורטוניזם, בעיתונים האחרים מספקים קודם את העובדות ורק אחר-כך פרשנות (אם בכלל). "השר ברק נגד נתניהו: צריך ללבן המחלוקת בחדרים סגורים", נכתב בסופה של כותרת המשנה לראשית של "ידיעות אחרונות". "ישירותם וחדותם של דבריו של נתניהו הפתיעו רבים במערכת הפוליטית בארה"ב, אך גם בזו הישראלית", כותב אלי ברדנשטיין ב"מעריב". "כך למשל שר הביטחון אהוד ברק, המוביל לאחרונה קו מתון יותר בסוגיית התקיפה באיראן, יצא בביקורת חריפה על ראש הממשלה".

גם ב"הארץ" חותם רביד את הידיעה הראשית של העיתון העוסקת בסוגיה האיראנית בדיווח על הפן של יחסי ברק ונתניהו: "ההסלמה המהירה במשבר ביחסי ישראל-ארה"ב גרמה אתמול לשר הביטחון אהוד ברק לנקוט צעד שלא נקט מאז הקמת הממשלה. ברק פירסם הודעה לעיתונות שכולה מסר אזהרה לנתניהו. 'יש בין ארה"ב לישראל הבדלים מסוימים בעמדות. אך יש ללבנם בחדרים סגורים', אמר ברק בשיחה סגורה במשרד הביטחון אתמול".

הערת אגב: לפני כמה שבועות העניק ברק לעיתונאים בכירים ראיונות תקיפים שבהם תמך בתקיפה ישראלית באיראן. ב"הארץ" בחר ארי שביט להגיש את הראיון בעילום שם תוך שהוא עושה כל מאמץ להפוך את האנונימיות לגלויה ולחשוף את זהותו של המרואיין. היום, בדיווח של רביד, מתברר כי את העצה שלו ללבן דברים בחדרים סגורים נתן ברק בשיחה סגורה – שתוכנה נמסר בהודעה לעיתונות. בעוד שהיחס הרופף של "הארץ" לחסיון המקורות שלו חינני ואפילו מבורך כשמדובר בנסיונות הסתרה מגושמים ואף מזיקים של פוליטיקאים – הוא נעשה מדאיג כשנזכרים בגורלן של ליאורה גלט-ברקוביץ' וענת קם.

העימות בין נתניהו לברק אינו האספקט הפוליטי היחיד של סוגיית הגרעין האיראני שהעיתונים דנים בה היום – כלומר, מחוץ ל"ישראל היום". למעשה, העיתונים מבליטים את האספקט הפוליטי של החדשה המרכזית שלהם, דהיינו, המשבר ביחסים בין ישראל לארה"ב. ב"הארץ", ב"מעריב" ובמיוחד ב"ידיעות אחרונות" עוסקים באופן שבו דרך פעולתו של נתניהו בסוגיית הגרעין משתלבת ומשפיעה על הקמפיין לנשיאות ארה"ב הנמצא בעיצומו, לקראת הבחירות בנובמבר.

לפי הנראטיב העלילתי שנפרש לעינינו בימים האחרונים, נתניהו האט את הקמפיין שלו בעד תקיפה מיידית באיראן משום שחיכה לאובמה שיגדיר "קו אדום" שאם תחצה אותו טהרן, תתקיף אותה ארה"ב. היו מי שטענו כי זהו רק תירוץ של נתניהו "לרדת מן העץ" והיו מי שתיארו את הדברים כפשוטם. היו מי שקשרו את השינוי המסתמן, זמני או קבוע, בעמדתו של נתניהו לשינוי – האידיאולוגי או האופורטוניסטי – בעמדתו של ברק. כך  או כך, להתרחשויות האלה היתה משמעות אחרת כשהן השתלבו בנראטיב אחר, זה של היריבות בין הדמוקרטים והנשיא אובמה לבין הרפובליקאים והמועמד לנשיאות מיט רומני.

"גורמים בממשל: 'נתניהו מנצל תקופת בחירות כדי לדחוף את ארה"ב לפינה'", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "ידיעות אחרונות". "ההדלפה מסביבות נתניהו אמש על סירובו של אובמה לקיים את הפגישה הביאה את הממשל, שוב, במבוכה", כותבת אורלי אזולאי בטור פרשנות ב"ידיעות אחרונות". "[...] בתקופה האחרונה הצליח נתניהו להרגיז את הנשיא ואת יועציו, הרואים בו כמי שמנהל עתה את הקמפיין של המועמד הרפובליקאי מיט רומני מאחורי הקלעים".

"צריך להיות בארה"ב בימים אלה כדי להבין לתוך איזו יורה רותחת נכנס בנימין נתניהו ברגל גסה", כותב עפר שלח ב"מעריב" וקובע כי מערכת הבחירות הנוכחית "מודלקת ומלאת יצרים" יותר מקודמותיה בשני העשורים האחרונים. "והגרוע מכל", הוא מוסיף, "הרבה אנשים בממשל הנוכחי, העשוי להיות גם הממשל הבא, משוכנעים שנתניהו, שאי-אפשר לטעון כלפיו שאינו מכיר את אמריקה, עושה את כל זה בידיעה ברורה ובכוונה. קשה להעריך איזה נזק עלולים הדברים האלה לחולל ליחסי ישראל-ארה"ב, אם ברק אובמה ינצח בבחירות בעוד פחות מחודשיים".

"אחד הקולות הבולטים ביותר, והכיס העמוק ביותר, במערכה נגד הנשיא הוא כמובן שלדון אדלסון", כותב עוד שלח, "התורם הפרטי הגדול ביותר למועמדים הרפובליקאים. אדלסון התחיל עם 24 מיליון דולר לניוט גינגריץ‭,'‬ שלידו מיט רומני הוא ליברל שמאלני; מרגע שרומני נבחר, אדלסון מרעיף עליו מכספו. הוא אף אמר למגזין 'פורבס' שיהיה מוכן להוציא 'עד 100 מיליון דולר' להפלת אובמה, שבו הוא רואה סוציאליסט מסוכן. על היחסים בין אדלסון לנתניהו לא צריך להרחיב את הדיבור. מספיק לקרוא את 'ישראל היום'".

כאמור, ב"ישראל היום", עיתונו של אותו שלדון אדלסון, לא מתפרסמת גם היום מלה על הקשר שבין התנהלותם של שני הפוליטיקאים שהוא משמש להם פטרון, וכמובן לא על הקשר שבינו לבינם. במדור חדשות החוץ מתפרסמת ידיעה מאת אלי לאון וסוכנויות הידיעות שכותרתה "מת כלבה של המלכה אליזבת". במדור הדעות מתפרסם מאמר של אברהם בן-צבי הקובע: "נותר להמתין ולראות אם הכריזמה הרטורית והקול הקטיפתי יעניקו לאובמה את גלגל ההצלה, או שמא תיפול ההכרעה ב-6 בנובמבר על יסוד גורמים ארציים ומוחשיים הרבה יותר". מוחשיים כמו מיליון דולר. או מאה.

מלחמות העיתונים

במדור הדעות של "ידיעות אחרונות" אתמול הקדיש נחום ברנע מאמר, עוד מאמר, למתקפה על "ישראל היום": "מיזם מיסיונרי" שקוראיו תורמים ל"הרס הדמוקרטיה הישראלית". "ישראל היום" לא אשם במשבר הכלכלי שפוקד את התקשורת, קבע ברנע, אבל "החמיר אותו בהרבה" משום שאינו פועל לפי מודל עסקי וממילא אינו מתחרה בעיתונים האחרים (הווה אומר "ידיעות אחרונות") בזירה העסקית, שבה ניתן היה, לכאורה, להתחרות בו באופן הוגן.

לפי ברנע, הסימנים לכך ש"ישראל היום" הוא עיתון חסר מודל עסקי הם עובדת היותו מחולק חינם לפתחי הבתים והעובדה שמחירי המודעות שהוא מציע הם "מחירי היצף" נמוכים במיוחד (אגב, ברנע גם שאל, כנראה בהיסח הדעת, את הכותרת והמטפורה המרכזית שלו מטור שהתפרסם כאן לפני כמה חודשים). התנהלות זו פצעה את העיתונים וביצעה בהם וידוא הריגה, מוסיף ברנע, ומכנה זאת "אפקט שלדון", על שם שלדון אדלסון, איל הקזינו והבעלים של "ישראל היום".

"לא נותר אלא לשאול איפה כולם. איפה הרגולטורים הממשלתיים, שתפקידם למנוע השתלטות על שוק באמצעות היצף; איפה חברי-הכנסת, שרואים איך כלי תקשורת שמשרת אדם אחד – לא רעיון, מפלגה; אדם אחד – מסרס את השיח הציבורי, ובקושי פוצים פה", שאל ברנע.

הרגולטורים הממשלתיים וחברי-הכנסת אינם עונים היום לברנע, אולם במקומם מתנדב להגיב למאמר עמוס רגב, לשעבר קולגה של ברנע ב"ידיעות אחרונות" וכיום עורכו הראשי של החינמון של שלדון אדלסון ורעייתו מרים. רגב מפקיע, לא בפעם הראשונה, עמוד שלם כדי להגיב למאמר של ברנע. העובדה הזו מכתיבה גם את רוח המאמר עצמו, דהיינו, רוח ההגזמה. בעוד רבים מהדברים שכותב רגב נכונים, הרי שהוא אינו מסתפק בכך, מסיבות מובנות, ומושך את הטיעון שלו הלאה, למחוזות הדמיון וחפץ הלב.

כך למשל הוא טוען, בצדק, כי קבוצת "ידיעות אחרונות" מחלקת המוני עותקים חינם, אולם מתעלם מכך שהדבר נעשה בתגובה למהלך של "ישראל היום". כך למשל הוא קובע כי מודל החינם הפך נפוץ בעקבות האינטרנט וכי עיתוני חינם נפוצים בעולם, אולם מתעלם מכך שאותם עיתונים, וגם רשת "מטרו" שהוא מזכיר, נתקלים בקשיים עסקיים רבים, וכי בכל מקרה אין להשוות בין מודל ההוצאות המצומצם שלהם לזה של "ישראל היום".

כך למשל הוא טוען שהעיתונות המודפסת נמצאת במשבר עולמי ללא קשר ל"ישראל היום", אולם כלל אינו מתמודד עם הטענה האמיתית של ברנע ואחרים, שלפיה השפעתו של "ישראל היום" על העיתונים האחרים קטלנית דווקא על רקע אותו משבר. כך למשל הוא טוען כי "ישראל היום" דוגל בפלורליזם וריבוי דעות, אולם כלל אינו מתמודד עם הטענה כי היכולת של העיתון לעמוד בהפסדים כמעט בלתי מוגבלים קוטלת הלכה למעשה את כל העיתונים האחרים.

מצחיקה במיוחד ההאשמה של רגב את מנהלי העיתונים המתחרים כי לא נערכו כיאות לעידן האינטרנט והניו-מדיה. רגב עצמו הוא מי שמעכב את האסטרטגיה הדיגיטלית של "ישראל היום", ככל שזו קיימת, כך שאחרי חמש שנות קיומו של העיתון, "ישראל היום" מציג מול אתרי האינטרנט המתחרים את החידוש המהפכני של עולם הניו-מדיה: ניוזלטר וגרסת PDF של העיתון המודפס. אגב, החשש של רגב מכניסה לעולם הדיגיטלי ברור: כפי שכותב הוא עצמו, בעולם המקוון כל התוכן הוא חינמי. ממילא היתרון היחיד, והמכריע, של "ישראל היום" – הפצה אגרסיבית חינמית – כלל אינו קיים בזירה המקוונת.

ברם, באמירה הכללית שלו ביחס למתחרה הגדול, רגב צודק. "ידיעות אחרונות" אינו עיתון טוב, הגם שיש בו חלקים טובים ואפילו מצוינים. "ידיעות אחרונות" הוא עיתון צהוב, נמוך מצח ורודף סנסציות, גם אם העובדה שאינו צהוב כמו צהובוני הסופרמרקטים בארה"ב מובילה את עורכיו לחשוב שהם עורכים עיתון רציני, וגם אם נותרו עדיין בין שורותיו כותבים טובים ואפילו הגונים. "ידיעות אחרונות" הוא עיתון שסובל מצנזורה פנימית עיקשת ומתמשכת, בנושאים שונים ומגוונים – מחקירותיו הפליליות של ראש ממשלה ועד למעמדו הציבורי של זמר – שהמשותף להם הוא אינטרס, גלוי או סמוי, של בעל הבית. "ידיעות אחרונות" הוא עיתון דורסני, שהתחרות המקצועית העבירה אותו לא פעם על דעתו – מהתנהלות קלוקלת במירוץ אחר ראיון בלעדי עם כוכב בידור ועד לכתם העיתונאי המזעזע של הוצאת החינמון "24 דקות".

ובכל זאת, בניגוד ל"ישראל היום", "ידיעות אחרונות" הוא עיתון. רוב האנשים העובדים בו מונעים מרצון לחשוף את האמת על אודות מציאות חיינו – בין אם הם מצליחים בכך לעתים, או כושלים בכך, לעתים לא פחות קרובות. הכתבלבים והעורכים משרתי אדוניהם, גם אם הם נושאים במשרות הבכירות ביותר, הם עדיין מיעוט בקרב עיתונאי "ידיעות אחרונות". בינתיים לפחות. ובעיקר: בעמודי "ידיעות אחרונות" האינטרסים הזרים הם זיהום המחלחל בינות לידיעות וכתבות עיתונאיות; ב"ישראל היום" האינטרסים הזרים הם השלד שאותו עוטפים העורכים בבשר נטול ערכים תזונתיים של כרוניקות עבשות ועבודה עיתונאית מינימלית, אם בכלל.

אי-הדיוקים, ההגזמות והכזבים שרגב מספק היום, ולא רק היום, אינם עיקר העניין. עיקר העניין הוא היכן שרגב צודק – דהיינו, בביקורת שלו על "ידיעות אחרונות": העובדה היא שאדם שבמשך שנים היה חלק ממערכת עיתונאית שהוא מתאר כעת כדמונית משכפל אותם דפוסים של התנהלות דורסנית, צנזורה פנימית והטיה עיתונאית בוטה, ומגיש אותם לציבור הישראלי באמצעות מגבר אגרסיבי שנבנה כגחמה של איל קזינו שכלל אינו דובר עברית. אם תרצו, חטאו הגדול של "ישראל היום" הוא שלידו "ידיעות אחרונות" נראה כעיתון צח והגון.

בגבולות

"החיילים גררו את הגברים בכוח למצרים", נכתב בכותרת ידיעה של יובל גורן בעמ' 8 ב"מעריב". גורן מצטט דברים שאמרו שתי הנשים שהיו חלק מקבוצת האריתריאים שנלכדה בין הגדר המצרית לזו הישראלית כשניסתה לגנוב את הגבול לישראל. הדברים נאמרו במסגרת דיון בבג"ץ שבו טענה המדינה כי חיילי צה"ל לא היו מעורבים בסילוקן של 18 הגברים אל הצד המצרי. "תהרגו אותנו פה, רק אל תחזירו אותנו למצרים", כך אמרו הגברים לחיילים, לפי עדות הנשים. חיילי צה"ל לא הרגו את הזרים. הנשים מתארות כיצד השתמשו חיילי צה"ל בגז מדמיע ובמוטות ברזל כדי להדוף אותם הלאה מן הגבול. ידיעה דומה מתפרסמת גם על שער "הארץ" (טלילה נשר).

"הישגים למחאה החברתית בשטחים", נכתב בכותרת ידיעה של רוני שקד בעמ' 6 של "ידיעות אחרונות". "בעקבות ההפגנות: מחירי הסולר והמסים ברשות הפלסטינית יורדים", נכתב בכותרת המשנה. "נתניהו העביר 250 מיליון שקלים כסיוע".

עוד כותרת ראשית

"מבקר המדינה מדיח את החוקר של נתניהו", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "ניצב-משנה נחום לוי מונה על-ידי המבקר הקודם וקידם את החקירה בפרשת 'ביבי-טורס'", נכתב בכותרת המשנה לידיעה של גידי וייץ. "מינויו עורר תרעומת גדולה בסביבת ראש הממשלה".

"מעריב"

"מדינה במינוס", נכתב בכותרת במרכז שער "מעריב". "ערב ראש השנה: רוב הציבור (52%) לא מצליח לסגור את האוברדרפט, שליש חורג ממסגרת האשראי, כך עולה מנתוני הלמ"ס", נכתב בכותרת המשנה, וההפניה, "ספורט לאומי", מפנה לטור של הפרשן הכלכלי יהודה שרוני, המאשים את הישראלים בבזבזנות ואת הבנקים בכך שהם מעודדים אותה ומממנים אותה בריבית דריבית. ידיעה נוספת בכפולת העמודים 3–4 מצטטת את "פורבס ישראל", המגיש הערכה של הונם של פוליטיקאים בישראל. יאיר לפיד, עם הון מוערך של 22 מיליון שקל, תופס את הכותרת. והוא רק במקום השמיני.

הנתונים מעניינים, וכשהם מתפרסמים ב"מעריב" אי-אפשר שלא לקרוא אותם על רקע מצבו של העיתון, שלפי המסתמן, כל עובדיו, כ-2,000 במספר, ובהם כ-370 עובדי המערכת העיתונאית, יפוטרו בתחילת החודש הבא, וכלל לא בטוח שיקבלו את משכורת החודש הנוכחי ואת מלוא המשכורת של החודש שעבר. "חצי מדינה באוברדרפט" היא כותרת הכפולה.

כפולת האמצע של "מעריב", היום

העיתון כולל היום גם התייחסות ישירה למצב. כפולת האמצע של "מעריב" מוקדשת למשבר המאיים לחסל את העיתון. מצד ימין מתפרסם טור של מרדכי חיימוביץ', אחד העיתונאים האחרונים שנותרו בעיתון וכתיבתו אמנותו, המתאר את ההפגנה הקשה של עובדי העיתון אתמול מול ובתוך בניין המערכת. "אין ספק שבהפגנה אתמול היה זעם. אבל הוא בשלב הפעפוע. הוא צריך עדיין לגדול. כשצעדתי עם עובדי הרכבת מכיכר הרפובליקה לכיכר הבסטיליה בפריז רעד האספלט. אתמול זה עדיין לא קרה. היתה נוכחות משובבת נפש, אבל הפיוזים עדיין לא התעופפו.

"אני חושב שמה שהטריף את האנשים זה הקטע המדובר של העברת מפעל ללא עובדים. 'לנקות', בלשון הכלכלית, את הבניין מאנשיו. לבטל להם את הוותק, את השנים הארוכות. כאילו מעולם לא שיכתבנו, לא ערכנו, לא כתבנו, לא רצנו לשולי הארץ להביא את הסיפור. [...] 'מעריב' שלנו אמנם זקן, מוכה וחבול", הוא מסכם, "אבל עובדיו אינם גזע כרות. יש עדיין חיים בעיתון שלנו. תנו לנו לגלות אותם".

מצד שמאל מתפרסם טור של רוני סומק, הכותב כיצד שינה את שמו לאחר שזה הודפס בטעות בתיבת הקרדיט של שירו הראשון שהתפרסם במדור הספרות (שהתבטל מזמן) של העיתון. הידיעה התופסת את מרכז הכפולה מתארת את ההפגנה (חתומים עליה "כתבי מעריב") וקושרת אותה, בפשטות מהממת, להפגנה אחרת שהתרחשה לא רחוק משם, של עובדי "הארץ", במחאה על הפיטורים ההמוניים הצפויים שם. הפשטות הזו מהממת אם נזכרים בכפולת העמודים הבזויה שהתפרסמה בעיתון רק לפני כמה ימים, ושהוקדשה כולה למתקפה על "הארץ" בשם אינטרסים שאין להם דבר עם אלו של עיתונאי "מעריב", רק עם אלו של הניצבים בקודקודו והלאה ממנו.

כפולת העמודים המתפרסמת היום בעמודי האמצע של "מעריב" אינה אות ומופת לעיתונות יוצאת דופן. היא כן דוגמה לעיתונות מדווחת כנה, הגונה, ישירה ונקייה מהטיות. היא לא היתה יכולה להתפרסם בעיתון עד ליום הזה, לא תחת המו"ל נמרודי ובטח שלא תחת המו"ל דנקנר ואנשיו, העורך הראשי ניר חפץ וסגן העורך שי גולדן.

ייתכן מאוד ש"מעריב" ייסגר בסוף החודש, וחלקו בהיסטוריה של מדינת ישראל, שהחל במרד של עיתונאיו נגד הרודנות של בעליו של עיתונם, "ידיעות אחרונות", ייחתם. בספרי ההיסטוריה יוכלו לכתוב שבימיו האחרונים, לאחר שני עשורים של בעלות משחיתה, חזר "מעריב" להישלט על-ידי עובדיו.

ענייני תקשורת

"הצבא דן ברעיון יוצא הדופן של שר הביטחון, שנועד לספק עוד שטח לאימונים", נכתב באחת הכותרות על שער "ידיעות אחרונות", מתחת לכותרת "האי היווני של ברק". זו כותרת שובבה ומצחיקה, המתייחסת כמובן לפרשת השחיתות – אחת מפרשות השחיתות – שבה נחשדו אריאל שרון ובניו, ושכונתה בתקשורת "האי היווני". ברם, כשהיא מתפרסמת ב"ידיעות", שאנשיו איתרגו את שרון ואת בניו, וממשיכים בכך גם היום, הבדיחה היא על חשבון העיתון.

"ניצחון של שרה נתניהו על ליליאן פרץ", נכתב בכותרת בולטת על שער "ישראל היום". "התחיל ב'סנסציה', נגמר בגניזה", מתפעלת כותרת המשנה. "עוזרת הבית ורעיית רה"מ הגיעו להסדר, והתביעות ההדדיות נמחקו". מיותר לציין שהכותרת שקרית. שרה נתניהו לא "ניצחה" את ליליאן פרץ. שרה נתניהו הגיעה להסדר, שאת פרטיו "ישראל היום" אינו מוסר, כדי שעניינה לא יגיע לבית-המשפט. הסדרי פשרה כאלו הם הליך מקובל ונפוץ ותביעות רבות מסתיימות בדרך זו לאחר שהצדדים מגיעים למסקנה כי יש סיכוי שיפסידו את עניינם אם זה יגיע לבית-המשפט. יפסידו – לא ינצחו.

הידיעה בנושא מופיעה בעמ' 7 של "ישראל היום", מרחק עמוד מודעה אחד מהמאמר הפתטי של עמוס רגב, המציג את העיתון שהוא עורך כאילו הוא התשובה לחוליי ההטיה והשקר של העיתונות הישראלית. הנה חומר למאמר הבא, שבו יוכל רגב לטעון כי "ישראל היום" גם מתקן את מחלת הצביעות שפשתה בעיתונות טרם דרך בה כוכבו של אדלסון.

שמונת העמודים הראשונים של "דה-מרקר" מוקדשים לניתוח המתחולל ב"מעריב". "להגיש את החשבון לנמרודי ודנקנר", קורא אמיר טייג. הכותרת הראשית, גם היא של מאמר פרשנות של טייג, היא "עובדי 'מעריב' הפגינו: 'נוחי – איפה הכסף?'".