מיט רומני, המועמד הרפובליקאי לנשיאות ארה"ב (צילום: יואב ארי דודקביץ')
עצוב
כל העיתונים מקדישים היום מקום בולט לציון פטירתו של חיים חפר, פזמונאי פופולרי בן דור תש"ח. כל עיתון מדגיש צד אחר בזהותו הציבורית של המנוח. ב"מעריב", "הארץ" ו"מקור ראשון" זהו "הפזמונאי חיים חפר" או פשוט "חיים חפר". הכותרות הקורקטיות, בהתאמה: "חיים חפר 1925–2012", "מת הפזמונאי חיים חפר" ו"המשורר והפזמונאי חיים חפר הלך אתמול לעולמו בגיל 86". ב"ישראל היום" זהו "בן דור תש"ח" עם הכותרת על השער: "נפרדים מרוח תש"ח". ב"ידיעות אחרונות" זהו ה"פופולרי"; חפר כסלב. "שלום לחיים", נכתב בפמיליאריות על שער העיתון, בכותרת הראשית העליונה. אם כן, חיים חפר לפי כותרות עיתונאי ישראל: אדם ופזמונאי, סמן לאומי ובדרן.
חיפשתי בין ההספדים הרבים המתפרסמים היום בעיתונים משפט או פסקה שישמשו סיכום תמציתי הולם לדמותו של חפר, או לפחות לאופן שבו העיתונות הישראלית זוכרת את דמותו, אולם רובם חוזרים על אותן מלות מפתח וקלישאות דוריות. "אני מחפש את המלים להספיד את חיים חפר ופשוט לא מוצא. המלה היחידה שאני מצליח לחשוב עליה היא 'עצוב'. פשוט עצוב", כותב (וסביר להניח: כותב מישהו מפיו) ב"ידיעות אחרונות" אריק אינשטיין, שכשהוא לא שר הוא אולי מבטאה האותנטי ביותר של איזו עממיות ישראלית.
המקרה של מרדכי חנן
כותרת בולטת אחרת על שערי כל העיתונים מדווחת על רצח שאירע אתמול: בעל רצח את אשתו. ייחודו של הרצח: הרוצח כבר רצח בעבר אשה שהיה נשוי לה, אולם השתחרר אחרי שטען כי אינו שפוי. ב"הארץ" הכותרת מדווחת על "חשד: רצח את אשתו השנייה 21 שנה אחרי רצח הראשונה", וכותרת הגג מעניקה את ההקשר הסנסציוני, שבשל האיפוק הסגנוני נותר מעט סתום: "7 שנים אחרי ששוחרר מאברבנאל". ב"מעריב" וב"ישראל היום" האיפוק אינו צו מקצועי והכותרות הן "רצח גם את אשתו השנייה" ו"דקר למוות גם את אשתו השנייה". גם על שער "מקור ראשון" מופיעה הכותרת "רוצח אשתו הראשונה חשוד ברצח השנייה".
ב"ידיעות אחרונות" האיפוק והמתינות אינם צו מקצועי, אלא איסור חמור: "החופש לרצוח", נכתב באותיות גדולות על רקע אדום בכותרת הראשית השנייה של העיתון (בכך יוצרים העורכים, כנראה בכוונת מכוון, פסיפס מילולי הקורא: "ידיעות אחרונות, שלום לחיים, החופש לרצוח" – שרשור שאין לו משמעות או מסר מלבד הרצון להטריד או לעורר איזו סקרנות שאולי תגרום למאן דהוא להרים את הגיליון מהערימה).
"אחרי שרצח את אם 4 ילדיו, נשלח מרדכי חנן לאשפוז פסיכיאטרי ולא הועמד לדין. הוא השתחרר, התחתן עם אלסי לגונדאי מהפיליפינים (משמאל), ובעקבות מריבה נעץ בה סכין כששכבה במיטה, לעיני בתם המשותפת בת ה-4". לצד תמונת הפספורט של הנרצחת (משמאל) ותצלום גדול יותר של החשוד כשהוא אזוק ופניו מכוסות בחולצתו, מגישים עורכי "ידיעות אחרונות" גזיר עיתון מיולי 1991 (מגליון "ידיעות אחרונות" כמובן) ובו הכותרת שדיווחה על הרצח הראשון: "הבעל הגיש לשוטר סכין נוטפת דם ואמר: 'רצחתי את אשתי'". זו תוספת מחכימה. היא מזכירה לנו כי אופן הדיווח של "ידיעות אחרונות" אינו גחמה, אלא מסורת.
קשה למצוא צידוק עיתונאי אמיתי לסיקור מובלט ומדמם של פלילים, במיוחד פלילים אקראיים, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בסיקור של מקרה שנשלף ממגירת הכרוניקות (שממילא רובן המכריע אינו מדווח כלל) רק בשל "צבעוניותו" (רצח את אשתו בכף גלידה! רצח את אשתו, התאבד וחזר לרצוח את חמותו!). במקרה של הרוצח מרדכי חנן, החשוד כעת שחזר על מעשהו הנפשע, הסיבה שהופכת את העניין כולו לסנסציה עיתונאית יכולה להיתרגם לנושאים שיש בהם עניין ציבורי: תוקפה של טענת אי-שפיות על-ידי פושעים, דרך הטיפול בפושעים שהוכרזו כמי שאינם שפויים והאופן שבו צריכה ויכולה החברה להתמודד עם חזרתם לחיקה.
העיתונים (חוץ מ"מקור ראשון", המספק ידיעה יבשה בלבד, אולם גם מציג את ההפניה הצנועה ביותר מהשער) עושים מאמץ להתייחס לפן הזה של המקרה – דהיינו, לאופן שבו הוא יכול להיתרגם מעוד טרגדיה אישית נוראה וחסרת פשר לכדי דיון משמעותי בסוגיות ציבוריות. ב"מעריב" מתפרסם טור פרשנות משפטית של נועם שרביט. ב"ידיעות אחרונות" ידיעה אחת בכפולת העמודים המוקדשת לדיווח עוסקת ב"הצעת חוק: לעקוב אחר רוצחים ששוחררו מאשפוז פסיכיאטרי". חלק קטן מהידיעה ב"הארץ" מוקדש לדיון כללי וב"ישראל היום" מוקדשים לכך שניים-שלושה משפטים.
בכל העיתונים, גם באלה התופסים את עצמם כאיכותיים יותר, עיקר המשאבים ועיקר נפח הדיווח מופנים להבאת פרטים על אודות הרצח עצמו. היכן עמדה הילדה הקטנה בעת הרצח, מה אומרים בניו של החשוד מאשתו הקודמת שרצח, כמה שנים בילה באברבנאל, מה אומרים השכנים. זהו עולם הפוך: פרטי הרצח שאירע אתמול הם עולם ומלואו עבור קומץ אנשים שעולמם נחרב, וחסרי משמעות עבור כל שאר האנשים, ובכל זאת בוחרים העיתונים לדוש ולהתבוסס בפרטים הללו דווקא, ולהגיש את הדיון במשמעות המסוימת והמצומצמת של המקרה לציבור רק כפרפראות או כדי לצאת ידי חובה.
לרומני יש עוד מה ללמוד
גם בימים של מותו של פזמונאי אהוב ורצח מזעזע בידי חולה נפש, נותר בעיתונים מקום לעיסוק בנעשה מחוץ לגבולותיה של ישראל. כרגיל, מדובר בחדשות מאויבתנו המושבעת איראן ומידידתנו המסורתית ארה"ב.
"פיצוצים בקווי חשמל במתקני גרעין באיראן", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "טהרן מודה: תשתיות הכורים בפורדו ובנתנז ניזוקו לאחרונה בשני אירועים שונים", נכתב בכותרת המשנה. ב"ישראל היום" הכותרת הראשית בולטת ודרמטית יותר: "'יד נעלמה' פגעה שוב בגרעין האיראני". "טהרן: מישהו חיבל בקווי המתח לצנטריפוגות בפורדו", נכתב בכותרת המשנה, המתריסה: "דו"ח: 3 וירוסים תוקפים את תוכנית הגרעין. והמו"מ עם איראן – מתחדש". כותרת הגג בוטה עוד יותר, וההיסטריה שלה היא ניגוד מטריד לביטחון השאנן של הכותרת הראשית: "רה"מ: מי שמשלים עם איראן גרעינית קובע רף טמטום חדש".
האם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו אכן אמר את הדברים? ובכן, כשהדברים מגיעים לציטוטים של נתניהו, "ישראל היום" צריך להיחשב למקור אמין שבאמינים. מה גם שהכתב המדיני הבכיר שלמה צזנה כלל לא היה צריך להתאמץ ולרשום את הדברים מפיו של הדובר הממשלתי, אלא רק לצפות בטלוויזיה. הנה הידיעה במלואה:
"'מי שמשלים עם איראן גרעינית, קובע רף טמטום חדש', כך אמר בערב החג ראש הממשלה בנימין נתניהו. רה"מ, שאמר את הדברים בשני ראיונות שהעניק לרשתות אמריקאיות, NBC ו-CNN, ממשיך לקרוא לארה"ב להציב קווים אדומים לאיראן ובד בבד שב והזכיר כי הנשיא האמריקאי ברק אובמה חזר ואמר כי לישראל יש זכות לפעול בעצמה נגד כל איום כדי להגן על עצמה: 'אנו מדינה שמאוימת בהשמדה על-ידי משטר שרץ לנשק גרעיני. אם לא נפעל בזמן, נקרב את הסכנה'. ראש הממשלה הבהיר כי מי שאומר שיש להשלים עם איראן גרעינית 'מציב רף חדש לטיפשות אנושית. אנחנו צריכים לעצור אותם. זאת גם לא המדיניות האמריקאית וזה לא נכון. אל תיתנו לקנאים האלה נשק גרעיני. זה יהיה נורא לישראל, נורא לאמריקה ונורא לעולם כולו'. רה"מ הוסיף כי 'אובמה אמר שהוא נחוש למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני, ואני חושב שמשתמע מכך שאם אתה נחוש למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני, יש לפעול לפני שהם משיגים נשק גרעיני. חשוב להבהיר שיש קו אדום, זה יפחית את הסיכוי לצורך בפעולה צבאית, מכיוון שאם בטהרן יבינו שיש קו שהם לא יכולים לחצות, הם לא צפויים לעבור אותו'".
אם כן, אליבא דצזנה: לא רק רף טמטום חדש, אלא רף חדש לטיפשות האנושית. נתניהו התייחס אמנם למי שמשלימים עם איראן גרעינית ולא למי שמתנגדים לתקיפה ישראלית באיראן בעת הזאת (בדיון הציבורי הער בנושא בישראל, אין כמעט מי שמצהיר במפורש כי ישראל תוכל להשלים עם איראן גרעינית), אולם מתוך דעותיו הברורות והקבועות של נתניהו בדבר נחיצותה של תקיפה, ממילא כל מי שמתנגדים לדעתו "משלימים עם איראן גרעינית" וממילא הם מטומטמים, כך מתברר כעת, ולא סתם מטומטמים, אלא כאלו שקובעים רף חדש לטיפשות האנושית. זו אמירה מהדהדת, בייחוד היום, עת העיתונים מדווחים על התבטאות של תאומו האמריקאי של נתניהו, שנחשפה על-ידי יריביו וגורמת לו נזק ציבורי עצום.
"המועמד הרפובליקאי לנשיאות ארצות-הברית מיט רומני מעמיק בכל יום את הבור שכרה לעצמו במערכת הבחירות הנוכחית", פותחת נטשה מוזגוביה את הידיעה הראשית ב"הארץ". "לאחר שתקף את ממשל אובמה בעקבות המתקפה הרצחנית נגד עובדי השגרירות בלוב וגרם לעצמו נזק תדמיתי גדול, ביומיים האחרונים נחשף סרטון שבו הוא אומר דברים חריפים נגד חלקים גדולים מאוד מהאוכלוסייה האמריקאית, ולצד זאת מציג חזון פסימי ביותר בנוגע לסכסוך במזרח התיכון" (הכותרת הראשית, "מיט רומני: אין פתרון לסכסוך במזרח התיכון", מתמקדת באותו חזון). לפי מוזגוביה, "מצבו של רומני בסקרים, בעקבות כל הטעויות והחשיפות האחרונות, מידרדר לשפל חסר תקדים. לפי סקר של מכון רסמוסן, 50% מהאמריקאים חושבים שברק אובמה יזכה בבחירות הקרובות, לעומת 36% בלבד שמאמינים שהניצחון ילך לרומני".
במה מדובר? "ההקלטה נעשתה בחשאי באירוע גיוס תרומות באמצע מאי, והחלה להתפרסם בזכות המגזין הליברלי 'Mother Jones', שפירק את הסרטון לקטעים הכוללים התבטאויות בעייתיות", כותבת מוזגוביה. "רומני מדבר בו בפני קהל תורמים ששילמו 50 אלף דולר לצלחת ונשמע מזלזל במצביעים של אובמה: '47% מהעם האמריקאי יצביעו לאובמה ויהי מה. ה-47% האלה תלויים בממשלה, הם מאמינים שהם קורבנות ושהממשלה חייבת לדאוג להם. הם מאמינים שהם זכאים לשירותי בריאות, למזון, לדיור, למה שלא תרצו [...] אלה הם גם מי שאינם משלמים מס הכנסה".
גם ב"ידיעות אחרונות" ("עלה על סרטון") וב"מעריב" ("פליטת הפה של רומני תעלה בנשיאות?") מדווחים על ההתבטאות של רומני. וגם ב"ישראל היום": "47% מהאמריקאים, מצביעי אובמה, לא משלמים מסים", נכתב בכותרת דיווח שנדחק לעמ' 23, ושנדחקו ממנה המחמאות הנוספות שחלק רומני לאותה מחצית של העם האמריקאי ("פרזיטים, אוכלי חינם"). כותרת המשנה מדגישה כי "לפרסום הקלטת אחראי נכדו של הנשיא לשעבר ג'ימי קרטר" (שמאלני מניאק, כידוע) ומבשרת על "סקר עדכני: הפער מאובמה הצטמצם". כותרת טור הפרשנות, של פרופ' אברהם בן-צבי, היא "צודק, אבל לא רגיש". לא רגיש? נו, באמת. הרי רומני לא אמר שאזרחי ארה"ב שאינם חושבים כמוהו הם מטומטמים שחצו את רף הטיפשות האנושית.
ענייני תקשורת
גם היום מקדיש "מעריב" מקום קטן למחאת עובדיו על סגירתו הצפויה של מקום עבודתם. עמ' 10 מכיל שני טקסטים, האחד דיווח עיתונאי של "כתב 'מעריב'" על הפגנה של עובדי העיתון אתמול מול סניף שופרסל בתל-אביב. שופרסל היא אחת החברות של תאגיד אי.די.בי שבראשות נוחי דנקנר, השולט גם ב"מעריב". הטקסט השני הוא מאמר נרגש של אליענה שפר, עורכת מקומונים בקבוצת "מעריב".