מדי ערב אנחנו רואים אותם על המסך. הם אנשי הקשר שלנו עם המציאות סביב. אנחנו סומכים עליהם שהם מביאים לנו את המצב כהווייתו, כי לנו אין כלים ואין כוח לברר כל פרט וכל שמועה בכוחות עצמנו, לגלות את האמת, לקבל תמונה מלאה ומורכבת, ואנחנו זקוקים למתווך שיקל עלינו לגבש עמדה, כפי שמצפים מאיתנו כאזרחים מושכלים ונבונים. נכון, כל הסתמכות על מישהו זר שיעשה לנו את העבודה היא בעייתית וגוררת צרות מעצם טבעה. ובכל זאת, יש לנו עוד כמה עיסוקים בחיים, ואנחנו זקוקים לתמצית, לסיכום, בסוף היום.

הם מספרים לנו על צרות בצפון, על קסאמים בדרום, על מצב העוני ועל משבר המים. כשהם מדברים על נושא שאנחנו לא מבינים בו, אנחנו נוטים לקבל את דבריהם כפשוטם. אמרו בטלוויזיה או ברדיו. כשהם מדברים על נושא מוכר לנו יותר, אנחנו מחייכים בספקנות. אבל השירות שהם נותנים לנו חשוב מאין כמותו. אולי פחות חשוב מכפי שהם היו רוצים שנחשוב, כי אחרי ככלות הכל, הם קוראים בטלפרומטר את מה שמישהו אחר כתב להם, ועושים זאת בהצלחה ובכישרון גדול יותר או פחות, בארשת חשיבות יותר או פחות, אבל בכל זאת, שירות חשוב. את העורכים, הקובעים באמת מה קורה במהדורה, אנחנו לא מכירים, שמותיהם חולפים במרוצה בסיום, ואילו פגשנו אותם ברחוב לא היינו מזהים אותם.

המגישים הם מי שעיתונאים אוהבים כל כך להגדיר כ"חלון הראווה" של המערכת. וזה נותן להם כוח. המון כוח. הרי הם מפטפטים עם שרים ושועים ומציקים להם בשאלות לא נוחות. לפעמים השאלות מוזרמות להם באוזניות הלא-נראות בידי אותם עורכים לא-נראים, אבל הבעות הפנים עושות את העבודה. וזה אומר שיש להם שרירים, לא?

הם רוצים לממש את הכוח האמיתי או המדומה הזה, ומי יאמר להם לא? השוק חופשי, האדם היחיד ורצונותיו וחשבונותיו עומדים במרכז, הוא הרבה יותר חשוב מהמערכת שבה הוא עובד, שעושה אותו למה שהוא, ובזכותה הוא יוצא חכם ומבריק כל-כך (או לא). "זכותי!", זועקים הטאלנטים, והם צודקים, כמובן. זכותם להפוך לפרזנטורים (דוגמנים, בעברית צחה) לכל מיני חברות, זכותם לנצל את מעמדם לגריפת קופה (השאלה אם מגיש חדשות משכנע יותר בצורך להחליף קופת גמל או קופת חולים או משחת שיניים, משנית בחשיבותה, ומי יעז להתווכח עם אסטרטגים שיווקיים וקבוצות מיקוד וכיוצא באלה). זכותם של הטאלנטים גם להחליט שבשלב זה או אחר בחייהם הם מיצו את הגשת החדשות והגיעה שעתם להמשיך קדימה. איש אינו יכול להתווכח עם הצורך בהתרעננות ובהחלפת סביבה. זכותם להחליט שבמקום לעסוק בחיטוטים בקרביים הפוליטיים והחברתיים של המדינה במטרה המוצהרת לחשוף את המציאות ולחולל בה שינוי, הם רוצים לחטט בתחתוניהם ובקרביהם של אנשים פרטיים, אלמונים, תמורת מיליון שקל. מדינה חופשית, כידוע.

על כל אלה אין לנו זכות לומר מלה. רק על דבר אחד יש לנו זכות, וגם חובה, להגיב. אם פרזנטור שכזה חושב שהמוניטין העיתונאיים-המקצועיים שלו לא נפגעים כהוא זה רק משום שהוא החליט ליטול מהם חופשה ולעסוק בסיפורים עסיסיים דוחים, ומבטיח שבעתיד הוא עוד ישוב לאולפן החדשות, לדווח בפנים רציניות ובארשת חשיבות על ישיבות הממשלה, תהליכים מדיניים ודו"חות עוני, אז יש גם יש לנו מה לומר: לא, תודה. אין סיכוי שנאמין לך בעתיד, ובאין אמינות, אין מקום באולפן. אנחנו, קהל הצרכנים של החדשות, אולי גם לקוחות של בנקים ושל קופות חולים, אבל מהחדשות אנחנו עדיין מצפים למשהו אחר. זה, אולי, לא מסתדר כל-כך עם חופש העיסוק וחופש השוק, אבל גם לנו יש חופש משלנו. החופש להחליט למי להאמין ולמי לא. וגם זה אמור להיות שיקול במערכת השיקולים והפלוסים והמינוסים בקבלת החלטות הנוגעות לקריירה.

לפני המון שנים (לא הייתי רוצה לחשב כמה) אמר לי חיים יבין, אז מנהל מחלקת החדשות בטלוויזיה הישראלית, ואני מועמדת טרייה להגשה: "אני לא רוצה שתיראי כאילו את מגיעה ברגע זה מסלון ליופי, אלא כאילו את מגיעה ברגע זה ממערכת החדשות, מהעשייה העיתונאית". זה היה לפני עשרות שנים, אני שכחתי כבר מזמן איך נראה אולפן טלוויזיה מבפנים, וגם חיים יבין כבר במקום אחר. אבל המשפט ההוא מהדהד לי עדיין בראש כשאני צופה ועוקבת אחר יורשיו.