באחד מפרקיה הראשונים של התוכנית הסאטירית המופלאה "ניקוי ראש", שעלתה לשידור זמן קצר לאחר מלחמת יום הכיפורים, העלו כותביה ושחקניה מערכון שקרע לגזרים את הגרסה שמכר השלטון לציבור בדבר המצב הבטחוני והשלכותיו על ההתפתחויות הפוליטיות של אותה שעה. הנהגת המדינה, ראשי המערך, טענו כי מתהווה סכנה לעימות צבאי עם סוריה (חודשים ספורים לאחר תום המלחמה!) וכי בשל כך ניאותו משה דיין ושמעון פרס לחזור בהם מסירובם הראשון לחבור לממשלת גולדה מאיר (שכוננה מחדש חרף אחריותה למחדלי המלחמה). אנשי "ניקוי ראש" ביקשו לפוצץ את הבלון הזה.
הם עשו זאת באמצעות פרפראזה על השיר "מכתב לרבי" שנכלל במחזמר "איש חסיד היה", שהיה פופולרי מאוד באותה תקופה. במקור, החסיד התמים כותב לרבי על מצוקותיו: "הפרנסה אצלי בזמן האחרון היא לא כל-כך איי-איי-איי/ וגם הבריאות בזמן האחרון היא לא כל-כך איי-איי-איי", והפזמון החוזר מזמר: "אם המצב קשה, אם המצב לא טוב, נכתוב מכתב לרבי שבפלך מוגילוב".
תסריטאי "ניקוי ראש" ופזמונאיה העתיקו את התבנית הזו למכתב שממוען לנשיא חאפז אל-אסד, שבו נאמר כך: "הננו להודיעך רודן צבאי אכזר, שהמצב בארץ הוא לא כל-כך איי-איי-איי/ והסטטוס החברתי גם הוא לא כל-כך איי-איי-איי", והפזמון החוזר זימר: "אם המצב קשה, האם המצב לא טוב, נזעק מיד על מלחמה עם סוריה בקרוב".
הסערה פרצה מיד: הצמרת הפוליטית התגעשה, הנהלת רשות השידור נזעקה לדיון מיוחד והמסקנה לא איחרה להגיע: על מערכת "ניקוי ראש" להתנצל. הממסד השלטוני, ונציגיו בהנהלת רשות השידור, לא יכלו לשאת את משמעות המסר שעלה מהמערכון: חודשים ספורים לאחר מלחמת יום הכיפורים הנוראה מעיזה תוכנית הטלוויזיה הכי פופולרית, המשודרת בערוץ היחיד במדינה, לרמוז שהממסד השלטוני מלבה בכוונה את המתיחות בגבול הצפון כדי ליצור למערך תנאים נוחים להרכיב ממשלה.
מוטי קירשנבאום היה המייסד והעורך הראשי של "ניקוי ראש". על כותביה נמנו ב. מיכאל, קובי ניב, חנוך מרמרי ואפרים סידון. זו לא היתה חבורה שניתן בקלות להכניע אותה תחת לחצים פוליטיים. היו להם חוט שדרה ותפיסת עולם שאותה הביאו לידי ביטוי על המרקע. קירשנבאום נתן גיבוי מוחלט ליוצרי התוכנית, והדף את הלחצים שהופנו כלפיהם. במקרה הזה התחכמו הכותבים וחזרו כעבור שבועיים על אותו מערכון ועל אותו פזמון, ורק הוסיפו לו שורה: "לעיר דמשק – פסיק, לנשיא מר חאפז אל-אסד – נקודה. אנא ראה את מכתבנו הקודם כמבוטל".
ירון דקל, מפקד גלי-צה"ל, עומד עתה במבחן מנהיגות מכריע, בתביעה המופנית אליו להדיח מהתחנה את מבקר הקולנוע גידי אורשר: האם ינהג כמוטי קירשנבאום בשנות ה-70 או כאחרון המתקרנפים שבאו אחריו ותפסו עמדות מפתח ברשות השידור. מידת עמידותו של דקל עד כה בהגנה על חופש הביטוי של עיתונאי גלי-צה"ל ובשמירה על אקלים מקצועי נקי מהתערבויות שלטוניות גסות אינה מבשרת טוב.
על דקל להבין: הוא נקלע לקו החזית שבו מנהלת התקשורת הישראלית את קרב ההישרדות על יכולתה להוסיף ולתפקד ללא מורא. אם מפקד גלי-צה"ל ייכנע לדרישות הפוליטיקאים לסלק מהמיקרופון את גידי אורשר, הוא יפקיר צומת מרכזית במפת התקשורת לגחמות השלטון. תפקידו של עורך ראשי, של מפקד גל"צ, להגן על העיתונאים הכפופים לו, גם כשהם טועים. דבר אחד הוא לקרוא את אורשר לסדר ודבר שונה לחלוטין הוא לפטר אותו כי ראש הממשלה ושריו דורשים זאת.
אורשר כתב דברים מכוערים, רוויי דעה קדומה. הוא לא ניצל את זמן השידור העומד לרשותו בגלי-צה"ל כדי להפיץ את בשורתו הגזענית; הוא עשה זאת בדף הפייסבוק שלו. התגובה הראויה, המידתית, למעידה שלו היא שיחת בירור אצל הממונים עליו, לא מכתב פיטורים.
התגובה הציבורית על הפוסט שלו הגיעה ממילא: גינוי מקיר אל קיר מצד המערכת הפוליטית. זו אכן הדרך הנאותה למצות את העיסוק בסוגיה: חופש הביטוי של אורשר אינו נעלה או נחות מחופש הביטוי של הפוליטיקאים המתקוממים על דבריו. התביעה של ראש הממשלה ואחדים משריה ללוות את ההוקעה בסנקציה – הדחתו מגלי-צה"ל – היא מהלך שעל דקל לסרב לתת לו יד.
ראוי גם לזכור מי הם הפוליטיקאים התובעים את ראשו של אורשר, בשמו של המאבק בגזענות: נתניהו, המתייחס לערביי ישראל בסגנון סטריאוטיפי שלילי ("המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפיות"); ליברמן, שאין בוטה ממנו במערכת הפוליטית ביחסו הגזעני למיעוט הערבי ולנציגיו בכנסת ("גיס חמישי", "טרוריסטים"); מירי רגב שאינה פוסקת מלהתבטא במונחים מכלילים כלפי אנשי הרוח ומנהיגי עולם התרבות הישראלי ("אליטה אשכנזית", "סוס טרויאני"). להיבהל מזעמם המתחסד של אנשים אלה משמעותו לשתף פעולה עם תרבות השקר המזהמת את ההוויה הישראלית.
כפי שהיה צפוי, הגיעה תורה של התקשורת הישראלית להפוך לדמות המטרה שאליה מכוון הממסד השלטוני את אשו. הממשלה ושריה יורדים לרזולוציה פרטנית של מצבת כוח האדם בגלי-צה"ל, ויאיר לפיד מוקיע את מינויה של נעה לנדאו לעורכת המהדורה האנגלית של "הארץ". לאחר שנלחמו בארגוני זכויות אדם בשמה של פטריוטיות לאומית קדושה, השתלטו על חלק ניכר מהמרחב התקשורתי בשמו של מאבק בהטיה "שמאלנית", מגיעים ראשי המערכת הפוליטית לשלב שבו הם חותרים לקבוע את לוחות השידורים, תכני המסרים וזהות העיתונאים שיתווכו את המציאות לציבור. ביכולתו של ירון דקל למרוד במגמה ההרסנית הזו בחלקת אלוהים הקטנה המופקדת בידו.