התאבדותו של יוגב ברזילי, שהשתתף לפני כמה שנים בתוכנית הריאליטי "פרויקט Y", סיפקה השבוע לתקשורת הזדמנות לעסוק בשתי פעילויות החביבות עליה. הראשונה היא לקשור, בבחינת סיבה ותוצאה, בין שני פרטים הידועים לה על אדם, פשוט משום שהם השניים היחידים הידועים לה: יוגב ברזילי השתתף בתוכנית ריאליטי – יוגב ברזילי התאבד. כן, דומני ששוב עשינו את זה, ווטסון.

העניין השני הוא לצקצק נמרצות ולהטיף מוסר, אך ורק כתירוץ להתפלשות המענגת בחייו האינטימיים של המנוח – אותם חיים אינטימיים ממש שנגד החצנתם הבלתי מוסרית כביכול יצאו השבוע מומחים מטעם עצמם תחת כל ערוץ אינטרנט רענן.

אם באמת מקבלים בהכנעה כזו את הקשר בין פולשנותה הפומבית של אותה תוכנית נשכחת ובין מעשה ההתאבדות של ברזילי, האם אין מקום להניח לו לפחות למות את מותו בשקט? האם יחסיו עם אביו, אמו וחברתו, עברו כקצין והדכאונות שכן או לא היה שרוי בהם מוכרחים להיפרש קבל עם וטוקבק עוד בטרם נקבר, שנים אחרי שבחר להרחיק את עצמו מהעין הפומבית של הטלוויזיה והתקשורת? התוצאה האירונית היא שבמותו הפרטי נחשף, נותח, חוטט ונחקר בדרגות כאלה של סרוּת טעם, שאף תוכנית ריאליטי זנוחה ונישתית לא הגיעה אליהן מעולם.

לכך יש להוסיף, כמובן, את הצביעות המרחפת מעל הפרשה כולה: תוכניות הריאליטי אינן פועלות בוואקום, וכוחן כשלעצמו מוגבל. מי שמסייעת בחדווה לנפח אותן מעל ומעבר למידותיהן הטבעיות היא התקשורת, שניזונה בדיוק מאותן חשיפות עלובות ורגעים קטעים של סנסציה שנגדם היא מזדעקת עכשיו.

לא קורבנות חסרי ישע

גם אם כוחן של תוכניות הריאליטי להחיות ולהמית עוד עמד השבוע לדיון כלשהו, על דבר אחד הסכימו כולם: משתתפי התוכניות הללו אינם אלא קורבנות חסרי ישע, שנשבו בטלפיה האכזריים של מכונת רייטינג משוללת מעצורים, המבצעת בהם את זממה הציני בעוד הם משוועים חרישית למושיע. אחרי שנים ארוכות כל-כך של התבוססות יומיומית בריאליטי, כשאין אדם על פני הפלנטה, ובוודאי לא כזה המתעתד להשתתף בתוכנית כזו, שלא צפה באינספור תוכניות כאלה ואינו מכיר על בוריין את שיטותיהן והלכי רוחן, כדאי אולי לשקול מחדש את האמפתיה הזו.

תוכניות הריאליטי הן הפקות נצלניות, שאינן מכבדות את המשתתפים בהן, אבל הדיל מונח גלוי על השולחן: אתה תוותר על כבודך, פרטיותך, היושרה שלך וחלקים מאישיותך, ובתמורה תהיה סלב או תזכה בג'יפ. איש אינו מוכרח להסכים לעסקה הזו, ואמנם רבים – למעשה, הרוב – מסרבים לה, בדיוק כפי שהם מסרבים לאינספור עסקאות מפוקפקות אחרות שמציעים החיים. לא יכול להיות שבגירים בגיל ההסכמה, הבוחרים מרצונם להימרח ולהיפתח על כל מסך תמורת הסיכוי לזכות, אולי, יום אחד בהנחת סלב בזארה, יצפו להגנה, או לישועה, או לרחמים, כשהדברים אינם קורים בדיוק כפי שציפו; כשמסתבר שלפרסום יש כמה פנים, או שהתחת המפורסם אינו קונה בהכרח תפקיד אופי ב"מדיאה".

צדו השני של אותו עניין, אגב, הוא הצורך בחוק שיגן מפני תוכניות הריאליטי על אלה שבאמת זקוקים להגנה: קטינים מתחת לגיל 18. אני חושבת על כך בכל פעם שמזדמן לי לצפות ב"נקמת המחוננים", למשל, שם עוברים ילדים בני 12 השפלות (הדחות פומביות, לכלוכים מאחורי הגב וכיוצא באלה) שקשה להבין מדוע על ילד קטן לעבור; אבל גם בהקשר של מתמודדים צעירים מאוד ב"כוכב נולד" או בתוכניות אחרות.

בדיוק כפי שלהסכמתו של ילד בן 12 לקיים יחסי מין, למשל, אין כל משמעות בעיני החוק – כך גם להסכמתו להשתתף בתוכנית ריאליטי לא צריכה להיות כל משמעות, וגם לא להסכמתם של ההורים למכור את ילדיהם לפעילות המגונה הזו. אלה הרי בדיוק אותם ההורים שיפתחו מחר את חדר השינה בפני סופר נני, יצטרפו לעונה השנייה של הישרדות בשם "החוויה המעצימה", או יעזבו הכל כדי לטלטל את משמניהם בחוות התככים של "לרדת בגדול". לא בטוח שעל כתפיהם הצרות כדאי להטיל את העול.