פרנסיס הרננדז, בן 23, מתגורר בארה"ב, אבל הוא מהגר לא-חוקי מגואטמלה. הוא נהג במכונית מסוג שברולט כאשר נכנס בעוצמה במכונית מאזדה וגרם למותם של שני הנוסעים שהיו בה. מעוצמת הפגיעה התרסקה המאזדה לתוך חנות גלידה, והרגה את מרטן קודליס, פעוט בן שלוש. הרננדז נעצר בעבר עשרים פעם, אך מעולם לא גורש מארה"ב. כעת הוא עלול להישלח לכלא לתקופה של עד 80 שנות מאסר.

קשה לתאר את עוצמת הזעזוע בעיר אורורה שבקולורדו, המונה כ-300 אלף תושבים. הזעזוע התחלף בזעם מיד לאחר הלווייתו של קודליס. בהלוויה נכחו גם נציגי העיתונות המודפסת. אחד מהם, ברני מורסון, נשלח על-ידי העיתון "רוקי מאונטיין ניוז". מורסון סבר שאין סיבה לפרסם דיווח על ההלוויה רק לאחר שזו תסתיים. תחת זאת הוא החליט לעדכן את קוראיו על המתרחש בזמן אמת, ולשם כך השתמש בטוויטר.

טוויטר הפך פופולרי לפני כשנה וחצי. השירות מאפשר לכל אדם לשלוח 140 תווים, בדומה להודעת אס.אם.אס, שבהם הוא מעדכן את חבריו "מה אני עושה עכשיו". גולשים אחרים יכולים להירשם כמנויים על הודעות אלו ולקבל בזמן אמת עדכונים על המתרחש בחייו של המדווח. לא במקרה זכתה הקטיגוריה של טוויטר לשם "מיקרו-בלוגינג"; כמו בלוג, אבל במיקרו.

בחודשים האחרונים החלו ארגוני חדשות להשתמש בשירות כדרך לעדכן את קוראיהם על המתרחש, "לדחוף" מידע באופן יזום בזמן אמת. כך לדוגמה, בשנה שעברה, בזמן שריפות הענק במדינת קליפורניה, עידכנו העיתונים, ובהם "לוס-אנג'לס טיימס", כמו גם תחנות רדיו מקומיות, לאן מתפשטות הלהבות, וזאת באמצעות טוויטר. אפילו מכבי האש של העיר השתמשו בשירות כדרך לעדכן את האזרחים.

למרות השימוש העיתונאי בטוויטר, מדובר בכלי שנתפס כסוג של הודעת אס.אם.אס נרקיסיסטית: "אני עכשיו רואה סרט", "אני נורא אוהב לאכול פסטה", "אני מחכה לג'ון והוא כרגיל מאחר" – סוג של עיסוק עצמי בלתי פוסק, אגבי, וזאת באמצעות משפטים קצרצרים. מורסון, כאמור, החליט להשתמש בטוויטר כדי לתאר את ההלוויה, וכפי שתיארו זאת אמצעי התקשורת בארה"ב, זה היה "דיווח של play by play".

המהלך של מורסון זכה לגינוי מקיר לקיר. התחושה היתה שהעיתונאי, כמו גם העיתון, חצו גבול כאשר הפכו את ההלוויה לאירוע שעליו מדווחים כאילו היה משחק כדורסל או פגישה עם חברים במסעדה, אך האם יש ממש בביקורת?

כאשר הטלוויזיה הגיעה לעולם, ראו בה עיתונאי הדפוס והרדיו מכשיר המתאים לשעשועונים ותו לא. חלף זמן רב עד אשר העיתונאים שעבדו בטלוויזיה זכו למעמד וליוקרה המקצועית השווה לאלה של "אמצעי התקשורת המסורתיים", כלומר הרדיו והעיתונות המודפסת. כאשר האינטרנט הגיעה לעולם, תקפו "אמצעי התקשורת המסורתיים", כלומר הרדיו, העיתונות המודפסת והטלוויזיה, את השטחיות, המהירות והרדידות של הדיווח המקוון.

כעת, כאשר מופיעה טכנולוגיה חדשה שבאמצעותה ניתן להעביר דיווחים קצרים בזמן אמת, היא מותקפת באותן האשמות ממש. ייאמר לזכות התוקפים שבהגדרה, טוויטר היא טכנולוגיית תקשורת שטוחה ורדודה. קשה לתאר אחרת טכנולוגיה שמגבילה את יכולת הביטוי של הכותב ללא יותר מ-140 תווים. אבל מדוע מה שהיה נכון בעת הדיווח על שריפות בקליפורניה, שריפות שבהן אנשים איבדו את חייהם ואת כל רכושם, אינו נכון לדיווח על הלוויה?

אני רחוק מלהתפעל מטוויטר, ואני לא היחיד. סנוז, המקבילה הישראלית לטכנולוגיה מבית תפוז, זכתה להצלחה חלקית בלבד, וזאת בלשון המעטה. האמריקאים, לעומת זאת, מאוהבים בטוויטר. לכן צקצוקי הלשון המופנים כלפי מישהו שהחליט לעשות בטוויטר שימוש שלא נענה ל"דרך המקובלת" נראים בעיני כהתחסדות וצביעות, שלא לומר היתממות; האם עוד לא הבנו שמרגע שטכנולוגיה יוצאת אל העולם היא יוצאת מכלל שליטה?

זה אולי נמוך, דוחה ומעורר אי-נוחות לצפות בכתב מסמס עצמו לדעת במהלכו של מעמד כל-כך קשה, אינטימי וכואב, ומדווח בהודעות קצרצרות על הבכי של האבלים המתייפחים. אבל האם דחיפת מיקרופון מול פניה של אם שכולה שעות ספורות לאחר שהתבשרה על מות בנה, תוך צעקת שאלה המעוררת שאט נפש מהסוג "אז איך הרגשת כאשר שמעת שמוטי נהרג בהיתקלות עם מחבלים?", האם שיגור צלם עיתונות לבית משפחת אבלים בניסיון לשכנע את הקרובים ההמומים להוציא תצלום של הבן כדי שלמחרת תופיע התמונה בעיתונים – האם כל אלו טובים יותר, מוסריים יותר, ראויים יותר?

מלאכת כל אמצעי תקשורת בנסיבות מעין אלו דומה: הם פוצעים את האינטימיות והפרטיות של אנשים שעד לפני רגע היו לא מוכרים – כדי להשביע את יצר המציצנות והסקרנות של הלקוחות שלהם. השימוש בטוויטר, בהקשר הזה, לא המציא שום דבר חדש. הוא רק משכלל את השיטה.