היה היה איש בשירות הציבורי ושמו נפתלי לביא. הוא היה עוזרו של משה דיין. ללביא היה תפקיד מפתח בהבאת דבריו של דיין לידיעת הציבור: הוא היה דוברו הבלתי רשמי. במינוח המקובל היום לביא היה "יועץ התקשורת" של דיין בתפקידיו המיניסטריאליים, אבל בשנות השבעים לא קראו לזה כך.

גם התפקיד שמילא לא היה דומה לזה של "יועצי התקשורת" המוכרים היום: בעוד שהם מנחים, שלא לומר מכתיבים, לשרים מה לומר – לביא הסתפק בתפקיד ההד של הבוס. כשעיתונאי שמע מלביא מה חושב דיין, או מה אומר דיין בחדרים סגורים, או מה כוונותיו של דיין – הוא ידע שאלה דברי אלוהים חיים. לא היה ספק שאפשר להסתמך על לביא כדי להביא את עמדותיו של דיין לידיעת הציבור.

הקושי היה שהמידע הזה נמסר שלא לייחוס ושלא לציטוט. זה היה מלכוד לא פשוט: לא פעם מצאו את עצמם כתבים במצב המביך של מי שמפרסמים ידיעה על תוכניותיו או דעותיו של דיין – והסוס עצמו, היינו השר, מכחיש אותם במו פיו. ודיין, שהיה ממזר לא קטן, אהב לפעמים ללוות את הכחשותיו בחיוך שובב. היה לשר על מה לסמוך כשהזים דברים שהעיתונות ייחסה לו: היא לא שמעה אותם מפיו. בה בשעה לא היה מקום לבוא בטענות אל לביא על המבוכה שגרם: הקשר בינו ובין הכתבים היה מבוסס על המוסכמה שהוא אינו מצטט באוזניהם את דברי השר; הוא רק מחווה את דעתו על עמדת הבוס.

לא הופלה לרעה

ליועצי התקשורת של היום יש קוד התנהגות שונה: הם בוטים, ישירים, אינם מסתפקים בפעילות מאחורי הקלעים וחסרים את יראת הכבוד שהיתה לנפתלי לביא כלפי השר שלו. כשמוטי מורל, לדוגמה, הופיע מול התקשורת במוצאי הפריימריז בקדימה וקבע כי "הבחירות נגנבו" וכי הארכת זמן ההצבעה בחצי שעה משולה ל"הארכת משחק כדורגל כדי לאפשר לאחת הקבוצות להבקיע שער", הוא חייב את שאול מופז לעמדה שממנה השר אינו מסוגל לחזור בו. שהרי מורל נשכר על-ידי מופז כדי לייצג, בפומבי אם הוא מוצא לנכון, את דעתו. ובין אם הניסוחים הקליטים של הטענות שהשמיע מורל היו ספונטניים, פרי מוחו היצירתי, ובין שגובשו כמה רגעים קודם לכן במטה השר – הם קבעו עובדה פוליטית: מופז מערער על תוצאות הבחירות.

השר שאול מופז מודיע לתומכיו על פרישתו, 19.9.08 (צילום: רוני שוצר)

הודעתו של מופז למחרת שהוא לוקח "פסק זמן" מהפוליטיקה ושאין לו טענות על הכרעת הבוחר כפי שנקבעה במניין הרשמי של הקולות אינה יכולה ליהנות מהאמינות הדרושה. מה גם שהיא נסתרה מיניה וביה בידי "יועצים" ו"מקורבים" של שר התחבורה, שהחלו מזינים את התקשורת בטענות ומענות על העוול שנעשה לו כביכול. זו הפינה שאליה דוחקים את עצמם יועצי התקשורת של היום לעומת המלכוד שבו מצאו עצמם עיתונאים מול עוזריהם של פוליטיקאים חשובים לפני שלושים שנה: היועצים של המאה ה-21 מחייבים את הבוסים שלהם.

לכן מופז אינו משכנע כשהוא טוען שהתקשורת גרמה לו עוול באופן שבו הציגה אותו במערכת הבחירות בקדימה, ומוטב לעיתונאים רכי לב שייזהרו מלקחת על עצמם את ההאשמה הזו. התקשורת, בדרך כלל, שפטה את התנהלותו של מופז באופן ענייני, לפי ראות עיניה והמידע שהגיע לידיה. כך נהגה גם בציפי לבני. כל זה בהתחשב בהטיות המובנות בעצם הפעילות העיתונאית.

סוקרים את עצמנו לדעת

בעניין אחד, אולי מכריע, גרמה התקשורת למופז נזק חמור – בהסתמכותה על הסקרים. בדיעבד ברור שמכוני המחקר המהוללים טעו לאורך כל הדרך בשיקוף העדפותיהם של מצביעי קדימה. קרוב לוודאי שלתמונה שהציגו הסוקרים היתה השפעה על עמדותיהם של לפחות כמה מהגברים והנשים שהלכו לקלפיות. הואיל וממצאי המשאלים סיפרו סיפור שונה לחלוטין מתוצאות האמת – מוטה באופן מובהק לרעת מופז – יש לו עילה מוצדקת לתבוע את עלבונו.

אלא שהטענה הנכוחה הזו אינה מעידה לא על הטיה מכוונת ולא על אפליה גזענית (גרסה שאף היא נשמעה בסביבתו של מופז), אלא על טכניקה קלוקלת, המובנית בשיטה הדמוקרטית זה שנים.

למרות כשלונות מחפירים חוזרים ונשנים, בארץ ובעולם, מערכות הבחירות, הן הפנימיות והן הכלליות, מבוססות על משאלי דעת קהל. סקרים אלה מדמים את המציאות, מתיימרים לייצג אותה, אבל לא פעם אינם משקפים אותה כפי שהיא. הפער בין המצג המוטעה למצב בשטח גורם לעוולות, לפעמים גורליות. אלא שהכשל הזה, של מציאות בדויה, אינו תקף רק בתקשורת ובפוליטיקה, כפי שמוכיחים הימים האחרונים בבורסות העולם.