איש אינו יודע כמה זמן יארך המשבר הפיננסי וכמה נפגעים ונזקים יקצור ההוריקן הזה בדרכו. בינתיים הוא ממשיך לשנות סדרי עולם ולטלטל תודעה ומילוני מונחים. הוא נוגע בשורשי האידיאולוגיות הבסיסיות ביותר. קפיטליזם, חזירי או לא – אאוט, סוציאליזם במתכונת עדכנית לראשית המאה ה-21 – אין. לא רק חולמים והוזים מדברים על כך, אפילו גדולי הפרשנים הכלכליים מצטרפים אליהם בלי להסמיק ובלי להתבלבל. ועכשיו סוף-סוף התגלתה האשמה במשבר: תאוות הבצע, מין ביטוי תנ"כי כזה שפרץ בסערה לעולמנו. תאוות בצע היא שדחפה את ראשי וול-סטריט והתאגידים הגדולים לצעדים שלא ייעשו, תאוות בצע הביאה את העולם כולו להשתגע ולאבד כל רסן בהתנהלות הפיננסית, שעכשיו כולם, גם מי שאינם תאווי בצע, משלמים את מחירה.
"תאוות בצע", מכריזים המגישים בקצף על השפתיים ובעיניים בורקות. לא! אומר הקורא/הצופה/המאזין, לא ייאמן! רק לפני שבועיים-שלושה אמרו לנו שהרצון להצליח הוא המניע את גלגלי העולם וגורר אחריו גם את הלא-מצליחים והלא-יוצלחים. הרצון לצבור עוד ועוד כסף הוא הכוח החזק ביותר מאז גורש האדם מגן העדן, וכל כפירה בו היא כפירה בעצם הטבע האנושי. עכשיו, כשניבעים סדקים בעולם המושלם הזה, הרצון לצבור הון רב ככל האפשר, בכל מחיר ועל חשבון כל האחרים, מתגלה כמשהו שלא רק מביא איתו אושר ועושר, אלא גם אסונות לא מעטים.
יש לי עוד כמה הצעות לסדר או חומר למחשבה. רדיפת בצע היא לא רק משהו שנמצא אצל אחרים, הרחק-הרחק מכאן, אלא גם קרוב, ממש בינינו, במערכת הקטנה שלנו, ובמקומות הפחות צפויים. רדיפת בצע (או בגרסה המעודנת שלה, רדיפת רייטינג) היא שגורמת לאנשים לעבור את גבול הטעם הטוב והאתיקה, ולפרסם תוצאות מדגמים בשעה שהקלפיות עדיין פתוחות.
רדיפת בצע היא הרצון למקסם בכל מחיר מעמד של טאלנט-לרגע, כדי לקבל שכר עתק חסר כל פרופורציה לעבודה ולהשקעה, על חשבונם של העובדים בשולחן הסמוך, העורכים והתחקירנים והכתבים העושים את העבודה השחורה ומאפשרים לטאלנטים לזהור באור כוכבים כיודעי-כל מבריקים ושנונים. אלה העובדים שמקבלים שכר מינימום או פחות ממנו, ולפעמים אינם מקבלים שכר כלל, משום שהמנהלים שלהם יודעים את נפש בהמתם. הם יודעים שהבחורים והבחורות האלה יהיו מוכנים גם לשלם תמורת הזכות לעבוד, בתקווה להגיע ביום מן הימים למעמד הנכסף של הטאלנט. לכן גם לא יפצו פה ויצפצפו.
הכוכבים מדברים גבוהה-גבוהה על הפערים בחברה, מצקצקים בלשונם ומלחלחים את עיניהם, ומרוויחים שכר העולה פי עשרה ויותר על שכרם של שכניהם לחדר, ולאלה נותר רק לעשות את העבודה, ולחלום. הרי במקומותינו, הזכות להוציא מהבוס כמה שרק אפשר, ויותר מכך, היא זכות יסוד בלתי ניתנת לערעור, והתאגדות מקצועית והסכמים קיבוציים הדואגים לכולם נחשבים למשהו ארכאי שאבד עליו הכלח.
תשאלו את עובדי ערוץ 10, שמצהיר שוב ושוב שהוא מתקשה לשרוד ומבקש הנחות במימוש ההתחייבויות שקיבל על עצמו, ובזכותן קיבל את הזכות לשדר ולעשות כסף, ובו בזמן משלם, על-פי הפרסומים בתקשורת, יותר מ-300 אלף שקל לחודש לשלושה מגישים, אחד מהם חזאי. תשאלו את "הספקים הקטנים" של הערוץ, יוצרי סרטים ונותני שירותים שבלעדיהם השידור אינו אפשרי, שאינם מקבלים תמורה ראויה לעבודתם.
תשאלו את עובדי רדיו 99. ב"דה-מרקר" מצאנו: "כל עובדי רדיו 99 קיבלו החודש את משכורתם, אולם הם לא מודעים לעובדה שבעל התחנה, ארקדי גאידמק, לא העביר את הסכום המיועד לתשלום משכורות לרדיו 99[...] את הסכום בעבור משכורות הטאלנטים המועסקים בתחנה, כלומר אנשי תקשורת שעובדים על בסיס חוזה אישי כמו עמנואל רוזן, לינוי בר-גפן, אורלי וילנאי, גיא מרוז ואחרים, העביר גאידמק לתחנה. ואולם את הסכום שאמור לכסות את משכורותיהם של שאר העובדים בתחנה, כמו מפיקים, טכנאים ואנשי תפעול, לא העביר גאידמק החודש". מה יהיה בחודש הבא? אלוהים גדול. אולי הבוסים החדשים יהיו בסדר, אולי לא.
הנה אפוא עוד מלה מהלקסיקון הישן-חדש, שאולי, מי יודע, עוד תחזור לשימוש: סולידריות. לא סיסמה ריקה שמשמיעים מטיפים בשער על הצורך לצמצם את הפערים בחברה, אלא קריאה להעיף מבט ימינה ושמאלה. נשמע מטורף? הימים האלה מוכיחים ששום סיסמה מצהיבה לא מגוחכת כמו שחשבנו רק לפני שבועיים-שלושה. טוב, נסחפתי.