מי שניסה את מזלו באתרי היכרויות באינטרנט מכיר את התחושה המתלווית לעתים לשידוך המקוון: האכזבה שיוצר הפער בין אישיותו הווירטואלית של בן השיח להתגלמותו בשר-ודם שמן הצד השני של שולחן בית-הקפה. אין הכוונה בהכרח לעניינים כמו היקף הגזרה, תואר הפנים או ריח הבושם (בתקווה שיש); האכזבה סיבות רבות לה, ולא תמיד אפשר לעמוד עליהן באופן מדויק ומוגדר, גם אם מקורן אחד: פערי התיווך שכופה עלינו המדיום האינטרנטי דווקא בסביבה שבה תיווך טכנולוגי הוא המכשול הגדול ביותר – הסביבה הרומנטית.
עטיפת הספר "אינטימיות קרה" מאת אווה אילוז
בספרה החדש, "אינטימיות קרה – עלייתו של הקפיטליזם הרגשי", שבה אווה אילוז, פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, לדון בנושא העומד במרכז עשייתה האקדמית: הקשר בין התפתחות העולם הקפיטליסטי להתפתחות עולמנו הרגשי. הספר עושה זאת באמצעות שלושה מאמרים: שניים המניחים את עיקרי התיאוריה, ושלישי המדגים אותה על עולם השידוכים המקוון. בעיקר מנסה הספר לתת מענה לתלונה בעלת האופי המרקסיסטי, שלפיה ככל שכלכלת השוק הקפיטליסטית משתלטת על העולם, כך גובר הניכור בין האדם לעצמו ובינו לסובבים אותו. במרכז ספרה של אילוז עומדת טענה הפוכה: העולם הקפיטליסטי דווקא אינו מביא לדעיכת התשוקות והרגשות של האדם, אלא הוא מחיל עליהם את ערכיו, מעצב אותם בדמותו והופך אותם למשהו שונה בתכלית ממה שהיו מאה שנים קודם לו. כפי שמתברר, תהליך זה פנים רבות לו, והוא רווי פרדוקסים וחסרונות, ובצדם גם יתרונות.
זהו ספר שכולו תקשורת, שכן במרכזו עומדת לניתוח התקשורת הבינאישית, מתווכת ולא-מתווכת כאחד. בשלושת המאמרים שבספר מוארת החוויה הפרדוקסלית של הקיום הרגשי בעולם הקפיטליסטי של ימינו, בכל מאמר מזווית אחרת. במאמר הראשון מאפיינת אילוז את דמות האדם החדש, ה-Homo Sentimentalis. האדם במהדורתו זו נחשף, בעיקר הודות למפעלו האדיר של פרויד, להתפתחות חסרת תקדים באופן שבו הוא יכול לאפיין את רגשותיו ובנגישותו אליהם. הוא עושה זאת באמצעות מלים, ביטויים ורעיונות המכונסים בספר תחת הכותרת: "השיח הטיפולי". השיח הזה התפשט כיבלית בחברה האמריקאית במאה העשרים: בשכבותיה הגבוהות, באמצעות מוסדות הרפואה והאקדמיה, ובשכבותיה הנמוכות, באמצעות תקשורת ההמונים, עם דגש על הקולנוע, ספרות העזרה העצמית וכמובן הטלוויזיה. האבחנה הזו מאירה את הפרדוקס הראשון, שכן ניתוחה של אילוז מלמד כיצד ככל שהשיח הטיפולי מקנה לאנשים מיומנות לדבר על רגשותיהם ולהעבירם לאחרים, כך באה הטכניקה על חשבון האינטואיציה, וההתמצאות הרגשית עצמה בעולם שמסביב הולכת ופוחתת. במלים אחרות: מיומנותנו לדבר על רגשותינו באה על חשבון מיומנותנו לחוש אותם.
במאמר השני מראה אילוז כיצד המצב הפרדוקסלי האמור מוליד את התופעה הבאה: ככל שהשיח הטיפולי מקנה לנו יותר כלים להבנת עצמנו, כך פוחתת תחושת "ההגשמה העצמית" שלנו, ואנו מוצאים את עצמנו במצב מתמיד של חוסר סיפוק. כך מתפתח, כהגדרתה, נראטיב חדש: "נראטיב של סבל". הנראטיב הזה מפותח ומוזן על-ידי ספרות העזרה העצמית, אבל בעיקר על-ידי תוכניות האירוח הטלוויזיוניות (לבולטת שבהן אף הקדישה אילוז ב-2003 ספר שלם:Oprah Winfrey and the Glamour of Misery: An Essay on Popular Culture). התוכניות האלה מציגות את הסובייקט שבמרכזן – המרואיין – כחולה הזקוק לטיפול נפשי. הצופים, בעיקר אלה המוצאים עצמם מזדהים עם המרואיין ו"בעיותיו", הופכים אפוא גם הם למטופלים.
הקודקסים הפסיכולוגיים הולכים ומרחיבים את טווח ההתנהגויות המוגדרות כ"הפרעות נפשיות", וכך הופכים גם אנשים "עליזים ודרמטיים, המושכים תשומת לב תמידית", כמנוסח בקודקס מסוג זה, לזקוקים לטיפול. את המזור למצוקתם מקווים האנשים לקבל בתוכניות האירוח, אבל התוצאה היא שבמקום שהן יסייעו לצופים להתקרב לשלמות נפשית, הן רק מרחיקות אותם ממנה.
אנחנו אולי מפסידים, אבל יש גם, כמובן, מי שיוצא נשכר: המפרסמים, יצרני התרופות ותעשיית העזרה העצמית על ענפיה.
עטיפת הספר "אינטימיות קרה" מאת אווה אילוז
שני הפרדוקסים הללו מגיעים, כאמור, לביטוי חריף במיוחד בתחום הרומנטיקה האינטרנטית. אילוז עומדת על האופן שבו הזירה האינטימית והמסתורית ביותר – דרך גבר בעלמה – הופכת באמצעות אתרי האינטרנט לשוק שבו חלים החוקים המתקיימים בכל שוק אחר: רציונליזציה (של רגשות), סטנדרטיזציה (של תכונות אופי), תחרות ושיווק עצמי, העדר בולט של אלמנט הספונטניות ועוד. כאשר כללי השוק הללו מעומתים עם המציאות המוחשית, שמצייתת כידוע לכללים אחרים לגמרי, נוצרים האכזבה וחוסר האונים שהזכרנו בפתח הדברים. לעתים לא נדירות הופכות תחושות אלו לדרך חיים, והדפוס הזה ממשיך להזין את עצמו. הספר מצטט, בין היתר, ראיונות עם אנשים שסביבת החיים הזו היא חווייתם היומיומית, ועל פי רוב, היא מתסכלת ביותר.
הקריאה בספר היא חוויה מטרידה משום שההבחנות והפרדוקסים המועלים בו מנפצים את מעטה השיח הפסיכולוגיסטי שמקיף אותנו, ושנדמה לנו שהיה שם תמיד. הספר קורא למחשבה מחודשת על האופן שבו אנו חשים את רגשותינו, מדברים עליהם ומעניקים אותם לזולת. ועם זאת, אילוז אינה מציירת תמונה קרה, חד-צדדית, קודרת ואליטיסטית של פני הדברים. זוהי אולי מהמעלות הבולטות של ספרה: המחברת מודעת לכך שהעולם שהיא מתארת הוא הסביבה שבה פועל ומתעצב גם המנגנון הרגשי שלה עצמה. היא ביקורתית אפוא לא במובן השיפוטי של שלילת הדפוסים שהיא מתארת; ביקורתיותה נובעת דווקא מרצונה לחשוף את כלל הצדדים של התופעות שהיא חוקרת. לתופעות האלו יש גם, כפי שמתברר, לא מעט צדדים חיוביים: השיח הטיפולי סייע לקדם שוויון בין המינים ולתקשורת שוויונית יותר בין מעסיקים לעובדים, הוא סייע לאדם לגבש תמונה מורכבת יותר של עצמו, וגם אתרי ההיכרויות, חייבים להודות, מניבים לא מעט חתונות מדי שנה.
כך יוצא שבסופה של הקריאה נפרש בפני הקורא המכלול העצום של כלי ההתמודדות הרגשיים שהעולם הקפיטליסטי של ימינו דווקא מקנה לנו. אם האדם יהיה מודע לאופיה הפרדוקסלי של המציאות ולסכנה בתחושת המחסור התמידי שצפונה בה, וישתמש בכלי ההתמודדות שהיא מציעה בחוכמה, הרי שיגלה שיש לו סיבה טובה להיות אופטימי.
"אינטימיות קרה - עלייתו של הקפיטליזם הרגשי", פרופ' אווה אילוז, מאנגלית: יורם שדה. הוצאת הקיבוץ-המאוחד (2008)