כפי שצריך היה לצפות מלכתחילה, התחרות מוליכה לאחידות, לא לגיוון. אין מחפשים הבלטה של ייחוד או שוני, אלא דווקא התאמה וחיקוי. כך קרה במקומות אחרים, וכך מתרחש אצלנו. ערוצי הטלוויזיה עשו בשלוש השנים האחרונות כברת דרך הגונה בתחום החדשות לטשטוש פערי הגישה והסגנון, כפי שהסתמנו בנקודת הפתיחה. לעתים קרובות מאוד - יש יאמרו: קרובות מדי - מופיעים בשני

המסכים בעת ובעונה אחת אותה תמונה, אותו דובר, אותה הדלפה המוסווית כפרשנות עצמאית. ואין זה מקרה: דומה, שהתחרות הולידה במהירות חתירה למוצר דומה. ועם כל ההבדלים בין "מבט" ו"היומן" (ערוץ 1) ל"החדשות" (ערוץ 2), החדירה התחרות תופעות משותפות לדיווח, ולא על כולן ראוי לברך.

הנה כמה התרשמויות של צופה מבפנים.

חדשעשעות

 גובר הלחץ לעצב את החדשות במתכונת בידורית כמעט, מה שקרוי בלעז "infortainment". אילו התמצה העניין באופן ה"אריזה" של החדשות, ב-"look" של המהדורות בלבד - ניחא. בפועל מתחוללת בקצב מזורז גלישה גלויה אל תכנים שעיקר תרומתם בסיכוי לשעשע. לא תוספת מידע, אלא בידור חד וחלק. החדשות חדלו, במידת מה, להיחשב שירות חיוני וסופחו לסדרה הבלתי נגמרת של היצע העינוגים לצופים, שסבלנותם מתקצרת והולכת. לא רק העברת מידע לציבור, כי אם מאמץ מחושב לעורר תגובות רגשיות - צחוק, כעס, בכי. הצופים נתפסים משום מה כפחות מעוניינים בדיווח ענייני, להוטים אחר בידור קליל, ובמהדורות החדשות מתייחסים העורכים אל המוצר שלהם בחוסר סבלנות! ועל כן - יותר אנשים, פחות עניינים, יותר מי ופחות מה, יותר רכילות כביכול מאחורי הקלעים ופחות ניסיון להתמודד עם נושאים מסובכים, שלפעמים חשיבותם מכרעת.

החדשות צריכות "למכור" את עצמן, להרבות בהבטחות מראש על הנפלאות שיקופלו בהן, ובדרך-כלל להעדיף את מה שמעלה חיוך או גורם לזעזוע על מה שטעון מחשבה. הגבול בין חדשות לתוכניות - דוהה.

ניצחון המצלמה

התחרות כבר הסיטה, גם אם באיחור, את מרכז הכובד אל התמונה. לאמור: אל התיעוד הזריז, המיומן והחד ביותר מן השטח. רצוי קרוב ככל האפשר למוקד האירוע.

בשני הערוצים התחדדה הרגישות לגודש מלל, לקריינות שאין לה "כיסוי "ויזואלי הולם, המתנועע בקצב המלים. הטלוויזיה נעשתה יותר "טלוויזיונית", וטוב שכך. אבל גם במסלול הזה משלמים מס דרך: מה שהמצלמה אינה יכולה להסריט - כאילו לא קרה. יותר מזה, בזירת הצילום כל מה שמחוץ לעדשה הופך טפל. ולמצלמה יש תכונה מוזרה: ככל שהיא מתקרבת היא עלולה לעוות, לטשטש, אם אין מקפידים על "פוקוס" עיתונאי.

מכל מקום, הניצחון של המצלמה הוליך לשינוי בשיווי המשקל הקודם. הצלם ולא הכתב - שלא כבעבר - הוא האחראי ל"אייטם". תכופות יופיע הצלם לבדו בשטח. את הכתב יזמנו אחר-כך להמציא טקסט למה שלא ראה בעיניו. והצלם נדרש להתפרץ קדימה ולדרוס, למגינת לבם של רוב הצלמים, כל סייג של ריסון נוכח אסון ובחלקת הפרט, עד כדי תקריות שצריכות היו לעורר מבוכה רבתי. התחרות היא על עמדת הצילום, על הזריזות בתקריב, והיא כרוכה לא פעם בכוח פיסי. צלמים "קשישים", אגב, ייפלטו מסיקור חדשותי.

בשורה תחתונה: חדשות הטלוויזיה רואות עצמן יותר ויותר ככלי להפצת מראות ופחות כמגזין עיתונאי. הגידול המסחרר בהיצע התמונות - מלוויינים, סוכנויות, צלמים חובבים וכו' - מטה בהתמדה את הכף לטובת התמונה. לעתים תכופות, בהעדר תמונה, תיפסל גם ידיעה טובה, ואפילו היא בחזקת סקופ. הכתב מוצא עצמו תדיר כמי שמלאכתו באספקת "טיפים" למצלמה.

הפקידות העיתונאית

המרכזיות של הצדדים הטכניים, ההפקתיים, ובצדה עליית משקל התמונה ומרכיבים לא חדשותיים במהדורות, מחזקים את השכבה של מי שניתן לכנות - ולא בזלזול חלילה - "הפקידות העיתונאית". לאמור: בעלי התפקידים שאינם מבצעים עבודה עיתונאית במובנה הישן ובדרך-כלל אף אינם נדרשים להתנסות כלל בכיסוי תחום, בהתמודדות עם מקורות.

יש פער מתרחב בין דרג השדה של הכתבים לדרג העורף של עורכים, מפיקים וכו'. אפשר לאבחן פיחות של ממש במעמדם של הכתבים, גם בעיני מפעיליהם וגם בדימוים העצמי. מתמעטים הכתבים שאינם חולמים להיעשות עורכים, ואם רק אפשר - מגישים. בשני הערוצים נופלת הרמה הממוצעת של הכתבים מזו הזכורה לי מן העבר הלא רחוק. זה ניכר בעברית שבפיהם, באופן התשאול, במידת הסקרנות שהם מגלים בתחום שהם מסקרים. חלקם נעשו, ולא בעל כורחם, "קבלני כתבות", המבצעים שליחויות על-פי הוראה. המסך החדש תובע מהם פחות ידע, פחות מסירות. התחליף לאלה - רהיטות דיבור גם כשאין מה לומר, כושר אלתור ב"רגעי שידור מתים" וליטוש בהופעה. פודרה, ראי ומסרק הם הציוד שאין מוותרים עליו. ועל האקרן הדיווחים הם קצת פחות בדוקים, התחקיר חפוז, והעמדת פנים עלולה לרשת בקיאות בחומר. לעומת זאת, רמתה של "הפקידות העיתונאית" - בכישוריה, בהשכלתה, בדבקותה - מצויה בקו עלייה תלול, והיא כובלת את הכתבים באזיקים המודרניים: פלאפון וביפר.

כאילו חדשות

החדשות חייבות "להסעיר" מדי ערב, לייצר כותרות גם בהעדר התפתחויות גדולות. ולכן היום מותר מה שהיה מיותר: ביום אירועים לצורכי המצלמה, עסקות ליצירת "גימיקים" תקשורתיים ורכישת צילום ומידע בכסף.

להערכתי, מגמה זו תלך ותתחזק. אבל מעבר לזה הנטייה היא להרשות הצגת שמועה כעובדה והשערה כידיעה. כמות הספקולציה, בעיקר בתחום המדיני, ראוי שתיבדק פעם בידי אחד ממכוני העיתונות האקדמיים.

המהדורות נמשכות אל הקוריוז, אל השולי והצעקני, ואף אל ספק סנסציות והדרת בומבסטיות. באופן שיטתי מוציאים סיפור זה או אחר ממידותיו ומתפיחים אותו לממדים אחרים לגמרי. יש הקפדה על ברק, על שטחיות, על פישוט מופרז של נושאים מורכבים. ההופעה חשובה מן המחשבה, ההעוויה מן האמירה. בעונות מלפפונים מבשיל הדחף "ליזום"; והיזמות הזו מניבה "חשיפות" שכל כולן מיחזור וניפוח. דירוג הידיעות במהדורות אינו קשור, לעתים קרובות, לערכן אלא למעמדן כספק גילוי.

לכל אורך הדרך מטילים פתיונות מן האקרן אל הצופה, שאל לו, חלילה, להסב מבטו, פן יחטיא ידיעה מרעישה כזו או אחרת. השדרים מופעלים פחות כבלדרי חדשות ויותר כזבני חדשות. הם נתבעים יותר ויותר לכישורים תיאטרליים: לשחק באולפן, לקמט מצח, להגביה גבה - וזו רק ההתחלה. וכך נחלשת המחויבות לסיקור חדשותי כולל, בראש ובראשונה של נושאים חברתיים.

"שורת המקהלה"

בתוך כל המערבולת הזו נמשכות חדשות הטלוויזיה אל רמה גבוהה של אחידות, לא רק בעיצוב אלא גם באופן ההתייחסות. המהדורות שואפות אל לב הקונסנזוס המשתנה - מוחאים כף יחד ושורקים בוז כמעט במקהלה.

לעתים נדירות יגיבו באחד הערוצים באופן שונה על מעשה או הצהרה כלשהם. לעתים רחוקות יהיה הבדל אמיתי ב"ליין אפ" בשקלול החדשות.

אחת הסיבות: בגין החתירה לסגנון מסוים, קולטות המערכות אנשים המגיעים ברובם מנוף חברתי דומה, ה"ניאו-צברים", שיש להם רקע משותף, שפה זהה וסולם ערכים מקביל. לא במקרה חטיבת יוצאי גל"צ בולטת מאוד בשני הערוצים, ולעומת זאת נעשה רכש מוגבל מאוד של בוגרי חוגים לתקשורת וקורסים לעיתונאים. נוצרת "אתונה אלקטרונית", שבה רק חלק מן הקהל זוכה לביטוי הולם. גם כשהמערכות יושבות בירושלים הן מאוד "תל-אביביות". ברצותן, קל להן לצנזר את עצמן, וברצותן - לתת תנופה ל"קמפיין" בלתי מוצהר בעד או נגד מישהו/משהו. יש בדרך-כלל זווית התבוננות אחת בלבד.

במתכוון לא נגעתי בדוגמאות מוגדרות, בין של קווי ההידמות ובין של מאפייני השוני בין הערוצים. מוטב שהדברים ייבחנו בידי מי שמרוחקים יותר. אבל בהערה כללית אחרונה אנסה להציג מסקנה זהירה:

הדיאלקטיקה הטלוויזיונית

בפועל כבר מגיב הציבור על כל התמורות. הסקרים מלמדים על כיווץ הצפייה לאחר שגדל ההיצע, וגם מעדויות אחרות מבצבץ השינוי בהתייחסות לחדשות טלוויזיוניות. בדרכו שלו מעכל הקהל את המהדורות המרצדות לנגד עיניו. מתוך שאנשים בבית חשים שנוהגים בהם פחות ברצינות ומשתדלים לאחז עיניים, הם מפתחים הסתייגות ולפעמים ביטול כלפי המוצר ומוביליו.

ככל שמנסים להרשים את הקהל, הוא מתרשם פחות. ה"חשיפות" למיניהן, שאמורות לעורר, מותירות אחריהן שובל של אדישות. הקהל לומד בהדרגה לזהות את התכסיסים הטלוויזיוניים, לפענח את עגת הסנסציה, ובסופו של דבר מחליט כל צופה לעצמו ממי להיזהר, במי לחשוד. כך קורה שדווקא התחזקותה לכאורה של העיתונאות הטלוויזיונית כרוכה בהיחלשותה בעיני לקוחותיה. רק הכתבים והעורכים עודם חיים באשליה שהצופים שוכחים להם טעויות. מרוב טרחה להעיר סקרנות, נושר חלק מן הקהל לשעמום. ככל שהטון עולה לגבהים של צרחנות נרגשת, הדברים נשמעים פחות. ההתרשמות היא שהציבור בחלקו רואה בטלוויזיה מכשיר, אשר מספק עיטורים ויזואליים לחדשות היום, אבל אין לסמוך עליו כדרך שאולי בטחו ב"מבט" הישן.

התחרות, כמובן, תימשך, אבל במובן אחד היא כבר הסתיימה: בהפסד מקצת האמון של הצופה. השיפור הדרמטי בשירות לא היטיב עם הסחורה.

אהוד יערי הוא הפרשן לעניינים ערביים של ערוץ 1

גיליון 6, נובמבר 1996

איור: יערה עשת