לשלל תוכניות הריאליטי הצטרפה בשבועות האחרונים גם דרמת מציאות בערוץ 1: סדרה המתעדת את מסעם של כשלושים נערות ונערים, שלוקטו באודישנים המוקדמים מתוך יותר מאלף מועמדים, אל הקריירה התקשורתית. בסוף, כמו בכל התוכניות מסוג זה, יש דמעות ויש חיבוקים, יש מנצחים שהופכים לסלבריטאים ויש מאוכזבים שנמוגים בחזרה אל האלמוניות.

אם תרצו, "הגל"צניקים" – הסדרה שיצר אודי קלינסקי עם העורכת מיכל רנון ‒ היא תוכנית ריאליטי. מעקב שבוצע בראשית העשור הקודם אחר מסלולם של חלק מהמועמדים שביקשו להגיע לשירות בגלי-צה"ל, הקורס שעברו בתחנה וראשית דרכם ככתבים, קריינים, מגישים ומפיקים. כמה מהם, אנשי מחזור קד"צ 2003 בגלי-צה"ל, כבר מוכרים היום היטב לצופי הטלוויזיה. בראשם הכתב הכלכלי מתן חודורוב, שהתבלט כבר מראשית הקורס ונבחר על-ידי עמיתיו אז לחניך מצטיין.

אבל תוכנית ריאליטי היא רק דרך אפשרית אחת לסווג את הסדרה. היוצר המיומן קלינסקי לא יאהב זאת, אבל "הגל"צניקים" היא גם עדות ליכולתה היחצנית הבלתי נדלית של גלי-צה"ל. לכישרון שהפיח בתחנה יצחק לבני, בסוף שנות השישים של המאה הקודמת, לא רק לייצר תוכניות איכותיות ומעניינות ‒ אלא גם לשווק אותן. להעניק לגלי-צה"ל תהודה שהיא גדולה בהרבה מסך האולפנים, המיקרופונים, ניידות השידור, השדרים והתוכניות. וכמו מרבית יורשיו של לבני, גם אבי בניהו, מי שהיה מפקד גלי-צה"ל בעשור הקודם ופתח את התחנה למצלמה של קלינסקי, אינו טירון בתחום הזה.

היחצנות הזו היא הרבה מעבר לאגו הגדול שמאפיין לא מעט אנשי תקשורת. עבור גל"צ היא סם חיים. אסטרטגיה שאיפשרה לה במשך שנים לבנות עורף ציבורי ותקשורתי שסייע לה תמיד להתגבר על כל מי שביקשו לחסלה. כך התמודדה התחנה בתוכניות סגירה וקיצוץ שהגו חדשות לבקרים שרי ביטחון ורמטכ"לים, שהתקשו לעכל את התופעה של תחנת שידור צבאית-אזרחית.

ועדת קבלה, מתוך הסדרה "הגל"צניקים" (צילום מסך)

גם אם התכוון לגייס את הסדרה למטרה זו, ואפשר שגם הצליח, צריך להודות לבניהו על החלטתו להכניס את המצלמה של קלינסקי לתוככי הליכי המיון, ההדרכה והעבודה בגל"צ. יש ב"הגל"צניקים" ערך של ממש לכל מי שמבקש לא רק "להציץ אל מאחורי הקלעים", אלא גם להתרשם ישירות ולהבין כמה מהמנגנונים המפעילים את עולם התקשורת. הסדרה מציגה בין היתר את דרך גיוסם של עיתונאים מתחילים, הכשרתם ופריחתם ההדרגתית לכדי אנשי מקצוע, וכן את המבנה ואת דרך תפקודה של תחנת שידור כארגון מקצועי העוסק ב"הפיכת הבלתי צפוי לשגרה", כהגדרתה הקלאסית של החוקרת גיי טוכמן.

הסדרה כוללת בין היתר צילומים מחדר החדשות בעת כמה מהאירועים דרמטיים של העשור הקודם, בהם האינתיפאדה השנייה, התרסקות מעבורת החלל קולומביה, ההיערכות לפרוץ מלחמת המפרץ השנייה, אשפוזו של אריאל שרון ועוד. בכל הרגעים הללו אין תחליף למצלמה של קלינסקי כדי להיחשף להתלבטויות, המבוכה והמהומה ברגעים כאלה, בגל"צ כמו בכל חדר חדשות.

כתבת גלי צה"ל דנה לוי אחרי סיקור לווית קורבן פיגוע, מתוך הסדרה "הגל"צניקים" (צילום מסך)

אחד החלקים החזקים ביותר בתיעוד הדוקומנטרי מובא בפרק הראשון, העוקב אחר כתבי גל"צ בימי האינתיפאדה השנייה, רצים מזירת פיגוע אחת לשנייה, ומשם לבתי-העלמין ולבתי המשפחות השכולות. מחקרים רבים עוסקים בשנים האחרונות בדרכי התמודדותם הנפשית של עיתונאים, לצד אנשי כוחות חילוץ ורפואה, עם המחזות הנגלים להם בזירות פיגועים רבות נפגעים. קולה החנוק של כתבת צעירה הנדרשת להידחק עם המיקרופון אל המספידים בהלוויה משקף היטב את הדילמות הכרוכות בהתמודדות עם השכול מצד מי שחייבים לדווח עליו.

הסדרה ממחישה היטב, צעד אחר צעד, את שלושת המרכיבים שהפכו את התחנה למאגר כוח האדם המשמעותי ביותר לתקשורת הישראלית

אשר למיון המועמדים והכשרתם, הסדרה ממחישה היטב, צעד אחר צעד, את שלושת המרכיבים שהפכו את התחנה למאגר כוח האדם המשמעותי ביותר לתקשורת הישראלית. הראשון הוא תהליך המיון, שבאמצעותו מסוננים כמה עשרות נערות ונערים מתוך אלפי מועמדים. התהליך הזה כולל מבחני ידע, סימולציה של עבודה עיתונאית המונחתת במפתיע על המועמדים, וראיון מלחיץ עם ועדת קבלה שבה יושבים בכירים בתחנה בהווה ובעבר ופסיכולוג. השני הוא תהליך ההכשרה האינטנסיבי של המועמדים שהתקבלו, שבו נוטלים חלק עיתונאים בכירים, קריינים ומומחים בתחומים שונים. והמרכיב השלישי ‒ הניסיון המעשי שצוברים אנשי גלי-צה"ל במהלך שירותם בתוך ארגון תקשורת ותחת פיקוח וחניכה של ותיקים ובכירים. לכל אלה, המוצגים בסדרה, אין מתחרים: גם מי שנזרקו למים המקצועיים במקומונים, או בכל מסגרת אחרת, אינו זוכה להכשרה מובנית ולחניכה צמודה כזו.

טענה נפוצה בקרב מבקריה של גלי-צה"ל, בהם גם חוקרי תקשורת, מייחסת למי שהוכשרו להיות עיתונאים בתחנה צבאית נטייה לקבל בהבנה תכתיבים והוראות. במאמר שפורסם בספר "גלי צה"ל מדברים מהשטח" (הוצאת ידיעות-אחרונות, 1991) כתב פרופ' דן כספי כי גם אם האקלים בתחנה הצבאית ליברלי ופתוח, "עדיין סופגים פרחי התקשורת הצעירים את הרגישות לאילוצי הממסד הבטחוני ומפנימים נורמות של משמעת, ציות לתכתיבים ותיאום עם גורמי הממסד, ולאו דווקא נורמות מקצועיות של עימות עם השלטון".

הסדרה של קלינסקי מזימה את הטענה הזו: מה שבולט בקד"צ 2003, תחת פיקודו של רכז הכתבים של התחנה באותה עת, עומר בן-רובי, הוא דווקא המאמץ העקבי להחדיר בנערות ובנערים את הנכונות להטיל ספק בהודעות הרשמיות, לחפש תמיד את הצד החלש, להעניק קול למי שאינם נשמעים בדרך כלל. הדברים נאמרו בימים שבהם עסק שר האוצר דאז בנימין נתניהו בקידום תוכניתו לקצץ בקצבאות לנזקקים, וחניכי הקורס שמעו שוב ושוב על הצורך להשמיע את קולות הנפגעים.

ראוי בהקשר זה להביא כאן את דבריו של בן-רובי באחת הפגישות הראשונות עם פרחי העיתונאים: "אל תשכחו שאתם צריכים להיות פה לאזרח הקטן. העיתונות מטרתה להאיר בפרוז'קטור את הפינות האפלות האלה, שבלי הפרוז'קטור שלנו לא יהיה בהם אור, וללא האור לא יהיה אף אחד שיטפל בהן [...] ולכן התפיסות הביקורתיות שאתם שומעים כאן, ותשמעו עוד המון מעל הבמה הזאת, מטרתן לחדד את המחשבה שלכם ולגרום לכם לא להסתפק בסדרי העולם הקיימים. ולא לקבל צורת שלטון, תוכנית כלכלית, הרכב  פרלמנט, דיונים בוועדות, החלטות מדיניות, החלטות צבאיות, החלטות פוליטיות – לא לקבל את הדברים האלה כגזרה משמיים, אלא לנסות להבין כל הזמן מה מניע אותם, מאיפה הם באים – ומי משלם את המחיר".

עומר בן-רובי בסדרה "הגל"צניקים" (צילום מסך)

הגישה הזו, כך מתברר, הפתיעה את קלינסקי במהלך הצילומים, כך סיפר בראיון ל"קול העין". ה"תגלית האמיתית" שלו היתה לדבריו הדגש הרב שמצא בקורס על היחס לחלשים, על מי שסובלים מתת-ייצוג תקשורתי. מי שמאזין בקביעות לגל"צ לא הופתע מכך: שידורי האקטואליה של התחנה בעשורים האחרונים בוחנים לא פעם את הגבולות, יותר מאשר בקול-ישראל, ולא רק בתחום החברתי.

בזכות הפתיחות והראייה המקצועית של עורכים ומגישים שודרו לדוגמה בגלי-צה"ל ראיונות מעזה עם איש החמאס ריבחי רנטיסי. אלה הקפיצו לא פעם את הפיוז של אנשי ימין, אבל אפשרו למאזינים לשמוע גם קולות מהצד השני של גבול רצועת עזה. הגישה הזו היא חלק בלתי נפרד מתהליכי המיון והקליטה בגלי-צה"ל. בתמהיל התכונות הנדרש ממי שמבקשים להתקבל לתחנה יש מקום משמעותי ליוזמה, להטלת ספק, לחשיבה מקורית, לשמץ חוצפה.

לצד הצילומים מהעשור הקודם משובצים בסדרה גם ראיונות מאוחרים, עכשוויים, בין היתר עם מתן חודורוב ככתב הכלכלי של ערוץ 10 ועם עמיתו לערוץ הכתב הפוליטי ספי עובדיה. את עובדיה ליוותה המצלמה כחניך בקורס, אשר התאכזב לגלות ששובץ רק לתפקיד מפיק ולא כתב.

המבט המאוחר מוסיף רק מעט תובנות חדשות לחומר המקורי. כך גם הראיונות עם אילנה דיין, יעקב אילון, יעל דן, רזי ברקאי ומיכה פרידמן. אלה עסקו, בפעם המי יודע כמה, בזכות קיומה של גלי-צה"ל ובדילמות המלוות את קיומה. תרומתם למוצר הסופי שולית בהשוואה לצילומי השטח, שהם ליבת הסדרה וערכה האמיתי.

פרופ' רפי מן שירת בגלי-צה"ל כחייל וכאזרח, בין היתר כמנהל מחלקת החדשות בתחנה, וכתב וערך יחד עם ציפי גון-גרוס את הספרים "גלי-צה"ל כל הזמן" (1991) ו"גלי-צה"ל מדברים מהשטח" (2002)