בכנס אילת לעיתונות שהתרחש בחודש שעבר נחלקו סבר פלוצקר וחגי גולן בשאלה באיזו מידה, אם בכלל, חזתה העיתונות את המשבר הכלכלי הגדול שפרץ ב-2008. כמעט באותו הזמן העלה המשבר בדובאי אותה שאלה ממש – השאלה בדבר האופן שבו חוזה העיתונות הכלכלית התרחשויות דרמטיות כמו משברים כלכליים. התשובה לכך חד-משמעית: התקשורת לא חזתה אף אחד מהמשברים.
חגי גולן צדק כשקבע שמוגזם לצפות מהתקשורת לחזות משברים, אבל הסיבה לכך עמוקה יותר ממשבר העיתונות המודפסת בכלל והכרסום המדאיג בתקציבי העיתונים בפרט. הסיבה לכך שהתקשורת לא חזתה אף אחד מהמשברים היא פשוטה: אי-אפשר לחזות משברים כלכליים. לא רק התקשורת אינה יכולה לחזות משברים – אף אחד לא יכול לחזות אותם. גם לא נוריאל רוביני, הכלכלן שמוכר בציבור כמי שחזה את כל חמשת המשברים הגדולים האחרונים, ובקרב כלכלנים מוכר כמי שחזה 26 מתוך חמשת המשברים האחרונים.
הטענה שלא ניתן לחזות משברים אינה טענה מקורית של כותב שורות אלו. היא גם לא רטינה בלתי מבוססת של חוסר אמון בטיפוסים המפוקפקים מוול-סטריט. אי-היכולת לחזות משברים היא תוצאה ישנה בתורת המימון המוכרת בשם (המאוד לא מוצלח) "השערת השווקים היעילים". למרות שמה, השערה זו אינה עוסקת ביעילותם של שווקים במובן המקובל, אלא טוענת טענה פשוטה למדי: כל האינפורמציה בנוגע לעתידו של נכס מסוים מגולמת במלואה במחירו. במלים אחרות, כל ההערכות והתחזיות, כל האותיות הקטנות במאזנים, כל ההתבטאויות של אנשי המפתח והמדליפים – כולן מגולמות במחיר הנכס.
(צילום: stevendepolo's, רשיון cc-by)
התחזית הטובה ביותר, ולמעשה התחזית היחידה שאפשר לתת באשר למחירו של נכס מחר, היא שהוא יישאר זהה למחירו היום. כל שינוי שיבוא יהיה מקרי או שיתבסס על אינפורמציה חדשה. חשוב להדגיש: השערת השווקים היעילים אינה רק תיאוריה מופשטת של חסידי השוק החופשי. היא נבחנה אמפירית במספר גדול מאוד של מחקרים; ג'ון קוקריין משיקגו, אחד הכלכלנים החשובים הפועלים כיום, כינה אותה
"probably the best-tested proposition in all the social sciences".
תרגום של התוצאה הזו מתורת המימון לשאלת היכולת לחזות משברים כלכליים אומר פחות או יותר כך: ברגע שיהיה ברור שהתרחשות עתידית כלשהי תביא למשבר, המשבר יתחיל מיד ולא יחכה להתרחשות עצמה. ברגע שהאינפורמציה קיימת – היא תתורגם מיד למחירי הנכסים בשוק. לא, השוק לא תמיד מתמחר "נכון" את הנכסים, וכן, הניסיון מראה ש"בועות" –עליות מחירים שאינן מבוססות על משתנים ריאליים – אכן מתרחשות לעתים. אלא שכל טענה באשר לבועות או תמחור מוגזם היא מעצם הגדרתה חוכמה בדיעבד. כל האינפורמציה שיש בידינו בכל רגע נתון מתמצה במספר אחד ויחיד – מחיר הנכס.
השאלה החשובה בנוגע לתפקוד התקשורת בתקופה שלפני משבר כלכלי איננה אם חזתה אותו, אלא אם הבהירה לציבור שלא ניתן לחזות אותו. התשובה לכך היא שלילית.
מספר מסחרר של תחזיות מתפרסמות בעיתונות הכלכלית מדי יום. רובן המכריע חסרות ערך של ממש. מי שרוצה סקר מקיף של כל המשקיעים בעולם באשר לעתיד הצפוי למניה מסוימת, ולא סתם סקר של מלים בעלמא, אלא מידע שעניינו מה עשו המשקיעים עם כספם שלהם, ימצא אותו במספר יחיד – מחיר המניה בסוף יום המסחר. כל התחזיות האחרות יוכלו לכל היותר לספק אליבי למשבר הבא בתור.
נבירה בארכיונים תמצא בכל נקודת זמן אזהרות מפני סכנות ממשמשות ובאות, לצד תחזיות אופטימיות לעתיד ורוד. כך בחודשים שקדמו לתחילת המשבר הנוכחי, וכך בחודשים שיבואו לפני המשבר הבא. אי-הוודאות באשר לעתיד היא, כאמור, אולי התכונה היסודית ביותר של שוק ההון.
התחזיות הללו, המתפרסמות חדשות לבקרים, יוצרות בדיוק את הרושם הלא נכון – שיש מי שיודע לחזות את ההתפתחויות העתידיות בשווקים. קורא ביקורתי אולי ישים לב שהתחזיות של "החזאי התורן" אינן תמיד מתממשות, אבל הוא גם יקבל את הרושם שעם די מחשבה והתעמקות בנתונים, יש מי שיכול לחזות את העתיד בשווקים. זהו אינו המסר הנכון. משקי הבית צריכים לפעול מתוך הנחה שמשבר כלכלי הוא תמיד אפשרי, וכשיגיע – הוא יעשה זאת בחוסר נימוס וללא התראה מוקדמת.
יש דרכים טובות למדי להיערך בהתאם, ואף אחת מהן אינה כוללת הישענות על התחזיות המתפרסמות בעיתונים הכלכליים. כך גם באשר ללקחי המדיניות שיש להפיק מהמשבר. אין ספק שהמשבר הנוכחי לימד את כולנו פרק בחשיבותה של רגולציה חזקה בשוק ההון, אבל כשבאים לתרגם את התחושה הכללית של "צריך יותר רגולציה" לתקנות וחוקים, צריך להיזהר מהרצון הטבעי והמסוכן המתעורר בכל תחום שבו מופר הסדר שהורגלנו בו – השאיפה ל"איש חזק שיעשה סדר".
שום פקיד, נבון וטהור כוונות ככל שיהיה, לא יוכל "לדעת טוב יותר" שהמשבר מתקרב ולפעול בהתאם. אף פקיד ממשלתי, גם אם לא דבק בו רבב של שחיתות וערימה של פרסי נובל מונחת על המדף במשרדו, לא יוכל למצוא את ה"אפיק הנכון" להשקעת כספי הפנסיה. זה טיבם של השווקים – שאי-אפשר לחזות את העתיד לקרות בהם. זה המסר שהתקשורת הכלכלית חייבת להעביר. הכישלון להעביר את המסר הזה, ולאו דווקא הכישלון בתחזיות עצמן, הוא הכשל המרכזי של התקשורת הכלכלית בתקופה שקדמה למשבר.