השבועון הבריטי "אקונומיסט" כתב לאחרונה כי שפת הספורט ברדיו הולידה לשון שהולכת ומתפשטת לעוד תחומי חיים, בין היתר לאינטרנט. אופייני לספורט, כתב השבועון, ששדרני רדיו מדברים בהכרח בלשון הווה, מאחר שהם מתארים אירועים בזמן אמת. זאת, בניגוד לסקירות "רגילות", למשל טבח ברואנדה, רעידת אדמה בפרו או הפגנות בבלגרד, שאותן משדרים ברוב המקרים לאחר מעשה. שדר רדיו, בניגוד למטלפן, פונה אל ציבור גדול, ומאחר שהשיחה היא חד-כיוונית, אין לו שום משוב מקהל היעד שלו. על "בדידותו" הוא מבקש להתגבר באמצעות דרמטיזציה/היסטריה, שימוש במלים רמות ושאגות בשידור. מוכר וחביב.

ואמנם שפת הספורט כבשה שטחים נרחבים באירופה, וגם עיתוני איכות נדבקים בה. הרכילות בדבר גדולי הכדורגל נפוצה בכל הצהובונים. מסופר על "חיי העלית" של שחקן זה או אחר, כשמשמעות הביטוי היא שהגיבור מרבה להשתכר במסבאות יקרות ומבקר אצל זונות המרבות במחיר. גם שחקן ישראלי שהועסק באנגליה זכה לכותרות כאלה. אולם התיאורים מחדרי המיטות ושאר רכילויות כתובים בבהירות, בתחביר ובשפה נכונים, ומקיפים את כל ההיבטים של "הנושא". כי לדעת העורכים, גם מאכלי פיגולים מן הראוי שיבושלו כראוי ויטוגנו בשמן טרי.

איור: רונן גולדברג

זאת קשה לומר על כתבות הספורט מתוצרת הארץ. מסתבר שאם רוקחים מרקחת לציבור הישראלי, מותר שתהיה מחומרי גלם מיד שנייה, צלויים יתר על המידה ומוגשים בצלחות פלסטיק. כי הרי בפלבאים עסקינן, ועל איכות התבשילים המוגשים להם אין צורך להקפיד.

כך נולדו ביטויים, מטבעות לשון, פתגמים ואמרות פילוסופיות נעדרות חן, מקוריות או הומור. לעומת זאת, הן מכילות יומרה אינטלקטואלית שיותר משהיא מעידה על רוחב דעתו של הכותב/שדר, היא מלמדת על בורות ודמיון מוגבל. למשל, השימוש בביטוי "עקב אכילס", שספק אם הנדרשים לו יודעים מה פירושו. או "דלקת בסינוסיטיס" – שווה ערך להודעה כי השחקן לקה בדלקת רצועת הברך של המניסקוס. "נורה אדומה" נדלקת ללא הרף, חמש-שש פעמים בשנה נערך "משחק העונה", ומאבקים נוסח המלט, של "להיות או לחדול", שכיחים כמו תפוזים בחורף. בית"ר מרבה "להוציא את הרוח ממפרשי הפועל" (או להפך), מכבי היתה היותר (פחות) "דומיננטית" בשדה, ובמשחק "איכותי" היא הפגינה כדורגל "אטרקטיבי" הודות ל"חומר השחקנים" ו"הכלים" "בעלי הפוטנציאל" שברשותה. "שליטה במגרש", "משחק טוב", "כדורגל נאה לעין", "שחקנים בעלי כישרון" הם ביטויים קשים מדי עבור המאזינים/קוראים. אם רק אפשר, הלעז עדיף על העברית; אני מלעיז, משמע אני קיים.

כל אלה הם כסף קטן בהשוואה לפילוסופיות. לימדו אותנו ש"אם לא מבקיעים, אז חוטפים". האבחנה הזו היא הבל הבלים: כיצד תיתכן תוצאה של 0:0, שהרי אף אחת משתי המתחרות לא הבקיעה, ולכן "חייבת" היתה לספוג? ומה עם 3:3, כלומר שתי הנאבקות הבקיעו ובכל זאת ספגו? במדורי הספורט לא שוכחים להזכיר ש"כדורגל משחקים 90 דקות", ש"הכדור הוא עגול" וש"כל משחק מתחיל ב-0:0". ומדי פעם מסתמך שדר משכיל על איינשטיין (אלברט, לא מאיר) כי ב"כדורגל הכל יחסי", אף כי התוצאות 0:3 או 1:2 הן מונחים מוחלטים למדי.

במדינה המתקדמת ביותר במזרח התיכון, השדר המצטיין בכגון אלה הוא זוהיר בהלול. מזדמנים אצלו "הרמוניה" (בין קלינגר לגדי ברומר), "מטמורפוזה" ("כשחזן עובר למרכז המגרש במקום יוסי מדר"), "אדופטציה" ("של הגנת הפועל ללחץ של בית"ר", או להפך) והחטאה "סוריאליסטית ממש כשכהן בועט מ-20 מטר מעל למשקוף".

כמו בהלול, רוב השדרנים נתברכו בעודף מלל, בעיקר שדרני הטלוויזיה שצמחו ברדיו ועדיין לא עיכלו את ההבדל בין שתי המדיה. למשל, יורם ארבל שגדל ברדיו. דיבורו שוטף ומשוחרר, אך הוא רואה חובה לעצמו להסביר ש"בנין עובר עכשיו את פוגודין, אבל בעיטתו חומקת ליד הקורה" – מהלכים, שבניגוד למאזין ברדיו, כל צופה רואה. מן הראוי שילמד מעמיתיו הבריטים, ובעיקר הגרמנים. אף שגם ברפובליקה הפדרלית נולדים פטפטנים, השדרנים מסתפקים בזיהוי מוסר הכדור והמקבל, ומניחים שהצופה רואה כי שול חולף על פני זאמר, אבל מחטיא בבעיטתו. כך גם מניחים לצופה הפוגה, ואין מכריחים אותו להחליף כל עשר דקות את האוזן.

כמה מפרשנים מגזימים בהכרה מעמדית ובפטריוטיות. חיים ברעם משדר עודפי פוליטיקה: ארה"ב, גם כשנבחרתה מיטיבה לשחק (קורה), היא אנטי-כדורגל, כי הרי לא ייתכן שהאימפריאליסטים יפגינו משחק ראוי לשמו. מאיר איינשטיין בכדורגל ואורי לוי בכדורסל הוגנים מאוד בפסיקותיהם. הם "יודו" כי לא מגיעה לישראל מכת 11 מאחר שרביבו הפיל עצמו ולא הוכשל (איינשטיין: "השופט צדק בהחלטתו"), וכי נדב הנפלד קלע את הסל אחרי השריקה (לוי: "השופט היווני עושה עימנו חסד"). הם גם ישבחו שחקני יריב אם ביצעו מהלך נאה. בכך הם טובים מהרבה פרשנים בעולם. חולשתם היא שהם מרבים לנאום ובעיקר מתפללים בפומבי: שהזמן כבר יעבור כדי שישראל לא תשמוט את היתרון מידיה, שקוסטדינוב ינגח מעל למשקוף (איינשטיין: "כן ירבו"), ושקוריטנאייקיס יוסיף לאבד כדורים (לוי: "שימשיך כך").

משעשעות התחזיות הפטריוטיות: שדרנים מוכנים להודות כי היריבים חזקים מישראל, אך "כבר היו דברים מעולם, גם נגד צרפת איש לא ציפה ל-2:3". אחרים מזכירים את מלחמות דוד בגוליית ואת רוח הלחימה שהיא "הנשק הסודי של ישראל". רק אחרי שמפסידים לקפריסין נזכרים כי לא התאמנו די, הכושר הגופני פגום, המאמן שלמה שרף לא מבין ("העלה את זוהר רק בדקה ה-80"), וכי ברומר פצוע. ואלה אותם פרשנים שעד לשעת השין כבר חישבו באיזו חברת תעופה נמריא לאליפות העולם בצרפת.

בסיומו של משחק, שדר שמכבד את עצמו עורך ראיונות. השחקנים תורמים רק מעט מאוד באומרם: "נתנו פייט טוב, אני שמח שניצחנו, אני בפורמה טובה, אבל זה לא אני, זה כל הקבוצה". "חבל ששיחקתי רק 40 דקות, אבל המאמן הוא הקובע". נוסחה זאת ממוחזרת עד בלי די.

זה זמן נהוג להזמין אקדמאים ואמנים לפרשן אירועי ספורט. החידוש הזה הוציא מהכלים את מאמן הנבחרת הלאומית בכדורגל שלמה שרף. "הם מעולם לא שיחקו כדורגל. האם אני אלך לפרשן פוליטיקה?", תמה. שרף טועה: מותר לאמיר אורן לבקר ולדוד בר-אילן לשבח את ראש הממשלה, אף שלא היו אפילו חברי-כנסת מהמניין; מותר לפרופ' משה צימרמן או לפרופ' גבי בן-דור להתייחס לביצועיו של שוער גם כשבשכונה שיחקו רק כדורסל, וחנוך רון ומיכאל הנדלזלץ רשאים לבקר, בהתאמה, את זובין מהטה וליאורה ריבלין אף שלא הרבו לנצח על תזמורות ולשחק על במות. אדרבה; ההיזון החוזר אקדמיה–ספורט רצוי, כפי שאמר פרופ' בן-דור: שחובבי תיאטרון ילכו לראות את מכבי חיפה, ומשוגעים לכדורגל יעיינו מדי פעם בשקספיר.

כמו במדורי הפוליטיקה והבידור, הראיונות בספורט ארוכים והתשובות בהתאם לרמת השאלות. כפי שאמר הכדורגלן אמיר שלח למראיין: "תראו את השאלות שלכם ותבינו את התשובות שלנו". מעטים בלבד מהשחקנים מעיזים להשיב לשואלים שלא יבלבלו את המוח עם "מה הרגשת כשהבקעת את השער", או "על מה חשבת כשאיציק זוהר ניגש לבעוט את בעיטת העונשין?".

בטבלואידים השפה פחות או יותר בסדר ומורגשת בהם יד עורכת; פחות בעיתון לאנשים חושבים "הארץ". חוסר ההבחנה בין "ו", "אבל" ו"למרות", היא רעה שכיחה. ניתן לקרוא ש"למרות שמוטי קלע 17 נקודות, קבוצתו ניצחה 75:80". למרות שקלע? או: "מיקי ניפק חמישה סלי שלוש למרות שחברו לקבוצה צביקה ניפק 11 נקודות". המצטיין בכך הוא כתב הכדורסל של "הארץ" אלי סהר. לא אחת צריך לנחש מה רצה לומר. ציטוט: "האליבגנוביץ' קלע במשחק הראשון 19 נקודות, מהן ארבעה סלי שלוש בזמן אמת על ראשו של בק ג'ונסון, ובהעדר משחק פנים ראוי לשמו, ימשיכו הטורקים להתבסס על חסימות לקלעים וזריקות לשלוש בכל הזדמנות. מול לימוז' בניצחון המרתק אחרי שתי הארכות בשבוע שעבר, קלעו הטורקים 15 סלי שלוש מ-35 נסיונות, כשהארדניי ואינה קלעו ארבעה. כמו בכלל בכדורסל הטורקי בשנים האחרונות, כל שחקן מסוגל לקלוע משלוש, ואינה מסוגל לעשות זאת מתשעה מטרים". ספק אם הוא מבין את משמעות המושג "זמן אמיתי", ואולי בזכות זה נבחר על-ידי הערוץ הראשון לשמש לו פרשן; גם שם הוא מודיע ש"נותרו שתי דקות ו-17 שניות זמן אמיתי לסיום המשחק".

שימוש רווח נוסף שמקובל במדורי הספורט הוא הביטוי "בכל הזמנים". בתואר הנשגב הזה השתמשו כותבים כדי להמחיש את גדולתם של מארדונה הארגנטיני, יוזביו הפורטוגלי, פלטיני הצרפתי ואחרים. פעם, בגיליון אחד של "הארץ" הוכתרו שלושה כדורגלנים ב"גדול בכל הזמנים". בסקירה רבת מידע על אירועי 1996 בספורט, העלה עוזי דן ב"הארץ" שבע פעמים את "ההיסטוריה" ועוד פעמיים את "כל הזמנים" ("קרל לואיס, גדול האתלטים בכל הזמנים, עשה היסטוריה"). מסתבר כי בעונה אחת של כדורגל (או של כדורסל) התחוללה יותר היסטוריה אטרקטיבית מהפוטנציאל האיכותי שעשו קולומבוס, ניל ארמסטרונג ויגאל עמיר בכל הזמנים גם יחד.

טדי פרויס הוא עיתונאי וחובב ספורט ותיק

גיליון 8, אפריל 1997