איפה מתחילה האהבה של התקשורת לארגוני הפשע? קשה לדעת. כאשר משפחת אלפרון מככבת בסדרת ריאליטי, ברור שזה כבר קרה. הם כבר כוכבי תרבות לגיטימיים. אבל איפה זה מתחיל? אולי כבר באופי שלובשת עבודתם של עיתונאי פלילים מקצועיים, שכותבים אמנם בעיתונות מהוגנת ושומרת חוק, אבל מתגאים בידע הפנימי שלהם בנושא: בלשון הפשע, במנהגים הקרימינליים וכו'.
בוקי נאה מ"ידיעות אחרונות", למשל, מזמין לסיור במחוזות פשע בתל-אביב ומבטיח להציג בפני אורחיו "חברים" מהתחום (והמרכאות כאן, שמופיעות במקור, מספרות את כל הסיפור: הפושעים הם לא בדיוק חברים שלו, אבל גם לא בדיוק לא חברים). זאת הצורה שבה מתגנבת אל התוכן המהוגן נקודת המבט של הפשע, וגם איזו הזדהות סמויה למחצה.
ואולי ההזדהות הזאת מתחילה עוד קודם, שהרי אנחנו אוהבים סדרות פשע, וגם את הפושעים בהן. אולי בגלל זה נדמה לפעמים שהאהבה של התקשורת לפשע המאורגן בלתי נמנעת, שאי-אפשר לדווח על הפשע בלי שתתגנב גם איזו הזדהות איתו. רק איזו כתבה נדירה, במוסף "הארץ" למשל, שחודרת לתוך רגעים מזעזעים של אלימות, מזכירה לנו כמה מבחיל הפשע מעבר לסיפורי גבורה על "משפחות".
אחרי חיסול יעקב אלפרון, הציג עמנואל רוזן ב"אולפן שישי" בערוץ 2 כתבה על בנו של הנרצח, דרור אלפרון. הכתבה עסקה בשאלה אם דרור אלפרון יירש את מקומו של אביו בראש ארגון הפשע. התראיינו חברים, שוטרים ובני משפחה. הדימוי המתבקש שליווה את הכתבה היה סדרת סרטי "הסנדק" ובחירתו של מייקל הבן לקבל בסרט השני את הנהגת משפחת המאפיה. תמונות של דרור אלפרון בצנחנים, לצד תמונות של אל פאצ'ינו במדים. איך אפשר לסרב לזה?
אבל כמובן צריך לסרב. זה בדיוק מה שאמרנו, האהדה לפשע מחלחלת במרחבי התקשורת – בין "הסופרנוס" לכתבות פלילים בעיתונים. וזה מה שאומר שהיא האפשרות המתבקשת. היא נמצאת שם במאגר הנוסחאות והדימויים המוכנים לשימוש. עם זאת, מבין כל הקלישאות והדימויים המוכנים לשימוש, הבחירה ב"הסנדק" היא הערוץ להזדהות החגיגית והגלויה ביותר עם הפשע. אולי זה לא מפתיע, רגע דרמטי מזמין הפגנה דרמטית של הזדהות שבין כה וכה מפעפעת בתקשורת.
תקשורת עם ליפסטיק
שבוע לפני כן הכין דני ענבר ב"אולפן שישי" כתבה על פנינה רוזנבלום והתמודדותה על מקום ברשימת הליכוד לכנסת. הצוות ליווה את רוזנבלום במשך עשרה ימים, והכתבה נמשכה כמעט 11 דקות. כצפוי, הכתבה הפגינה יחס מזלזל, במידה זו או אחרת של הסתרה, למושאה.
"פנינה הכי אוהבת להיות נאהבת". היא יודעת לעשות פוזות לצלמים. היא האשה עם הליפסטיק. במסיבת העיתונאים שבה רוזנבלום מכריזה על מועמדותה, הכתבה חורגת לרגע מאיזה קוד לא כתוב: ענבר מגלה שמאחר שאף איש ליכוד לא הגיע למסיבה, ביקשה הדוברת של רוזנבלום מכתב גל"צ לשאול שאלה. כידוע, מסיבות עיתונאים אחרות מתרחשות כמו תופעת טבע, בלי דוברים ומנגנון שמנהלים אותן.
אף אחד לא בא למסיבת העיתונאים של רוזנבלום – חוץ מכתב "אולפן שישי", כמובן. אפשר היה לומר להגנת התוכנית שלפעמים טוב להכניס קצת צבע או איזוטריה לסיקור הפוליטי. אבל באותה תוכנית של "אולפן שישי" לא היתה אף כתבה אחרת על מערכת הבחירות. היתה רק איזוטריה. כל ענייני הליכוד, העבודה, מרצ והתארגנות השמאל החדשה שיוזמיה התכנסו לראשונה בבוקר אותו יום – כל אלה נדחסו לשלוש דקות שיחה באולפן בין יאיר לפיד לאמנון אברמוביץ'.
בסוף הכתבה רוזנבלום אמרה שהיא מאוד מרוצה ושהעיקר שזכתה לחשיפה גדולה. היא לא התכוונה לכתבה עצמה, אלא למסיבת העיתונאים שלה, שהכתבה הציגה בצורה נלעגת כל-כך. אבל היא היתה יכולה גם להתכוון לכתבה עצמה: אמנם לעגו לה, אבל היא היתה המתמודדת היחידה שהופיעה – ועוד בהרחבה שכזאת – בערוץ 2 ביום שישי. העיקר שהיא זכתה לחשיפה גדולה.
דני ענבר, כמו הרבה אנשי תקשורת היום, יודע להצביע על תעלולי תקשורת של פוליטיקאים. על בר-המצווה שרוזנבלום חגגה לבנה בכותל הוא אמר שזאת גם הזדמנות שלה להכרזה פוליטית, לפתיחת מסע הבחירות שלה. הטלוויזיה יודעת ללעוג לגימיקים, לחשוף אותם, לקעקע אותם. רק דבר אחד היא לא יודעת: להגיד להם לא. אוהבת או לא אוהבת אותם – זה לא משנה. בסופו של דבר הכתבה היא הגימיק.