פרס סוקולוב, המוענק כמעט ברציפות משנת 1954, הוא הפרס החשוב ביותר בישראל בתחום התקשורת. פרס ישראל בתחום זה כמעט שאינו מתחרה בו, שכן הוא מוענק רק אחת לשלוש או ארבע שנים. בשנתיים האחרונות מעניקה אגודת העיתונאים פרס שנתי על מפעל חיים בתחום התקשורת, אך הוא אינו עוסק בעבודה העיתונאית השוטפת ולכן, לפי שעה לפחות, פרס סוקולוב הוא הפוליצר הישראלי.
עד תחילת שנות השמונים התרכז הפרס רק בעיתונות הכתובה, וטובי העיתונאים, כתבים ופובליציסטים, זכו להתהדר בקבלתו. אז הוספה לפרס גם העיתונאות המשודרת, רדיו וטלוויזיה. מן הראוי שעתה תתווסף גם העיתונות האינטרנטית, ההולכת ותופסת מקום מרכזי לא פחות חשוב מאחיה ואחיותיה הוותיקים. אתרי חדשות ותחקירים עצמאיים או עצמאיים למחצה כ-walla, nrg, ynet, ערוץ 7 ו"מחלקה ראשונה" הולכים ותופסים מקום חשוב בין כלי התקשורת המממשים את זכות הציבור לדעת.
במסגרת ניתוח זה חשוב להדגיש כי פרס סוקולוב אינו תחרות יפי הכתיבה התמה או היכולת הסגנונית. מטרתו, לפי תקנונו מאז נוסד במשותף על-ידי אגודת העיתונאים ועיריית תל-אביב, היא "לעודד עיתונאים שהצטיינו בעבודתם העיתונאית והטביעו את חותמם על העיתונות הכתובה, ולציין הישגים בולטים בתחום התחקיר העיתונאי".
בתחום העיתונות האלקטרונית שני החתנים, אריה גולן וירון דקל, ראויים לפרס. שונה המצב בתחום העיתונות הכתובה. במרוצת למעלה מחמישים שנות הפרס לא מצאנו עד השנה מקרים שבהם הוועדה לא מצאה מועמדים ראויים לפרס בתחום הרלבנטי. השנה, משום מה, לפי ההודעה הרשמית, "עיריית תל-אביב [אגודת העיתונאים נותקה מן הפרס בהחלטה שרירותית של העירייה] לא תעניק את פרס סוקולוב לעיתונות כתובה בתחום התחקיר". למרות ששקלה כמה מועמדים, לא מצאה הוועדה עיתונאי ראוי לזכות בפרס היוקרתי. מקורבים לוועדה סיפרו כי כל המועמדים שניגשו היו כתבי שטח, ועל כן בשנה הבאה תורחב הקטיגוריה ופרסים יינתנו גם לעיתונאי שטח. עם זאת, תעניק הוועדה פרס על מפעל חיים בתחום העיתונות הכתובה לעיתונאי אורי אליצור, סגן עורך "מקור ראשון".
ידוע לי על כמה תחקירים שהוגשו לוועדה והיו ללא ספק ראויים לפרס, ובוודאי שניתן היה למצוא בתחום מפעל החיים עיתונאים מכל גוני הקשת המקצועית והרעיונית העדיפים על פני מי שזכה, ולהערכתי שלא בצדק, בוודאי לא כזוכה יחיד.
למה אורי אליצור? ספק אם אליצור הוא אדם התואם את הגדרות הפרס. העיתונות כהגדרתה המקצועית אינה עיקר פעילותו. הוא עסקן ציבורי שגם עוסק בעיתונות. גם לפי הגדרה זאת יש רבים וטובים הקודמים לו, וגם מן הצד שבו הוא נמצא על המפה הפוליטית יש לא מעט כותבים מקצועיים במלוא מובן המלה, ודי אם נזכיר את ישראל הראל, משה ארנס, משה אישון או אמנון לורד. קשה לי למצוא בכתיבתו ב"מקור ראשון", "נקודה" או "ידיעות אחרונות" משהו המייחד אותו מכל אלה שהזכרתי ועוד רבים אחרים.
המייחד את אליצור הוא, לעתים, סגנון בוטה, שבעיני הופכו לבלתי ראוי לרוח הפרס והמקצוע. שתי דוגמאות: בראיון ביולי 2006 לאתר nrg אמר אליצור בתשובה לשאלה על אריק שרון: "לא התפללתי להחלמתו". ובכתבה ב"העין השביעית" בספטמבר 2004 נאמר כי קרא בעיתון "בשבע" לסירוב פקודה בתגובה לעקירת יישובים ("לא בלתי הגיוני בעיני שהדברים יגיעו לכדי שפיכות דמים [...] כל הפעלת כוח, מלבד נשק חם, היא לגיטימית במקרה כזה. בדיעבד, גם מי שיפצע את אלה שבאו לפנות אותו, אקבל בהבנה את התנהגותו").
הדברים עוררו, כצפוי, רעש, והוכיחו שהשפעתו של אליצור על השיח הציבורי אינה מבוטלת. ההשפעה הזו גם העניקה לו את המקום התשיעי במצעד 25 אנשי התקשורת הדתיים המובילים שערך אתר האינטרנט nrg. וכך נכתב עליו: "בן 57, פובליציסט. תושב עפרה. בעל טור ב'ידיעות אחרונות' ועורך 'נקודה'. הקול הרהוט של תושבי בנימין. איש גוש-אמונים ומועצת יש"ע, שערך גיחה לתפקיד ראש לשכתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, וחזר לערוך את 'נקודה'. בעל טור בערוץ 10. אליצור הוא קולה הרהוט של מועצת יש"ע. הוא מבין בתקשורת ויודע כיצד להתל בה (ראו הראיון המתוזמן שנתן לעיתון 'בשבע' על אופי ההתנגדות לפינוי). אליצור לקח את עמדת בעל הטור הימני עד הקצה, אך מעולם לא פרץ אותה גם לתחומי כתיבה נוספים". באותו ראיון הוא גם אינו חוזר בו מן הדברים וגם מסביר את עצמו, הסברה עסקנית ולא עיתונאית:
"כשכתבתי ב'ידיעות אחרונות' שעקירת יישובים היא פשע נגד האנושות, לא כתבתי מה לדעתי המסקנות מכך, כי הרגשתי באופן לא לגמרי מודע שבחוזה הבלתי כתוב שלי עם העיתון, זה מעבר לגבול. יכול להיות שאם הייתי כותב את זה, היו מצנזרים אותי, אבל אף פעם לא העמדתי את זה במבחן. צנזורה עצמית היא רק תשובה אחת לשאלה מדוע אמרתי את דעתי על סירוב פקודה והפעלת כוח דווקא בראיון לעיתון 'בשבע', ולא כתבתי אותה בטור שלי ב'ידיעות אחרונות'. כשהתראיינתי לעיתון 'בשבע' ידעתי שרק כך הדברים שלי יקבלו הד תקשורתי וציבורי. אנחנו מכירים את כללי התקשורת: מהטור שלי ב'ידיעות אחרונות' אף אחד לא היה מצטט, אבל ראיון בעיתון אחר, זה כן יעורר הד. הרבה זמן אני חושב את הדברים הקשים האלה, אבל לא רציתי לומר אותם כי עד כה הנושא לא עמד ממש על הפרק. כשהחלטתי שהגיע הזמן לדבר על זה, הדבר הנכון מבחינתי היה לעשות זאת בראיון".
דומני כי כל המוסיף גורע.