אני מחזיק מעצמי בחור די ממוצע. נולדתי בארץ; אני לא עשיר, אבל גם לא עני; אני עובד כל חיי הבוגרים, ועדיין לא מרוויח מספיק כסף כדי לחשוב שאוכל להתמודד עם משכנתה; אני נשוי ויש לי שלוש בנות; אני מעורה פוליטית, אזרחית ותקשורתית. אין סיבה שעורכי מוספי הכלכלה של העיתונים הגדולים לא יראו בי לקוח רלבנטי למוצר שלהם. בערב החג התיישבתי עם שלושת מוספי הכלכלה של "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ" וניסיתי לעשות את מה שנהוג לכנות בשם "הנדסה הפוכה" – ללכת מהמוצר המלא אל המפרט הטכני שלו, או במלים אחרות, להבין מה עורכי המוספים חושבים עלי מניתוח המוצר שהם הכינו עבורי.

התחלתי במוסף המיוחד של "דה-מרקר", שהנושא שלו הוא "הדבר הגדול הבא". אנשי המוסף אספו את הטרנדים החמים לשנה הבאה. נו, כדאי להתכונן. אז איך אני, בחור די ממוצע שכמוני, יכול להתחבר לטרנדים החמים של השנה הבאה?

הנה מה שהבנתי מאוסף הכתבות שקראתי: אני צריך להפסיק להשקיע בסוכר ובזהב ולהתחיל להשקיע במדד הסחורות, כדאי לי להיות "שופ ברוקר" (שכר של 15–20 אלף שקל) או "מנהל חדשנות" (20 אלף שקל ומעלה), יש דירות מעולות בראשון-לציון, כפר-סבא הירוקה ופארק צמרת בתל-אביב, אבל הן, כך קובעת הכותרת, "דירות לעשירים בלבד". כדאי לי להשקיע בברזיל, סינגפור, הודו וקרואטיה, לעשות ליסינג פרטי ולהקים מלון בוטיק.

כמו כן, מוטב שאדע שג'יפ גרנד-צ'ירוקי החדש הוא הרכב הפופולרי ביותר ביבוא אישי, אולי כיוון שתא הנוסעים שלו הוא באיכות גבוהה ומוקפדת יותר. הוא עולה רק 350 אלף שקל. מציאה! כדאי לי לחפש מקרן כף יד כדי שאוכל להזמין חברים לראות אצלי סרט, מוטב שאזמין במסעדות קרפצ'יו וסשימי, והגיע הזמן שאדע שיש חיים אחרי טורקיה: אני חייב, ממש חייב, לנסוע לקייפטאון שבדרום-אפריקה, קוסטה-ריקה או סיאול (מחיר טיסה: רק 1,300 דולר באוזבקיסטן-אייר).

המממ. טוב. נעבור הלאה.

פתחתי את מוסף הכרומו של "מעריב". השער מבטיח ארבע הבטחות: לספר לי מי הם 100 העשירים של ישראל, איזה מגדל דירות הוא המגדל הכי יוקרתי, מה היא המכונית היקרה בארץ וכמה יעלה לי להיראות כמו שרון סטון. אני גר בפרדס-חנה, עובד בשלוש עבודות, נוסע במאזדה שלא אני קניתי ואין לי שום חשק להיראות כמו שרון סטון.

המממ. טוב. נעבור ל"ידיעות אחרונות".

מוסף "ממון" החגיגי פותח עם טקסט של סבר פלוצקר והבטחה: "שי לחג לקוראי 'ממון': חמש התופעות הכלכליות הטובות שצמחו משנת המשבר הקשה הזו". שלחתונה שלכם יביאו כזה שי. זה שי זה? לאחר מכן קראתי על הרומן של שריל ויינסטיין עם ברני מיידוף. אני בודק שוב אם אני קורא מוסף כלכלי או מוסף מיוחד של "לאשה". נראה לי שזה מוסף כלכלי כי סבר פלוצקר העניק לי שי לחג. בהמשך סוקר דני שדה (בערך בפעם השלושת אלפים בשנים האחרונות) את חמשת המלונות היקרים בעולם. המלון בדובאי, 19,500 דולר ללילה לזוג, נראה מבטיח, למרות שיש רשימת המתנה ארוכה. התבאסתי.

אז מה חושבים עלי עורכי המוספים הכלכליים? ככל שהפכתי והפכתי, דיפדפתי ודיפדפתי, לא יכולתי להימלט מהמחשבה שהתשובה לשאלה שלי היא זו: הם לא חושבים עלי בכלל. עורכי מוספי הכלכלה לא מדברים אלי ולא סופרים אותי. אני לא משקיע בסוכר ולא בזהב, לא יכול להרשות לעצמי לטוס לסיאול (אפילו לא באוזבקיסטן-אייר) או לייבא את הגרנד צ'ירוקי החדש. אני לא בן-דוד של דנקנר, שכן של תשובה או חבר של שטראוס, לא נאפתי עם אף טייקון או טייקונית, ואני לא חושב שאמצא את עצמי מנמנם בדובאי בעתיד הקרוב.

המוספים הכלכליים לא מדברים אלי – אני לא קהל היעד שלהם. האלפיון העליון הוא קהל היעד שלהם. אם אני הייתי קהל היעד שלהם, הסיפורים בהם היו רלבנטיים באיזשהו אופן, באיזושהי דרך, לחיים שלי, ליומיום הכלכלי שלי.

אבל יש עוד אפשרות, והיא שהמטרה של מוספי הכלכלה לחג היא להוציא לקוראים את העיניים, לגרום להם לרייר במרירות על העשירים, על אלה שיש להם, על אלה שיכולים להשקיע בסוכר ולקנות גרנד צ'ירוקי בייבוא אישי ולישון בדובאי.

אני רוצה, לכן, לאחל לעורכי המוספים הכלכליים שנה טובה. שתהיו מרירים, מתוסכלים ומלאי טינה וכעס על אלה ששפר עליהם גורלם, לא פחות ממה שאתם מקווים שהקוראים שלכם יחושו אחרי שיקראו על המוצרים שלעולם לא יקנו, על המלונות שבהם לעולם לא ישנו, על המכוניות שבהן לעולם לא ינהגו, על המדינות שבהן לעולם לא יבקרו; הקוראים שלכם שיעיינו ברשימות המיליארדרים המסורתיות, רשימות שאין בהן דבר ולא חצי דבר לבד מניקור עיניים ראוותני והערצה עיוורת ומטמטמת של כסף ועושר. שנה טובה לכם.