לאחר פלישת ארצות-הברית ובנות-בריתה המועטות לעיראק ב-2003 והפלת משטרו של סדאם חוסיין, עסקו התקשורת האמריקאית וזו הבריטית בחשבון נפש: עד כמה הן תרמו להפצת הגרסה הכוזבת שלפיה היה בידי העריץ מבגדאד נשק להשמדה המונית.

פגזים וטילים נושאי ראשים כימיים קטלניים לא נמצאו בעיראק, כידוע, ובעקבות זאת החל בירור ב"ניו-יורק טיימס" האמריקאי וב-BBC הבריטי על תפקודם בתקופה שקדמה לפלישה. הבדיקה הובילה להסתעפויות פוליטיות, משפטיות ותקשורתיות שלא כאן המקום לפרטן; די אם אזכיר כי בעקבותיה התפטר אליסטר קמפבל, יועצו הבכיר של טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה באותה עת, ושבארצות-הברית נפתחו הליכי חקירה נגד בעלי תפקידים בכירים בממשל, הליכים ששלחו עיתונאים בכירים למאסר על סירובם לחשוף את מקורותיהם.

הלקחים שהפיקו כלי התקשורת בשתי המדינות הללו היו אמנם חוכמה שלאחר מעשה, אבל הם הוכיחו, לפחות (בעיקר בארצות-הברית), נכונות לבדוק את עצמם ולא להסתיר את מסקנותיהם.

דובר צה"ל אבי בניהו (צילום: דובר צה"ל)

מוטב לתקשורת הישראלית שלא לחכות עד שתסתיים המלחמה בעזה כדי לבחון את תפקודה; אם תעשה זאת כבר עתה, אולי תגיע למסקנה שעליה לשנות את התנהלותה בעוד המערכה נמשכת, ובכך תמלא באופן מוצלח יותר את ייעודה. שכן, מרגע פרוץ המלחמה ברצועה, פועלים כלבי השמירה הישראליים כמו פודלים צייתניים ומקבלים את כללי המשחק שמכתיב להם השלטון. ההתנהגות הזו באה לידי ביטוי בכל מימד של הסיקור:

• התקשורת מפיצה את הגרסאות הרשמיות של דובר צה"ל על התפתחות שדה המערכה, ואינה מביאה כל גרסה עצמאית. הדרך שבה מוצגת המלחמה לציבור מסורה באופן בלעדי לאבי בניהו, בלי שאיש מהכתבים הצבאיים ינסה לערער עליה או להוסיף עליה פרטים המבוססים על עבודת איסוף עצמאית.

• התקשורת מצייתת ללא עוררין להוראות הצנזורה, ומעצימה בכך את המונופול המוחלט שיש לשלטון (צה"ל והממשלה) על המידע שמסונן לציבור.

• התקשורת נמנעת מלפרוש בפני הציבור בארץ את תמונת המצב על המתרחש בעזה. הציבור מקבל מידע קטוע וחלקי בלבד (ללא תיעוד ויזואלי מלא) על מצבה של האוכלוסייה הפלסטינית בשטח שבו ניטשת המערכה. כתוצאה מכך לא ניתנת לאזרחי המדינה ההזדמנות לשפוט באופן עצמאי את היחס בין מחיר המבצע לשכרו.

• התקשורת עוטפת את מצב המלחמה בשכבה שמנונית של אהדה וסולידריות, ומעבה בכך אווירה שמסכלת את היכולת לבחון את ההתרחשויות באופן מפוכח, או לפחות להעלות לגביהן ספקות.

• הפקדת דובר צה"ל והצנזור באופן בלעדי על מגוף הזרמת המידע יוצרת חללי זמן שבהם מתפשטות שמועות לא מוסמכות, שיש להן השפעה שלילית על מורל הציבור ועל יכולתו לפענח את המתרחש.

מצבי חירום לאומי מעוררים, מטבעם, התכנסות פנימית, הזדהות ונטייה לדחות לשעה שש אחרי המלחמה את ההשגות והפקת הלקחים. ככל שהתגובה הזו אנושית ומובנת, היא אינה פוטרת עיתונאים מחובתם למלא את שליחותם החברתית. עיתונאים ישראלים אמרו לא פעם בעבר שהם אינם מהאו"ם; רצו לומר, כאשר מדינתם במצב מלחמה, הם בראש וראשונה אזרחיה הנאמנים. על כך יש לומר שאין סתירה בין פטריוטיות ובין דבקות בצופן מקצועי המחייב עיתונאים לשמור על ריחוק מהשלטון גם בתקופות של מצוקה לאומית חריגה. המלחמה בעזה מצדיקה גישה עיתונאית מקובלת, שבה החלטות השלטון וביצועי הצבא נתונים לשיפוט בלתי מוטה, כמיטב יכולתו של כל אחד ואחד.

בסופו של דבר, זו הדרך היחידה האפשרית בדמוקרטיה מפותחת לקבל מידע מקיף על המתרחש ולגבש לגביו עמדה. ביום ה-11 למערכה, התקשורת הישראלית עדיין אינה עומדת במטלה הזו.