רוני ריבר, שנאנסה על-ידי יניב נחמן, מדברת ב"עובדה". מספרת את סיפורה בפנים גלויות ובקול ברור. "רוני ריבר דורשת צדק", מסביר הפרומו. את אי-הצדק סיפקו השופטים: נחמן, מורשע באונס ובמעשה מגונה בכוח, לא ייכנס לבית-הסוהר. גזר הדין, שיסתכם בעבודות שירות בלבד, הצליח לחולל סערה ציבורית ודיון על שיקול דעתם של השופטים. אלו, מצדם, סבורים שהבעיה נעוצה דווקא בתקשורת.

בגזר הדין מאשימים השופטים את העיתונות ואת המשטרה ב"חריגה לא מידתית בעוצמת החשיפה התקשורתית" של החשדות כלפי נחמן, ש-11 נשים התלוננו נגדו. השופטים חוזרים ומלינים על "פגיעה הרסנית שלא לצורך בשמו הטוב" של האנס המורשע. את החריגה והפגיעה הללו הם מספקים כטיעון מרכזי להקלה בעונש.

במקרים אחרים מתלוננים השופטים על כך שהתקשורת מנסה להשפיע על החלטותיהם. בפסק דינו של השר לשעבר חיים רמון, שהורשע במעשה מגונה, כתבו השופטים: "לא נוכל לסיים משפט זה בלי התייחסות לתקשורת. לטעמנו, בתיק זה נחצו כל הקווים האדומים, המושג סוב-יודיצה דורדר לתהומות שלא הכרנו [...] בניסיון ליצור בציבור את התחושה שהמשפט מתנהל בתקשורת ולא בבית-משפט". ומיד הוסיפו: "לנו השופטים אין אלא את צו מצפוננו, והוא הוא בלבד שמנחה אותנו".

אם מערכת המשפט טוענת לעמידות בפני נסיונותיה הכושלים של התקשורת להשפיע על החלטותיה, ושופטים מעידים בפה מלא כי השכל הישר והמצפון הנקי הם בלבד המנחים אותם, מדוע חוזרת הביקורת על הסיקור התקשורתי של הליכים משפטיים? כך או כך, הבקשה מהתקשורת לא להתערב אינה רלבנטית בימינו. הרי ממילא לא ניתן למנוע דיון ציבורי, הוא קורה, בכל מקום, מכל מקום, בזכותן של הרשתות החברתיות. וגם אם יש להשאיר את הכרעת הדין בידי המוסמכים לכך, אין זה מבטל את זכות הציבור לדעת ולהתקומם.

והציבור לא יידע אם התקשורת לא תמלא את חובתה ליידע אותו ולבקר את מערכת המשפט כאשר זו מגמגמת ומענישה את הקורבנות בכך שהיא מקלה על העבריינים. נחיצות התערבותה של התקשורת זועקת השמימה כשאנס מורשע מקבל עבודות שירות בלבד, וזו חובתה להתרעם, לבקר ולפרסם החלטות דומות, ולהעלות לקדמת הבמה את הקורבן בתקווה לשינוי. בהקשר זה "עובדה" השכילה לראיין את קורבן האונס האמיתי בדיוק במקום שבו בית-המשפט מחק את קולה. השידור איפשר לה גישה בלתי אמצעית לביתם של השופטים עם השאלה: "יש לשופטים בנות?".

גזר הדין של נחמן הוצג כחריג. כך הוגדר גם העונש של עבודות שירות בלבד למאבטח שביצע מעשה מגונה בילד בן 10. אולי גם עבודות השירות שנגזרו על החייל שאנס את בת-דודתו מגיל 11 ועד גיל 13 היו עונש חריג. ומה באשר לעונש של 80 שעות עבודות שירות שהוטל על שוטר שקיים יחסי מין עם אשה שהסיע למעון לנשים מוכות (במסגרת הסדר טיעון, נמחק אישום בגין אונס)? ייתכן שכל המקרים האלו חריגים, אולם יש דבר נוסף המשותף להם: אף אחד מהם לא זכה לסיקור תקשורתי נרחב. למעשה, החריגות בגזר דינו של נחמן היתה שהתקשורת התעוררה לטפל בו באופן הראוי.

התקשורת נחוצה כאן כדי להאניש את הסיפור המשפטי, לתת לו שם ופנים ולהשמיע את קולן של הקורבנות. גם אם זה לא יעזור והצדק לא ייעשה בין כותלי בית-המשפט, יידעו השופטים, הקורבנות והנאשמים כי עניינם יטופל גם בזירה הציבורית. המשפט הוא אמצעי מרכזי בעיצוב החיים החברתיים ובמתן לגיטימציה לסדר הקיים, ולצערנו נראה כי המשפט לא פעם משקף ומשמר את הדיכוי והאפליה של נשים על-ידי החוק והמשפט. אמצעי התקשורת אינם חפים מאשמות דומות, אך דווקא כאן, במקרה הזה, פעלו נכון.

אודליה דיין-גבאי היא דוקטורנטית באוניברסיטה העברית לתקשורת